מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות

הנפת דגל הדיו באילת, מסמלת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה
הנפת דגל הדיו באילת, מסמלת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה
מערכה: הסכסוך הישראלי-ערבי
תאריכים	30 בנובמבר 1947 בעקבות החלטה 181 של האו"ם – 20 ביולי 1949 עם הסכמי שביתת הנשק
מלחמה לפני	המרד הערבי הגדול
מלחמה אחרי	מבצע סיני
מקום	ארץ ישראל, חצי האי סיני
עילה	התנגדות ערבית להקמת מדינה יהודית בא"י.
תוצאה	ניצחון ישראלי, הקמת מדינת ישראל, הסכמי רודוס
שינויים בטריטוריות	הקו הירוק נקבע כקו הגבול הישראלי
הצדדים הלוחמים (עד מאי 1948) היישוב היהודי בארץ ישראל באמצעות: ההגנה אצ"ל לח"י (מקום המדינה) מדינת ישראל באמצעות: צה"ל אצ"ל לח"י ערביי ארץ ישראל: הוועד הערבי העליון מתנדבים זרים: האחים המוסלמים החל ממאי 1948 גם מדינות ערב: הרפובליקה הסורית השנייה הממלכה ההאשמית של עבר הירדן ממלכת עיראק הרפובליקה הלבנונית הממלכה הערבית הסעודית מנהיגים לפני הקמת המדינה: חיים ויצמן דוד בן גוריון מנחם בגין לאחר הקמת המדינה: דוד בן גוריון משה שרתוק מנחם בגין  חג' אמין אל־חוסייני ג'מאל אל־חוסייני החל ממאי 1948 גם: פארוק הראשון שוכרי אל־קוותלי עבדאללה הראשון פייסל השני בשארה אל־ח'ורי אבן סעוד  מפקדים ישראל גלילי יעקב דורי יגאל אלון מנחם בגין יצחק יזרינצקי ישראל שייב נתן פרידמן ילין־מור יעקב דורי צבי איילון יגאל ידין איסר בארי ישראל עמיר גרשון זק עבד אל־קאדר אל־חוסייני פאוזי קאוקג'י חסן אל־בנא אחמד עלי אל־מאוואווי ג'ון באגוט גלאב נור א־דין מחמוד פואד שהאב כוחות (נכון ל־15 במאי 1948) ההגנה - 23,295 לוחמים (למעט חיילים בעורף ומסייעי לחימה) אצ"ל - 3,000 לוחמים לח"י - 900 לוחמים סה"כ - 27,195 לוחמים (נכון ל־15 במאי 1948) צבא מלחמת הקודש, כנופיות עצמאיות ומתנדבים - 13,500 לוחמים צבא ההצלה - 2,000 לוחמים צבא מצרים - 5,500 לוחמים הלגיון הירדני - 6,500 לוחמים הצבא הערבי הסורי - 2,750 לוחמים צבא עיראק - 2,700 לוחמים צבא לבנון - 2,000 לוחמים סה"כ - 34,950 לוחמים (למעט חיילים בעורף ומסייעי לחימה) אבדות הרוגים: 6,373 (כ-4,000 חיילים ו-2,373 אזרחים). 17,000-10,000 הרוגים, רובם הגדול לוחמים ואזרחים מקומיים.

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948; בערבית: حرب فلسطين 1948, תעתיק: חַרְבּ פָלַסְטִין 1948, תרגום: מלחמת פלסטין 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. בבוקר היום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. בכך נפתח השלב הראשון של המלחמה, המכונה לעיתים בשם "מלחמת האזרחים", משום שהלחימה התאפיינה בעימות צבאי מוגבל בין הכוחות הצבאיים של הערבים הפלסטינים לבין כוח המגן העברי של היישוב היהודי בא"י, אף על פי שיחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה), ובהמשך גם מתנדבים מן האחים המוסלמים, השתתפו גם הם בלחימה בצד הערבי. היקף הלחימה הוגבל מאוד בשל נוכחות הצבא הבריטי, שהיה בתהליך של פינוי כוחותיו משטח ארץ ישראל המנדטורית. החל מראשית אפריל 1948 עבר כוח המגן העברי למתקפה באזורים שונים בא"י, ועד השלמת פינוי הצבא הבריטי ותום המנדט, הביסו את הכוחות הערביים הבלתי סדירים, שעמדו מולם.

ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב היהודי על הקמת מדינה יהודית בא"י. למחרת פלשו לתחומי ארץ ישראל המנדטורית, הצבאות הסדירים של מספר מדינות ערביות (סוריה, עיראק, עבר הירדן ומצרים) בסיוע כוחות צבא קטנים יחסית מלבנון וערב הסעודית, ובכך החל השלב השני של מלחמת העצמאות. נהוג לחלק שלב זה לשני שלבי משנה עיקריים: בשלב הראשון, שהסתיים עם כניסת ההפוגה הראשונה במלחמה, בלמו כוחות ההגנה (החל מסוף מאי כוחות צה"ל) את המתקפה הערבית, והיוזמה הצבאית הייתה בעיקר בידי הצד הערבי. בשלב השני, שהחל לאחר תום "ההפוגה הראשונה", עברה היוזמה הצבאית לידי צה"ל, והצבאות הערביים נמצאו בעיקר במיגננה. שלב זה התאפיין בשורה של מבצעים של צה"ל, ובתקופות ארוכות של הפוגה, שנכפו על הצדדים הלוחמים על ידי החלטות מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, בגיבוי מעצמות המערב.

הלחימה בפועל בין צה"ל, לבין הצבאות הערביים בשטח א"י, הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית רק ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון בין ישראל לשכנותיה הערביות, הסכם שביתת הנשק עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) היו המרוויחות העיקריות מהמלחמה (לפחות מהבחינה הטריטוריאלית) ואילו ערביי ארץ ישראל היו המפסידים העיקריים. צבאות המדינות הערביות שפלשו לתחומי ארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את יהודה ושומרון; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה את גבולותיה אל מעבר לשטח שיועד למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה. ירושלים, שנועדה להיות תחת שלטון בינלאומי, חולקה בין ישראל לירדן: השכונות הערביות במזרח העיר והעיר העתיקה של ירושלים (כולל הרובע היהודי) נותרו בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים, ואילו ישראל השתלטה על החלק המערבי של העיר, כולל מספר שכונות ערביות. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

מפת גבולות החלוקה 1947 טרם המלחמה אל מול מפת גבולות הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות 1949

  השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה היהודית

  השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה הערבית, אשר היה תחת השליטה של מצרים וירדן בין השנים 1949-1967

  השטח שהוקצה בהחלטת החלוקה למדינה הערבית, ועבר לשליטה ישראלית בשנת 1949 למעט השטח לאורך הגבול עם מצרים שהיה לשטח מפורז עד מבצע הר געש בנובמבר 1955

  שטחי מזרח ירושלים ובית לחם, אשר היו אמורים להיות שטח בפיקוח בינלאומי של האו"ם ובפועל היו תחת שלטון ירדני בין השנים 1949-1967

  שטחי מערב ירושלים אשר היו אמורים להיות שטח בפיקוח בינלאומי של האו"ם ובפועל היו תחת שלטון ישראלי לאחר 1949

במהלך המלחמה ספגו הכוחות הצבאיים של היישוב היהודי בא"י (ממאי 1948 צבא הגנה לישראל) והאוכלוסייה האזרחית היהודית, יותר מ-6,000 הרוגים, כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בא"י עם פרוץ המלחמה. הכוחות הצבאיים הערביים שהשתתפו במלחמה, והערבים הפלסטינים, ספגו אף הם אבדות ניכרות. בנוסף לכך, במהלך המלחמה נאלצו מאות אלפי תושבים ערבים לעזוב את בתיהם בנסיבות שונות, והפכו לפליטים, ומאות כפרים ערביים ננטשו או נחרבו. לאחר המלחמה נאסרה חזרת רוב הפליטים הערבים לבתיהם, על ידי ממשלת ישראל. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בשם "הנכבה" (בערבית: النكبة - "האסון"). כתוצאה עקיפה של המלחמה, הוחמר גם מצבן של הקהילות היהודיות בארצות ערב, ומאות אלפי יהודים שחיו בהן, נאלצו לעזוב אותן בשנים שלאחר המלחמה.

