מהות
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
מהות (בלועזית: אֶסֶנְציה[1]) היא התכונה או קבוצת התְכונות של דבר מסוים; המהות קובעת את העצמיות הייחודית של הדבר. המושג הוא אבן בניין בכמה זרמים פילוסופיים לאורך השנים.
המהותנות היא גישה פילוסופית על פיה לכל דבר יש מהות, והנומינליזם היא גישה הפוכה, השוללת את המושג.
בפילוסופיה המערבית
בעת העתיקה
פילוסופים קדם-סוקרטיים רבים עסקו בשאלות המהות עוד בטרם שהמושג הובחן והוגדר במתכונתו המאוחרת. פיתאגורס טען שכל עצם בעולם הוא התגלמות של מספר, וניתן להציג אותו באמצעות מספר או נוסחה מתמטית. בעקבותיו קמה האסכולה הפיתגוראית שהגדירה את המספר כיסוד העולם. הפילוסופים האטומיסטים (הנודעים בכך ששיערו את קיומם של אטומים, וגיבשו את מושג האטום בניסיון להגדיר את המהות של עצמים) טענו כי המהות של עצמים שונים מוגדרת על ידי צורות האטומים המרכיבים אותם, היחס שבין האטומים לעצמם והיחס שבין האטומים לריק שסביבם. תאוריה זו גובשה כדי לפתור קשיים רבים בנושא מהות, שהציגו הפילוסופים פרמנידס וזנון מאלאה.
אפלטון עסק בהגדרת המושג "מהות" כמושג פילוסופי בדיאלוג המאוחר "הסופיסט". הוא עסק רבות בשאלת המהות של ישויות. לטענתו, שם עצם כללי כלשהו (למשל: חתול) תמיד יאגד בתוכו המון ישויות ספציפיות (כל החתולים בעולם) שאינן זהות, אך חייב להיות משהו שמאגד אותן ומגדיר אותן יחדיו (מהות החתול). בעקבות בעיה זו גיבש אפלטון את תורת האידאות. על פי משנתו, כל קבוצת ישויות מוחשיות כלשהי מורכבת מ"חיקויים" של עצם אידיאלי אחד (אידאה), שמאגד ומגדיר את מהות הקבוצה. כל החתולים, למשל, הם רק צל של החתול, שנמצא בעולם האידאות, ומגדיר את מהות המושג "חתול".
אריסטו עסק רבות בשאלת המהות, אך שלל את תורת האידאות של אפלטון. לטענתו, המפתח להגדרת המהות של ישויות הוא בבחינת התכונות שלהן. הוא הפריד בין תכונות מהותיות של עצם, שהן חלק מהמהות שלו, לבין "תכונות מקריות".
אנשי האסכולה הציניקנית, ובפרט מייסד האסכולה, אנטיסתנס, שללו את רעיוותיו של אריסטו, ורבים מהם גם שללו את מושג ה"מהות" בכלל. אנטיסתנס ידוע באאימרה "סוס אני יכול לראות, אבל את הסוסיות אני לא יכול לראות". בקרב האסכולות היווניות שבאו אחרי כן פחת העיסוק בשאלת המהות, בעיקר כי אסכולות אלו עסקו בתחומים אחרים בפילוסופיה, ובשאלות אחרות.
בימי הביניים
בימי הביניים עסקו הוגים בהגדרת המהות ובהבנת הגבולות של תפיסתה. מכיוון שהפילוסופיה בימי הביניים הייתה דתית בעיקרה, הרי שעיקר העיסוק בהקשר זה היה במהותו של אלקים, או בקשר בין אלקים לאדם.
