מורה הנבוכים

מורה הנבוכים
דלאלת אלחאירין

שער של הספר
מידע כללי
שפת המקור	ערבית יהודית
סוגה	פילוסופיה יהודית
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט	מורה נבוכים

הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים". או "המורה")בערבית יהודית: דלאלת אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين, הוא ספר פילוסופיה ברוח התורה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים, על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית.

אופי הספר

כתב יד תימני של הספר מורה נבוכים, כתוב בערבית יהודית

הרמב"ם החל לכתוב את מורה נבוכים בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). ספרו זה, הכתוב בערבית יהודית, נכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון. בספר מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה' [ובגרסות אחרות 'ספר ההתאמה' או 'ספר התיאום']), שלא מצאו חן בעיניו בתוצאתם הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלו בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו^{[דרוש מקור]}.

את "קהל היעד" של הספר, מגדיר הרמב"ן באיגרתו לחכמי צרפת: ”הלכם, גאוני התלמוד, הטריח עצמו? והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יון שמה לנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס. השמעתם דבריהם, אם טעיתם אחרי ראיותיהם? לא אליכם רבותינו! הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד...” בשם הגדולים הצביע על תועלת נוספת בחיבור המורה נבוכים, והיא שמשחרי הפילוסופיה יעריצו את גדלותו בפילוסופיה, ומכאן יצייתו לדברי הרמב"ם בי"ד החזקה.

בפתיחה לספר כותב הרמב"ם, כי עניין המאמר הזה כולו וכל מה שהוא ממנו, הוא חכמת התורה על האמת, כלשונו. בהמשך כתב הרמב"ם: ”ואני משביע באלוקי יתברך, כל מי שיקרא מאמרי זה שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו - אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו הידועים. אמנם מה שיבין ממנו ממה שלא אמרו זולתי מחכמינו... אפשר שיהיה מה שהבינו מדברי חילוף מה שרציתיו...”

ב"מורה נבוכים" פורש הרמב"ם את שיטתו בנושאים רבים ובהם: שלילת הגשמות מהא-ל, נבואה, השגחה, טעמי המצוות, תורת המדינה, בריאת העולם ומוסריות כלל אנושית. בכל הנושאים הרמב"ם מציג הוכחות הגיוניות התומכות בטענותיו. כמו כן נוטה הרמב"ם למעט בפירושים על דרך נס.

הרמב"ם מביא בספר הרבה מהגותו של אריסטו, ודן בדבריו לפי ראי היהדות. בעניין זה, ניכרת בספר השפעה רבה של פרשנים מוסלמים של אריסטו, ובראשם אבו נצר אל-פאראבי ואבן סינא.

במבוא לספר כותב הרמב"ם שבתוך הספר הוא טמן גופי ידע, שאותם הוא מבקש להסתיר מן הקורא הפשוט. הוא קורא למשכיל לנסות לפענח את סודותיו ולחשוף את הידע הנחשק המוסווה בתוך ספרו. לעומת משנה תורה ההלכתי, שבו ידע הרמב"ם לאסוף מקורות ידע ממכמני התלמודים ולגבש אותם למבנה ארכיטקטוני מסודר, עושה הרמב"ם במורה נבוכים את הפעולה ההפוכה, ומפזר נושאים באופן מכוון בחלקים השונים של ספרו, באופן שרק מי שיש לו בקיאות מעמיקה בספר, יכול לגבש את תפיסת הרמב"ם לגבי נושאים שונים.

הספר "מורה נבוכים", מתעסק בפילוסופיה אשר ניתן למצוא מקבילות אליה בפילוסופיה של התאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, ואיתה הוא מקיים דיון עמוק - הרמב"ם מסכים לחלק מהנחותיה הפילוסופיות ומתנגד לאחרות.^{[דרוש מקור]}  לשם המחשה, הפילוסופיה של הכלאם שאפה ליישב בצורת דיאלוג בין הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית הקלאסית (בעיקר של אפלטון ואריסטו) ובין עקרונות הדת המונותאיסטית. לדוגמה, הכלאם דגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. ב"מורה נבוכים" יש מוטיבים מקבילים של הניסיון הזה.^{[דרוש מקור]}

תוכן ומבנה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הרמב"ם פותח את ספרו בפסוק "בשם ה' א-ל עולם" (בראשית כא, לג), שבו פתח גם את פירוש המשניות ומשנה תורה. לאחר מכן בא מכתב לתלמידו רבי יוסף בן יהודה שאליו מוקדש הספר.