שמות המלחמה

המלחמה קרויה בשמות שונים. בישראל היא נקראת 'מלחמת תש"ח', 'מלחמת העצמאות', 'מלחמת הקוממיות' או 'מלחמת השחרור', ואילו בפי הערבים היא מכונה 'מלחמת 1948' או 'אסון 1948' (הנכבה של 1948). בשפות אחרות יש המכנים אותה 'המלחמה הישראלית-ערבית 1948', או בשמות דומים. השם הנפוץ ביותר מכוון לתוצאה הישירה של המלחמה - עצמאות ישראל: 'מלחמת העצמאות'.

בשנות ה-50 ביקש דוד בן-גוריון לקרוא למלחמה 'מלחמת הקוממיות', ובכך להדגיש את התקומה ההדרגתית של האומה בהתאם לאתוס הציונות המעשית בה דגלה מפלגת השלטון (מפא"י). מנחם בגין, לעומתו, העדיף את 'מלחמת השחרור', שם המאזכר את מאבק המחתרות בבריטים. גם בגין וגם בן-גוריון לא קיבלו את מבוקשם, והרוב השתמשו לציון המלחמה בשם 'מלחמת העצמאות' - למשל, בעת בחירת שמות רחובות לצורך הנצחתה. בעיתונות התקופה שימשו שלושת השמות בערבוביה.

בקרב חוקרים ישראלים צעירים רווח המינוח 'מלחמת תש"ח' בגלל היותו פחות טעון פוליטית. עם זאת, יש חוקרים, כמו דוד טל ובמיוחד "ההיסטוריונים החדשים", המעדיפים להשתמש בשם 'מלחמת 1948'. מרדכי בר-און טוען שגם שם זה "נשמע בעברית מתריס ואין הוא נמלט ממטען אידאולוגי בכיוון הפוך".

מחלוקת נוספת נתגלעה בין החוקרים לגבי שלב המלחמה הראשון, עד לסיום המנדט הבריטי; ישנם חוקרים (כמו בני מוריס) המכנים שלב זה 'מלחמת אזרחים', בעוד אחרים כינו אותו 'המלחמה הבין–קהילתית'. זאת משום שהשלטון ומנגנוני הביטחון הרשמיים היו בריטיים, רוב הלחימה התנהלה בין כוחות בלתי סדירים של הצדדים היריבים המקומיים, והיו לה מאפיינים רבים של מלחמת אזרחים. עם זאת, יש הרואים בעייתיות גם במינוח זה, כיוון שמראש לא הייתה זהות לאומית אחת לצדדים הניצים. לכן, יש המעדיפים שימוש במינוח שלב זה כ'המלחמה הבלתי סדירה'.