בסכולסטיקה
הפילוסוף והתאולוג תומאס אקווינס אימץ את גישתם של אריסטו ואפלטון, על פיה המהות מעניקה משמעות לישות. הוא חיבר תפיסה זו עם תפיסתו הדתית, וטען שאלקים הוא המהות הבסיסית ביותר של כל העצמים, וכי לפיכך לא ניתן להבין את מהותן של ישויות, אלא ביחס לאלקים.[2]
הפילוסופים הנומינליסטים בימי הביניים (בפרט ויליאם איש אוקאם ורוסלין מקומפיין (Roscelin of Compiègne) דווקא התנגדו לשימוש במונח מהות, והתנגדו לתיאור עצמים באמצעות תכונות. במובן זה, פילוסופים אלו המשיכו את גישתם של הציניקנים, ששללה את עצם הדיון במונח "מהות".
בפילוסופיה המוסלמית
בפילוסופיה היהודית
הרמב"ם, מבאר בספרו "מורה נבוכים" כי אין האדם, בן התמותה, יכול לתפוס את מהותו, או עצמותו, של אלקים: ”שהשם יתברך כבר בא המופת שהוא מחויב המציאות וכו' ולא נשיג אלא ישותו לבד, (אך) לא מהותו”.[3]
בעת החדשה
בעת החדשה העלו פילוסופים רבים שאלות חדשות לגבי שאלת המהות של עצמים. במשנתם הושם דגש על הקשרים בין העולם הרוחני והנפש לבין העולם הגשמי. רנה דקארט וג'ורג' ברקלי בנו שניהם תפיסות המפרידות בין רוח לבין חומר, ומגדירות שוני מהותי ביניהם, כלומר, תפיסותיהם היו דואליסטיות.
ברוך שפינוזה, לעומתם, שם דגש על אחדות הגוף והנפש, ואף טען שכל העולם הוא בעצם ישות אחת, עם מהות אחת.
הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ פיתח תאוריה ייחודית בנסותו לפתור שאלות שהתעוררו בשאלת הרוח והחומר. לייבניץ הגדיר מונח חדש: "מונאדה", שהוא אובייקט מופשט המכיל בתוכו את המהות של אובייקטים קיימים, בצורת מידע. לייבניץ טען שהאובייקט שמייצגת המונאדה אינו קיים באופן עצמאי, והוא רק "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה.
אחד הוויכוחים הגדולים בפילוסופיה המודרנית, בין הזרם הרציונליסטי לבין הזרם האמפיריציסטי, עסק בשאלה "האם האדם יכול לצבור ידע וודאי לגבי העולם". הפילוסוף עמנואל קאנט העלה תשובה מהפכנית לשאלה זו, בהתבסס על מושג המהות. קאנט הגדיר הפרדה בין "עולם התופעות"- העולם שאנו תופסים בחושינו, לבין "העולם כשלעצמו"- העולם המהותי. קאנט טען שבעוד שאנחנו מסוגלים להשיג ידע ודאי לגבי עולם התופעות, איננו מסוגלים להשיג ידע ודאי לדבי מהות הדברים. גישה זו מתכתבת עם תורת האידאות של אפלטון (ראו למעלה), אלא שבניגוד לאפלטון, קאנט לא טען שהעולם כפי שהוא מנותק עולם התופעות, ועולם התופעות הוא רק צל שלו. קאנט טען שהעולם המהותי משפיע באופן ישיר על העולם כפי שאנחנו תופסים אותו.
הפילוסוף ארתור שופנהאואר המשיך והרחיב את רעיונתיו של קאנט, ופירשם בדרכו שלו. על פי משנתו, המהות של כל הדברים בעולם הוא ה"רצון". המונח "רצון" אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתודעה ולכוונה, ונוכח לא רק אצל בני אדם, אלא אצל כל הישויות בעולם. הרצון אצל שופנהאואר הוא דטרמיניסטי, ואינו נשלט על ידי האדם. שופנהאואר היה הראשון לקשר במשנתו בין מושג ה"מהות" לבין מסקנות על טבע האדם ודרך ההתנהלות הראוייה לאדם.