הרמב"ם מבהיר בספר את היחס הנכון ללימוד התורה: ”מי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה”.

פתיחה

בפתיחה מבאר הרמב"ם כי "מטרתו הראשונית" של הספר הוא לבאר את פירושם הנכון של המקראות שניתן לטעות ולראות בהם את הגשמת הא-ל, חלקם פירושם מוטעה (שמות מושאלים, משותפים או מסופקים) וחלקם משלים, מטרת ההצפנה במקרא כי יש בהם סודות גדולים שאינם מותאמים להמון. האדם שאליו מיועד הספר הוא לאדם שלם בדתו שגם למד פילוסופיה ונבוך למול הסתירה לכאורה העולה מהם. בהקדמה מביא הרמב"ם כדוגמא ממשלי (כה, יא) ומבארו. הוא מבדיל בין שני סוגי משלים: יש משל מדוייק שכל מילה בו אינה מיותרת ומרמזת על עניין כלשהוא (לדוגמא סולם יעקב), ויש משל כללי שכולו עניין אחד הוא למרות שלפעמים מרבה הנביא במילים (לדוגמא משלי ז, ו-כא). בצוואת המאמר מבואר כי יש ללמוד את הספר בדקדוק רב כי הוא כתוב בחוסר סדר מכוון. הרמב"ם משביע את הקורא שלא יפרש שום דבר ממה שנתחדש לו מקריאה בספרו. כל אדם שאינו מבולבל יפיק תועלת מהספר אך רק האדם השלם יפיק תועלת מכולו.

ישנם שבע סיבות לסתירות בספרים. הסתירות הנמצאות במשניות ובברייתות הן מהסיבה הראשונה (מחברים שונים), בתלמוד מהסיבה הראשונה והשנייה (בעל המאמר חזר בו), בספרי הנבואה מהסיבה השלישית (לפחות אחד משני המאמרים הוא משל) והרביעית (אי ידיעת ההקשר), בספרי הפילוסופים מהסיבה החמישית (מאמר אחד הובא רק כהקדמה להסברת עניין אחר). בספר זה (מורה הנבוכים) הסתירות הן מהסיבה החמישית והשביעית (בעניינים עמוקים מאוד, אחת מהדעות אינה אמיתית ובאה להסתיר את הדעה האמיתית מההמון). לפי שהרמב"ם כותב כי השקיע מאמצים רבים לטחון את רעיונותיו ולפזרם במרחבי הספר על מנת שרק האנשים השלמים ימצאום, יש מקום להניח כי הסתירות במורה הנבוכים הם בדרך כלל מהסיבה השביעית, וכך הניחו רוב פרשני המורה.

הספר עצמו מחולק לשלושה חלקים:

• החלק הראשון (המכיל 76 פרקים) פותח בפרשנות ה"ביטויים המגשימים" המצויים במקרא, במסגרת המאבק נגד הנטייה להאנשת הא-ל, מהלך שמגיע לשיא בתורת התארים השליליים ובהוכחות נגד ההגשמה של הא-ל ובפולמוס עם התאולוגיה של הכלאם.
• החלק השני (המכיל 48 פרקים) עוסק בהוכחות לקיום הא-ל, ובדיון בשאלה האם העולם נברא או קדמון, ובהמשך עוסק באופן נרחב במושג הנבואה.  
• החלק השלישי (המכיל 54 פרקים) עוסק בתחילתו בנושאי מעשה מרכבה, השגחה פרטית, תורת הגמול ובעיית הרע בעולם. אחר כך פונה הרמב"ם לעסוק בטעמי המצוות.

היחס לספר בעולם היהודי

בתקופת הראשונים

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל מורה הנבוכים בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "שמע האמת ממי שאמרה". והיו שטענו שספר זה – והעיסוק בפילוסופיה בכלל – מחלישים את האמונה הדתית ואת המחויבות ההלכתית.

הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. לצד המתנגדים והמחרימים היו לספר גם תומכים נלהבים, כמו דון יצחק אברבנאל, הרלב"ג ואחרים, שכתבו פירושים ל"מורה נבוכים". סופו של דבר ההתנגדות הובילה לשריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה הנוצרית, שהוזמנה לעשות כן על ידי רבני צרפת.

