האנשה
האנשה (בלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלילים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.
השימוש בהאנשה
בדיבור ובכתיבה, האנשה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעים שונים:
- באמצעות דימוי ('לב בנפש כמלך במלחמה' - ספר יצירה)
- באמצעות מטאפורה ('הצל צנח מכתפי ההר' - גנסין)
- באמצעות מטונימיה ('לב אוהב'; 'המלון מציע שלושה חדרים נאים')
האנשה בספרות
בפרוזה נעשה בהאנשה שימוש מורכב יותר מאשר בשפת היומיום או בשירה. במסגרת זו הופך החפץ, החיה, או המושג המואנש לדמות של ממש בסיפור, לעיתים אף הדמות המרכזית. האנשה מסוג זה נפוצה במספר ז'אנרים ספרותיים. בספרות ילדים נעשה שימוש כה נרחב בהאנשת בעלי חיים ('פו הדב', 'גבעת ווטרשיפ' ורבים אחרים) עד כי חיות מואנשות הפכו כמעט למרכיב סטנדרטי בז'אנר זה.
גם בז'אנר הפנטזיה נעשה שימוש רב בהאנשה, בדרך כלל כתוצאה של קסם. במסגרת ז'אנר זה נעשו מספר ניסיונות בהאנשה של מושגים מופשטים: הסופר טרי פראצ'ט כלל בסדרת ספרי 'עולם הדיסק' מספר דמויות מואנשות, שהידועה בהם היא דמות המוות; הסופר פירס אנתוני פרסם סדרת ספרים העוסקת בהתגלמויות האנושיות של מוות, טבע, זמן, מלחמה, גורל, טוב ורע; וגם ניל גיימן האניש מושגים מופשטים כגון 'חלום' בסדרת ספרי הקומיקס 'סאנדמן'. בנוסף, רוב הסרטים המצוירים של חברת וולט דיסני מציגים חיות מואנשות (רובין הוד למשל).
השימוש בהאנשה היא דרך נפוצה בכתיבה הפוליטית או הסאטירית. במקרה זה משמשות הדמויות המואנשות כדרך לייצוג דמויות סטראוטיפיות, המתייחסות לסוג מסוים או לשכבה מסוימת של בני אדם. דוגמה בולטת לכתיבה מסוג זה היא ספרו של ג'ורג' אורוול 'חוות החיות', המהווה משל פוליטי.
בנוסף לשימושים אלו בהאנשה בז'אנרים שונים, משמשת ההאנשה לעיתים להעתקת נקודת התצפית בסיפור, על ידי הצגתו מפיה של חיה או חפץ דומם. טכניקה זו מנוצלת, למשל, בספרו של פול אוסטר, 'טימבוקטו'.
מופעים מואנשים בעולם החי
מופעים רבים בעולם הטבע, ובפרט בעולם החי, מפורשים באופן אינטואיטיבי כמעידים על תכונות אנושיות של נושאיהם.
.jpg)
ראו גם
| אמצעים פיגורטיביים | |
|---|---|
|
קישורים חיצוניים
22260380האנשה