הפילוסוף הגרמני גיאורג הגל, אבי ההיסטוריציזם, טען שהגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון, מגולמים על ידי ה"צייטגייסט" ('רוח הזמן'; מכונה לעיתים פשוט "גייסט", 'רוח') – מעין "רוח" ספק מטאפורית ספק ממשית, המגלמת את מהות התקופה. הצייטגייסט משתנה עם הזמן, וניתן לחזות את שינוייו על ידי התבוננות בהיסטוריה. במילים אחרות, הגל גרס שניתן ללמוד על מהות העולם בתקופה מסוימת דרך התבוננות בהיסטוריה. הגותו של הגל בנושא זה השפיע על פילוסופים רבים במאה ה-19, בהם בפרט קארל מרקס, שפיתח את המהותנות המרקסיסטית.
בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית
האקזיסטנציאליזם הוא זרם פילוסופי שהתחיל להתפתח באמצע המאה ה-19. נקודת מפתח בהגות האקזיסטנציאליסטית היא שקיום קודם למהות. כלומר, עצם או אדם מסוים הוא קודם כל קיים, ויכול להתקיים גם ללא מהות. המהות נוצרת אחרי הישות.
הפילוסוף ז'אן-פול סארטר (שטבע גם את המונח "אקזיסטנציאליזם" עצמו כמתאר את האסכולה) הוא זה שטבע את המשפט "קיום קודם למהות", שהפך למשפט הדגל של האקזיסטנציאליסטים. משפט זה סייע לו לקשר בין האקזיסטנציאליזם לבין הגישה ההומניסטית ששמה את האדם במרכז השאיפות של החברה. כך קישר סארטר בין השאלה האונטולוגית של מהות האדם, לבין שאלות אתיות וחברתיות רבות.
כל הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, לפני סארטר ואחריו, עסקו בניסיון למצוא את משמעות החיים, או המהות הרצויה לאדם. בבסיס הגישות של כולם עמדה ההנחה שהמהות של שום דבר אינה "קבועה מראש", אלא נבחרת או נוצרת.
בפילוסופיה האנליטית
הוגי הפילוסופיה האנליטית, אשר התפתחה במפנה המאה ה-20, נקטו גישה שונה מאד מן המקובל עד לתקופתם. לטענתם, כל הדיונים בשאלת המהות של ישויות עוסקים למעשה בשאלת המשמעות של מילים; אולם המשמעות המדויקת של מילים שונה מאדם לאדם, ואף משתנה בהתאם להקשר. על כן, אדם שמנסה לשאול את עצמו מה היא המהות של החתול, למשל, אינו צריך לשאול את עצמו שאלות מופשטות על המשותף לכל החתולים, התכונות של החתול, וכדומה, אלא להתמקד במשמעות של המילה "חתול" כפי שהוא משתמש בה. באופן זה, הפכו או הפנו הפילוסופים האנליטיים את שאלת המהות משאלה בתחום האונטולוגיה או המטאפיזיקה, לשאלה בתחום הפילוסופיה של הלשון.
בפילוסופיה הפנומנליסטית
בשנת 1901 הפילוסוף הגרמני אדמונד הוסרל, הידוע כ"אבי הפנומנליזם", החל לחקור את מושג המהות באופן אינטנסיבי. כבסיס לתורתו, טען הוסרל שידע לגבי המהות של דברים יהיה אפשרי רק על ידי חוסר התבססות על כל ההנחות של הקיום של העולם החיצוני. בגישה הפנומנולוגית, האובייקט אינו דבר חיצוני שבעצמו מספק אינדיקטורים של מה הוא, אלא הוא צביר של היבטים תפיסתיים ופונקציונליים שמקובצים יחד תחת הרעיון של אובייקט. גישה זו מתכתבת עם הגישה האנליטית, אולם היא שמה את הדגש על התודעה של האדם ומעשיו, ולא על שפת הדיבור שלו.
הפילוסוף מרטין היידגר, תלמידו של הוסרל, המשיך אימץ את הנחות היסוד של מורהו, אולם הוא מיקד את משנתו בחקירת מהות האדם.