מראשי המתנגדים לחיבור היו רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבי יונה שמאוחר יותר חזר בו מהתנגדותו, בעקבות גזירת שריפת הספרים ופטירת רבו במיתה משונה. וכן הרשב"א שחרם בחתימתו המגביל את לימוד הפילוסופיה מופיע בספר "מנחת קנאות" לרבי אבא מרי מלוניל, היוצא בחריפות נגד החיבור ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל. בינו ותומכיו לבין קבוצת רבנים שתמכו בספר, התנהל פולמוס חריף שעורר הדים רבים בעולם היהודי. (ראו גם: רציונליזם יהודי בימי הביניים). החיד"א מצטט את תלמידי האר"י משמו כי "חכמת הרמב"ם הצילתו", והרב חיים ויטל מסביר בספרו שלפי שורש הרמב"ם, למרות שהיה מגדולי חכמי ישראל, לא היה שייך לעסק חכמת הקבלה.  

בין המתנגדים לתומכים, היתה הגישה הממוצעת, לפיה ספר המורה נכתב מתוך הכרח ומיועד לנבוכים בלבד. מי שהוביל את הגישה הזאת היה הרמב"ן באיגרתו לחכמי צרפת. בדרך זו צעד גם הריב"ש, וכתב שמטרת הרמב"ם בחיבור הוא להפריך את טענות האפיקורסים, בעניין קדמות העולם וענייני ההשגחה. כמו כן, סייג הריב"ש, שהרמב"ם עשה זאת לאחר שלמד את "כל התורה כולה בשלמות" כלשונו.

בתקופת האחרונים

מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (ז, 21) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה". רבי יעקב עמדין כותב שלא ייתכן שספר זה חובר על ידי הרמב"ם. החיד"א (בשם הגדולים) מסנגר על הרמב"ם כנגד מתקיפיו באומרו כי בכך משך הרמב"ם את "המתפלספים שרואים בו פילוסוף גדול לדבריו בי"ד החזקה". בעל ערוך השולחן הניא את הלומדים בספר המורה, בטענה כי הנושא מלא מוקשים, וקרוב להפסד מאשר לתועלת. רבי אליהו לאפיאן הגדיר כי הנצרך ללימוד המורה, הינו חולה מסוכן, והרי הוא כחולה אנוש המקבל זריקות להחזיק את נשמתו.

במאה ה-18 ניכר עניין מחודש בספר, עובדה המתבטאת בהופעתם של שתי מהדורות חדשות של הדפסת מורה הנבוכים (1742 במהדורת יסניץ של הרב דוד פרנקל; 1791 במהדורת יצחק אייכל), וזאת לאחר כמעט מאתיים שנה (מהמאה ה-16 ואילך) בו לא נדפס החיבור מחדש. עם עליית תנועת ההשכלה היהודית, וכתגובה לה, החלה גם התנגדות מחודשת לספר. חיים נחמן ביאליק מתאר בבלדה "הַמַּתְמִיד", המתארת את עולם הישיבות בליטא (ביאליק למד תקופה מסוימת בישיבת וולוז'ין), כיצד "אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים... הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה".

בעולם החסידות

היחס לעיון בספר המורה נבוכים בעולם החסידות, הינו מסויג מאוד. כך, בעל הצמח צדק הורה לחסידיו שלא ללמוד במורה, ואמר בשם בעל התניא שלרמב"ם היתה "קיבה בריאה" ולכן לא ניזוק מהעיסוק בפילוסופיה. רבי מנחם מנדל מקוצק הגדיר את השפעת הספר, כי למי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים הספר הינו "מורה", ולמי שלא מילא כרסו בש"ס ופוסקים, הספר הינו "נבוכים".

לעומת זאת, רבי ישכר דב רוקח אמר כי גם זקן מופלג שלמד את כל הש"ס, לא יעיף מבט בספר המורה, משום שכשמו כן הוא – מורה ל"נבוכים" בלבד. האמרי אמת כתב כי בשעה שהינו מוכרח לעיין במורה, בעניין שהביאו בשמו, הוא מתפלל שלא ייכשל על ידי זה. המנחת אלעזר ממונקטש נקט כי שורבבו במגמתיות דברים זרים לתוך המורה, על ידי זייפנים, וכי יש לסמוך רק על הדברים הטובים בו וכן על הדברים שהביאו בשמו הראשונים והפוסקים. רבי נחמן מברסלב, אמר שהניסיון בדורו הוכיח שהעוסקים בספרי המחקר, נעשו אפיקורסים גמורים ונעקרו מאמונת ישראל, ואמר שפניו של הלומד בספר המורה משתנות לרעה. כמו כן אמר, שגם לעתיד לבוא לא יסתכלו בספר.

בציונות הדתית

בעקבות ביקורתו של הרב זאב יעבץ על המורה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאמר הגנה רחב על הטענות כנגד המורה נבוכים שבו כתב בין היתר: "בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב"ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם "המורה" בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה. כיום הספר מקובל על חוגים יהודיים רבים, אך יש הרואים סכנה במסרי הספר ובהיעזרותו במקורות שאינם מהעולם היהודי, ועל כן מגבילים מאוד את הלימוד בו. בישיבות החרדיות לא נפוץ העיסוק בספר, ואף בישיבות הציוניות יש רבנים הממליצים ללמוד אותו מעל גיל או רמת השכלה מסוימת.

תרגומי הספר

כמו רבים מספרי הרמב"ם, מורה נבוכים נכתב בערבית יהודית ספרותית. בחירה זו נעשתה מאחר שזו הייתה השפה הרווחת בקרב קהל היעד שאליו נועד החיבור. עם זאת, מיד לאחר פרסומו הכה הספר גלים והתעורר אליו ביקוש גם בקרב יהודים שלא היו דוברי השפה וכן בקרב נוצרים. עובדה זו הביאה לכך שהחל ממועד פרסומו ועד ימינו זכה הספר למגוון מהדורות מתורגמות בשפות רבות. ריבוי התרגומים נובע בעיקר עקב הצורך באיזון העדין בין תרגום ספר העוסק בתכנים פילוסופיים המותאמים לימי הביניים, לבין הבנה מלאה של דברי המחבר, שהעיד בהקדמה שכתב לחיבור כי לכל מילה בו יש משקל רב והיא נבחרה בקפידה.

תרגומי ימי הביניים

רבי שמואל אבן תיבון

דפוס ראשון של הספר בתרגום לעברית של שמואל אבן תיבון. רומא, שנת 1480 לערך

התרגום הראשון של מורה נבוכים לעברית נעשה עוד בחייו של הרמב"ם בידי רבי שמואל אבן תיבון (~1160 - ~1230), שאף התייעץ עמו בעבודת התרגום שלו. התרגום נעשה בהזמנתם של יהודי פרובאנס ודרום צרפת. ר' שמואל בן תיבון היה נצר למשפחת מתרגמים ואף היה פילוסוף בעצמו. עם זאת, עיקר פרסומו הגיע לו בזכות תרגומו למורה נבוכים.

מיד לאחר שר' יהונתן מלוניל שיגר אליו את ההזמנה לתרגום, פנה ר' שמואל אל הרמב"ם בבקשה לקבל ממנו הנחיות בעבודת התרגום, ביאור ביטויים קשים וכן ביקש להיפגש עמו. הרמב"ם השיב לו באיגרת בה תיאר את סדר יומו העמוס ובכך התחמק מפגישה עם ר' שמואל. עם זאת, הרמב"ם שיבח את עבודתו של אבן תיבון, ביאר את הביטויים עליהם נשאל, וייעץ לר' שמואל להימנע מתרגום מילולי ולהעדיף את השמירה על התכנים ורוח הדברים.

ר' שמואל סיים את עבודת התרגום בשנת ד'תתקפ"ד (1224), כעשרים שנה לאחר פטירת הרמב"ם. עבודתו הייתה מפעל חלוצי ותרגומו נחשב למדויק ולא חורג משפתו המקורית של הכתוב (זאת בניגוד מסוים להנחייתו של הרמב"ם עצמו, כך גם באשר לביטויים ספיציפיים עליהם שאל את הרמב"ם ולבסוף תרגמם באופן שונה מהצעת הרמב"ם). לצורך עבודתו נאלץ ר' שמואל להמציא מילים רבות שהיו חסרות באוצר המילים של העברית בימי הביניים. חלק מן המילים החדשות נגזרו משורשים עבריים קיימים, וחלקן הושאל מהערבית. לתרגומו צירף אבן תיבון נספח ובו "פירוש המילים הזרות" בו ביאר את המונחים הפילוסופיים בהם השתמש ושאת חלקם יצר בעצמו. גם מבנה המשפטים של אבן תיבון שומר במידה רבה על התחביר הערבי. בכך הניח אבן תיבון תשתית לשונית-פילוסופית בעברית עבור מחברים בדורות הבאים שנמשכו אחר תרגומו.  