היידגר חזר אל שאלתו של אפלטון, אשר הושמה בספרו בפיו של "הסופיסט"- מהו יש? או מהי הישות?
תשובתו של היידגר היא, כי האדם רואה סביבו הרבה "ישים" (בגרמנית: Seiend) ומהם הוא מסיק את המושג של הישות (בגרמנית: Sein); אך יש לשאול ולהקשות על הרגליו אלו של האדם, ושל המחשבה האנושית מקדמת דנא. לשיטתו, של היידגר, כפי שניסחה החוקר והוגה הדעות הוגו ברגמן, ניתן לקבוע רק את מהותו של הדבר הקבוע, הסטאטי: חפץ, תופעה פיזיקלית או נוסחה מתמטית. הכסא הוא בעל תכונות מסוימות, יש לו מהות קבועה. לעומת זאת, אי אפשר לקבוע את מהות של האדם. ההסבר לך הוא כי הישות של האדם היא "הוויה" (גרמנית: Dasein), אשר תכונתה העקרית היא אפשרות, האפשרות להיות דבר מה.
האדם, בשונה משאר ה"ישים", משתנה תדיר, הוא בתהליך מתמשך של הגשמה. הידגר המשיך במסקנתו זו את קביעתו של הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל איש המאה ה-17 על המהות האנושית המשתנה תדיר ברצף הזמן, למשל, במילותיו: ”הזמן מרפא לָצער ולכל ריב, משום שאנו משתנים ושוב אין אנו האנשים שהיינו. גם העולב גם הנעלב שוב אינם הם עצמם”.[4]
היידגר פיתח במשנתו את התפיסה כי מהותו של האדם אינה ניתנת לקביעה מוחלטת; ביסודו, האדם הוא הרבה יותר ממה שהצליח לממש במציאות; ומוטל עליו תמיד לשאוף להיות את מה שהינו בשורשו. לשיטתו, המרכיב המעצב של ה"הוויה" האנושית הוא הקיומיות, האכסיסטנציה (מונח שנשאל מהגותו של קירקגור). וכך למשל במילותיו של היידגר, האדם ”הוא היש אשר בישותו יש לו ענין בישותו”.[5]
ועל פי הסברו של הוגו ברגמן: האדם של היידגר, "הוא כולו "ישות" ולא "מהות", כולו אפשרות (הדגשה במקור) המתבטאת ומתגשמת מדי פעם בפעם באופן אחר... (האדם) חפץ להיות, להגשים את עצמו, מכיוון שמהותו אינה קבועה לפני התהוותו בעולם היש, לא תכונות אלה ואלה (כלומר מהות) מציינות את האדם, כי אם שאיפתו לישות, שאינה עדיין והחפצה להתהוות".[6]
בפילוסופיה המזרחית
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב קלצקין, הערך: 'מהות', בתוך: אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח 1928.
- Bryan Magee, The Story of Philosophy, Dorling Kindersley Lond. 1998
- Bertrand Russell, (תולדות הפילוסופיה המערבית)A History of Western Philosophy, George Allen & Unwin Ltd, London, 1946 מסת"ב 0-415-32505-6
הערות שוליים
- ^ לטינית: essentia. המונח "מהות" הופיע בשפה העברית בימי הביניים (ראו: הערך: 'מהות', מילון אבן-שושן).
- ^ האריסטוטליזם הנוצרי של תומאס אקווינאס (באנגלית)
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, א, נ"ח.
- ^ פסקל, הקדמה למחקר על החלל הריק וכתבים אחרים; תרגום: יעקב קופלביץ, ירושלים, הוצאת מאגנס, תשכ"ד-1964, עמ' 107.
- ^ כך, בתרגומו של הוגו ברגמן את ההיגד של היידגר: "Das Dasein ist Seiendes, dem es in seinem Sein um dieses Sein selbst geht".
- ^ הוגו ברגמן, הוגי הדור, תל אביב: מצפה, תרצ"ה, עמ' 129.
25012485מהות