לשונו של אבן תיבון נחשבת לקשה ומסורבלת עבור הקורא העברי בן זמננו. כמו כן, על אף ההקפדה היתירה שלו על לשונו המקורית של הרמב"ם (וייתכן שגם בשל עובדה זו), היו שהאשימו אותו בחוסר דיוק. עם זאת, חשיבותו של תרגום זה גדולה ביותר הואיל וכמעט כל פרשני המורה מתייחסים לתרגומו של אבן תיבון, ולא למקור הערבי. הרוצה להבין את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים יזדקק, גם אם בעל כורחו, לתרגום זה. התרגום זכה להדפסות ומהדורות רבות, החל מראשית עידן הדפוס. כיום, משתמשים רבות בתרגום זה.   רבי יעקב עמדין תקף את תרגומו של אבן תבון, כאשר לדבריו התנסח בשער פירוש המילות על חכמת הטבע, ב"חוצפה כלפיי שמיא" כלשונו.

רבי יהודה אלחריזי

סמוך לפרסום תרגומו של הרב אבן תיבון, פרסם בשנת 1225 המשורר ר' יהודה אלחריזי את תרגומו למורה נבוכים, תרגום שהוכן בהזמנת יהודי ספרד. אלחריזי, איש טולדו, משורר ומתרגם שירה מוערך, תרגם את המורה ללשון שוטפת יותר ומעודנת יותר מזו של אבן תיבון, אך גם פחות מדויקת ועקבית. תרגומו של אלחריזי לא זכה לאותו פרסום לו זכה תרגומו של אבן תיבון, אך שימש יסוד דווקא לכמה תרגומים לשפות אירופיות שונות.

תרגומי תקופת ההשכלה

בתקופת ההשכלה החל להתעורר עניין מחודש הן בשפה העברית והן בפילוסופיה היהודית בימי הביניים. עובדות אלו הביאו ליצירתם של כמה תרגומים חדשים גם למורה נבוכים.  

• בשנת 1795 פרסם יצחק סטנוב (1732–1804), סופר עברי פורה ומראשוני תנועת ההשכלה, תרגום לחלקים ב' וג' של הספר.
• מנחם מנדל לפין (1749–1826), מאבות ההשכלה בגליציה,עיבד מורה נבוכים על פי תרגומו של אבן תיבון, בניסוח חדש. לפין לא ידע ערבית, ולכן הכין את התרגום (או למעשה, העיבוד) על פי התרגום של שמואל אבן תיבון. תרגומו של לפין מהווה חידוש בכך שהוא כתוב בלשון חז"ל. בחייו הספיק להגיע רק עד פרק ע"ב בחלק א'.  לפין הספיק להכין לדפוס רק את שני החלקים הראשונים, וגם אותם לא הצליח להגיה כראוי מחמת עיוורונו. בסופו של דבר נדפס רק התרגום לחלק הראשון של המורה, על ידי תלמידו וידידו, מרדכי סוחוסטאוור, בז'ולקווה. תרגום זה נדפס רק לאחר מותו של לפין עצמו (שנת הדפוס אינה מופיעה והיא כנראה 1831). לתרגום צורף גם מבוא של לפין למורה בשם "אלון מורה". שני החלקים האחרים נותרו בכתב יד.

תרגומי בני ימינו

הרב יוסף קאפח

תרגום מודרני לעברית נעשה על ידי הרב יוסף קאפח ונדפס לראשונה בשנת תשל"ב (1972) בהוצאת מוסד הרב קוק. מהדורתו התבססה בעיקר על כתבי יד תימניים. מהדורה זו נחשבת למדויקת יותר מקודמותיה. תרגומו של הרב קאפח נצמד ללשון הרמב"ם, כאשר מילים וביטויים שמשמעותם בערבית אינה זהה לתרגום המילולי לעברית - תורגמו במשמעות מעשית. כמו כן, פעמים רבות הרב קאפח הביא תרגום שונה או מקביל, בהערותיו.

מיכאל שורץ

תרגום מדעי חדש של פרופסור מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב המסתייע בתרגומים הקודמים. שפת התרגום מודרנית ונגישה יותר, כולל שימוש במושגים מודרניים במקום המקוריים. התרגום מתבסס על דיוק רב במינוח הפילוסופי הערבי ועל הסתמכות מקפת בתוך המרחב הלשוני שבתוכו פעל הרמב"ם, וכן על ידע מקיף ומעמיק בלשון המקרא וחז"ל. בספר הפניות לספרי עזר ומאמרים ביחס לכל פרק ועניין. מחבר התרגום זכה בפרס ישראל למחשבת ישראל כאות הכרה והערכה על תרומתו הגדולה של תרגום זה, והוא התרגום העיקרי המשמש באקדמיה להתמודדות ישירה עם מחשבת הרמב"ם ועם חיבורו. על מהדורתו של הרב קאפח טען שורץ שהיא לוקה בחוסר עקביות בשימוש במונחים פילוסופיים בשל אי בקיאותו של המתרגם בשיח הפילוסופי הערבי בן הזמן.

הלל גרשוני (מפעל משנה תורה)

תרגום חדש לעברית נעשה על ידי הלל גרשוני, במסגרת "מפעל משנה תורה" שמטרתו הנגשת וביאור ספרי הרמב"ם השונים. מאחר שלא עלה בידם להשיג את הסכמת בעלי זכויות היוצרים של התרגומים החדשים, נאלצו לתרגמו מחדש על מנת להדפיסו בלוויית ביאור והרחבות כפי שנעשה בשאר כתבי הרמב"ם. התרגום החדש מצטיין בבהירות ובעקביות בתרגום המושגים מערבית.

תרגומים לשפות אחרות

במרוצת הדורות, תורגם המורה לשפות רבות. עד לעת החדשה זכה הספר לכמה תרגומים ללטינית וכן תרגומים לספרדית ואיטלקית. כבר במחצית הראשונה של המאה ה-13 (משנות העשרים עד 1251) הופיעו לפחות שלש גרסאות שונות של תרגומים ללטינית, אף אם חלקיים. התרגום הראשון לשפה אירופית מודרנית היה תרגומו של הרב ד"ר שמעון ב' שייער לגרמנית ויצא לאור בפרנקפורט בשנת 1838. במהלך המאה ה-19 התפרסמו שלושה תרגומים נוספים לגרמנית, שני תרגומים לאנגלית, תרגום נוסף לאיטלקית וכן תרגום להונגרית.

העבודה המשמעותית ביותר על המורה במאה ה-19 הייתה הוצאת המהדורה המדעית של מורה נבוכים בשפת המקור על ידי המזרחן שלמה מונק בין השנים 1856–1866. מהדורתו התבססה על כתבי היד החשובים של הספר וצורפו לה הערות שוליים חשובות וכן תרגום של המורה לצרפתית. כל חוקרי ומתרגמי הספר מכאן ואילך (הן לעברית והן לשפות אירופיות) התבססו על מהדורה זו של מונק.

מורה נבוכים המשיך להיתרגם ללשונות רבות גם במאה העשרים, בכללן ניתן לציין את היידיש (1936), תרגום נוסף לגרמנית של מבחר פרקים מהמורה שפורסם על ידי אלכסנדר אלטמן בשנת 1935, ארבעה תרגומים נוספים לספרדית וכן תרגום לקטלאנית. כמו כן, זכה הספר או חלקים ממנו לשלוש מהדורות נוספות באנגלית במהלך המאה ה-20. שתיים מהן נעשו בידי ישראלים - חיים רבין ופרופסור שלמה פינס, והשלישי בידי פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת הונולולו. בשנת 2000 התפרסם גם תרגום חלק א' של מורה נבוכים לרוסית על ידי ד"ר מיכאל שניידר.

פירושים על הספר

מהדורת מפעל משנה תורה של מורה הנבוכים

פירושים רבים נכתבו על מורה הנבוכים, החל מדור תלמידי הרמב"ם ועד ימינו. שני מניעים עיקריים עומדים בבסיס הפרשנות: האחד, הצורך בפירוש רעיונות פילוסופיים שונים, ובפרט מונחים אריסטוטליים, שאינם מוכרים לקורא המתחיל; והשני, הוא הצורך לפענח את רמיזותיו האיזוטריות של הרמב"ם, עליהם הוא מספר בהקדמתו. בין פרשני הרמב"ם ישנם גם שדקדקו בכל מילה ומילה, ובנו על רמיזותיו הררי-פרשנות.

בין הפרשנים המוכרים לנו, שפירושיהם הגיעו לידינו, הראשונים הם רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, רבי אברהם אבולעפיה (שפירש את הספר על דרך הקבלה), ומשה בן שלמה מסלרנו במאה ה-13. פרשנים בני המאה ה-14: משה נרבוני, רבי יוסף אבן כספי. במאה ה-15 נכתבו פירושיהם של פרופייט דוראן, רבי אשר קרשקש, רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב (השני), רבי מרדכי כומטיאנו ורבי יצחק אברבנאל. מאז גירוש ספרד הייתה הפוגה יחסית בכתיבת הפירושים, לצד מיעוט העיסוק במשנתו של הרמב"ם במורה הנבוכים וריבוי לימוד תורת הקבלה. למרות מגמה כללית זו, בבית מדרשו של רבי משה איסרליש, הרמ"א, נמשך העיסוק בספר. במסגרת עיסוק זה, כתב הרמ"א מערכת של הערות על הספר, שחלקן הגיעו לידינו. בנוסף, תלמידו, רבי מרדכי יפה, כתב פירוש רציף, אקלקטי ברובו על מורה הנבוכים, בשם לבוש פנת יקרת.

יש פרשנים שפירשו את דבריו בשונה מההשקפה היהודית המקובלת, כאשר לשיטתם הם חושפים סודות שהרמב"ם ראה לנכון להסתירם. את מעשיהם הצדיקו בצורך השעה שהכריחה אותם לכך^{[דרוש מקור]}. בין אלו בולטים משה נרבוני ויוסף אבן כספי, דמויות שנויות במחלוקת מצד עצמם, אשר פירושיהם עוררו את מחאתם של ראשונים בני דורם. במכתב ששיגר רבי קלונימוס בן קלונימוס ליוסף כספי, הוא כותב שדרכו של כספי ודרך הרמב"ם הם הפוכים זה מזה.   לעומתם, רבי אשר קרשקש, רבי מרדכי כומטיאנו והאברבנאל נוקטים קו התואם יותר את ההשקפה היהודית המקובלת. רבי אשר קרשקש מצהיר בהקדמתו שמטרתו בקו זה היא למנוע הימשכות של הלומדים אחרי הדעות המובאות במורה אשר הרמב"ם מתפלמס איתם ולא מאמין בהם. האברבנאל סבר שפירושם של הנרבוני וסייעתו חטאו לאמת בכוונת הרמב"ם, והוא מתפלמס עמם בכלים פרשניים.   בזמנה של תנועת ההשכלה נכתבו פירושים חדשים לספר. ביניהם נמנה "גבעת המורה" של שלמה מיימון, איש ההשכלה, שבפירושו הוא מחדיר לדברי הרמב"ם רעיונות נאו-קנטיאנטים, וכן מתמצת את מורה הנבוכים, וכלל אותה באוטוביוגרפיה שלו, "חיי שלמה מיימון". הסוציאליסט יהודה אבן שמואל כתב פירוש מקיף לרוב חלקי מורה הנבוכים, הכולל ליקוט מדברי רבים מהפרשנים שקדמו לו.     בתקופתנו, הרב יוסף קאפח, בשולי מורה הנבוכים שבתרגומו, הוסיף הערות ביאור. ופרופסור מיכאל שורץ, בהערות למורה הנבוכים שבתרגומו, מפנה רבות למאות מאמרי מחקר העוסקים בחקר משנת ה"מורה". בשנים האחרונות, החל לראות אור פירושו של הרב שלמה אבינר לספר. הפירוש מבוסס על הפרשנות המסורתית והפרשנית כאחת, ומובאות בו גם הפרשנויות הרדיקליות למורה הנבוכים. הרב יונתן שמחה בלס (רב היישוב חלמיש) כתב שני כרכים של עיונים במורה הנבוכים בשם "מנופת צוף". בשנת 2016 פרסם מפעל משנה תורה ספר קצר שכלל שלושה פרקים יסודיים במורה הנבוכים. הפרקים הובאו בתרגום חדש של הלל גרשוני, ובביאור מצורף של הרב יוחאי מקבילי. באוגוסט 2018 יצא לאור במהדורה זו חלק א', עם ביאור קצר והרחבות, וביולי 2019 יצא לאור חלק ב'. מטרת המהדורה היא להנגיש את הספר לציבור הרחב. לספר קיימת גם מהדורה אלקטרונית, ונוסח המקור מול התרגום זמין לציבור הרחב ללא תשלום.

בעת החדשה, ניסה ליאו שטראוס, דמות קונסרבטיבית, לפרש את הקו האיזוטרי של הרמב"ם, ובסדרת מאמרים הראה את הדרך לקרוא את הספר ולחשוף את סודותיו. בין התגליות שהעלה יש למנות את דעת הרמב"ם בעניינים מהותיים, כמו הנבואה, תורה מן השמים ובריאת העולם. במקרים רבים חופפת דעתו לדעתם של ראשוני פרשני הרמב"ם הרדיקליים. עבודות מחקר נוספות ומקיפות הן עבודותיהם של אברהם נוריאל, מארווין פוקס (באנגלית), שלמה מונק (בצרפתית), יעקב לוינגר, שרה קליין-ברסלבי ומשה הלברטל.

לקריאה נוספת

• אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, באתר אוצר החכמה.
• קנת סיסקין, הרמב"ם: מורה לנבוכי זמננו, אוניברסיטת חיפה, תש"ס
• הראי"ה קוק, לאחדותו של הרמב"ם - מאמרי הראי"ה א' עמ' 105, הגנה על מורה נבוכים כנגד ביקורתו של הרב זאב יעבץ
• מיכה גודמן, סודותיו של מורה הנבוכים, דביר, 2010, מסת"ב 9789655178340
• ישעיהו ליבוביץ/טוני לביא, מה שלמעלה ומה שלמטה, ספרית מעריב, 1997
• שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, גבעת המורה לשלמה מימון, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשכ"ו - 1966
• חיים ויסמן, בירורי אמונות ברמב"ם - בריאה נבואה והשגחה ב'מורה נבוכים', מכון הר ברכה, תשע"ו
• שלמה אבינר, מורה הנבוכים לרמב"ם: פירוש, הוצאת ספרית חוה, תשע"ו
• יוחאי מקבילי, הזמנה למורה הנבוכים – מפגש ראשון, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ו 2016
• יוסף שטרן, החומר והצורה במורה נבוכים לרמב"ם, הוצאת הקיבוץ המאוחד והילל בן חיים, 2017
• דוד בן-זזון, נבוכים הם, מסע בביאורו של דון יצחק אברבנאל ל"מורה הנבוכים", הוצאת יד בן צבי, 2015
• מורה נבוכים לרמב"ם, תרגום: מיכאל שורץ, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2002
• מרדכי בן אליעזר כומטינו, פירוש קדמון על מורה הנבוכים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2016
• מורה הנבוכים חלק ראשון, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ח 2018
• מורה הנבוכים חלק שני, הוצאת מפעל משנה תורה, תשע"ט 2019

קישורים חיצוניים

המקור בערבית יהודית

• מהדורת מונק ויואל באתר "ספרים אונליין".
• דלאלה אל חאירין. המקור הערבי של מורה נבוכים. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

תרגומים לעברית

• מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי פרופ' יהודה איזנברג, ‏מורה נבוכים בתרגום הרב יוסף קאפח, באתר "דעת".
• מורה נבוכים בתרגום שמואל בן יהודה אבן תיבון מופיע בשלושה חלקים (חלק א', חלק ב' ו-חלק ג') באתר seforim online כפי שיצא בווינה בשנת 1828
• מורה נבוכים עם ארבעה פירושים, (תרגום שמואל אבן תיבון), באתר HebrewBooks, מו"ל ברזני אהרון
• חיבורי הרמב"ם; כתבי-יד ודפוסים קדומים. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
• כתב-יד מאויר של "מורה נבוכים", הוכן בברצלונה ב-1348, בספרייה המלכותית בקופנהגן.
• שרה סטרומזה, ‏בשבחי המתרגם: על תרגום עברי חדש של מורה נבוכים - על ספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם בתרגומו החדש של מיכאל שורץ, פעמים 72, קיץ תשנ"ז
• י' צבי לנגרמן, ‏מקור חדש לתרגומו של שמואל אבן תבון למורה נבוכים והערותיו עליו, פעמים 72, קיץ תשנ"ז
• אורי פז, מורה נבוכים - 800 שנה לפטירת הרמב"ם, אתר notes
• מורה נבוכים מהדורת מפעל משנה תורה, מהדורה אינטרנטית בתרגום הלל גרשוני

קישורים נוספים

• רשימת מאמרים על מורה הנבוכים באתר רמב"י
• הרב זאב סולטנוביץ', ‏מורה נבוכים, באתר ישיבה
• פרופ' אביעזר רביצקי, סתרי תורתו של מורה הנבוכים: הפרשנות בדורותיו ובדורותינו, מתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ה, תשמ"ו, עמ' 23 - 69.
• שיעורים במורה הנבוכים, מפי הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר
• מנחם ברונפמן, מורה הנבוכים במשנת חב"ד
• (The Guide: An Explanatory Commentary on Each Chapter of Maimonides' Guide of The Perplexed by Scott Michael Alexander (covers all of Book I, currently
• מידע על מורה הנבוכים בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26484808מורה הנבוכים