רקע

עד מלחמת העולם השנייה

מאמצע המאה ה-19, וביתר שאת החל מהעלייה הראשונה, התגברה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל (א"י). הקמת התנועה הציונית ב-1897 באה בד בבד עם ציון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כמטרתה הפוליטית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל על ידי כוחות בריטיים. ערב כניסתם לירושלים, ב-2 בנובמבר 1917, ניתנה הצהרת בלפור, בה דובר על בית לאומי לעם היהודי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. כתב המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. בתקופת המנדט הגיעו לארץ ישראל מאות אלפי עולים, רובם ברישיון בריטי (סרטיפיקט) וחלקם מעפילים חסרי רישיון. במהלך שלושים שנות המנדט התפתח היישוב היהודי והקים מוסדות ותשתיות אשר בבוא הזמן יכלו להחליף באופן מלא את משטר המנדט ('המדינה שבדרך'). הערבים, אף שנהנו מן הפריחה הכלכלית ומן ההתפתחות שהביאה בכנפיה העלייה, לא ניצלו זאת לבניית תשתית משקית ומוסדית משל עצמם. הערבים תושבי הארץ התנגדו בהתמדה ובנחרצות לעליית היהודים, וכן התנגדו להענקת מעמד פוליטי כלשהו לתושביה היהודים של הארץ, ובכך נתמכו על ידי ממשלות הארצות הערביות, אשר החלו לקבל באותן שנים עצמאות. בתקופת המנדט פרצו מספר פעמים מאורעות דמים שבהן פעלו ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל ונגד העלייה היהודית: מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, מאורעות אוקטובר 1933, ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וזאת בנוסף לתקריות רבות בהיקף קטן יותר. ועדת פיל, אשר התכנסה במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הציעה לראשונה חלוקה של ארץ ישראל. הערבים, ואחריהם הבריטים, דחו פתרון זה.

ממלחמת העולם השנייה ואילך

לקראת מלחמת העולם השנייה, ממשלת בריטניה הגבילה את המשך העלייה היהודית לשטח א"י, כדי לשמור על הסטטוס קוו הדמוגרפי בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, ופרסמה את הספר הלבן (1939). לאחר המלחמה נותרו באירופה מאות אלפי יהודים עקורים, ניצולי השואה, אשר רבים מהם שאפו לעלות ארצה, דבר אשר עמד בסתירה למדיניות הבריטית האמורה. כאשר הממשלה הבריטית המשיכה במדיניות 'הספר הלבן', הקימו היהודים בתגובה את תנועת המרי, אשר פעלה נגד יעדים בריטיים. הוועדה האנגלו-אמריקאית ואחריה ועדת מוריסון-גריידי לא הצליחו להעלות פתרון אשר יהיה מוסכם על הבריטים, על היהודים ועל הערבים. בעקבות כישלון המאמצים להגיע לפתרון מוסכם לשאלת א"י, בעקבות התגברות הלחצים הבינלאומיים על ממשלת בריטניה למצוא פתרון לבעיית העקורים היהודיים באירופה, ובעקבות אי השקט בארץ, החליטו הבריטים, בתחילת 1947, להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. בהמשך, קיבל קבינט ממשלת בריטניה בספטמבר 1947 החלטה סופית לסיים את המנדט הבריטי בשטח א"י, ולפנות ממנה את הצבא הבריטי. התפתחויות אלה הובילו להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית בכ"ט בנובמבר 1947.

החלטת החלוקה והשלכותיה

תרגום לעברית של כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה

הוועד הערבי העליון, כמו גם מדינות הליגה הערבית, החליטו לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה. מזכיר הליגה, עבד א-רחמן עזאם אמר בהקשר זה:

הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו בעיה.

— יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860–2010, נתניה, 2013, עמ' 157

אנשי הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית. השומר הצעיר, אשר שאף למדינה דו-לאומית, קיבל בדיעבד את החלטת החלוקה).

בסמוך להחלטת האו"ם החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לקראת סיום המנדט הבריטי בא"י. חלק גדול מאותה התארגנות התמקד בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, על בסיס ההנחה, שמיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח א"י. מאמצים אחרים הופנו - ובהצלחה רבה - להעברה 'חלקה' ככל האפשר של מוסדות ממשלת המנדט השונים, ושל התשתיות האזרחיות. ההתארגנות הצבאית התמקדה במספר תחומים - גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת - ונעשתה עדיין על בסיס התנדבותי. הערבים, לעומת זאת, לא עשו כל מאמץ לקבל לידיהם את השלטון, או לבנות תשתית למדינה, אפילו בחלקים אשר הוקצו להם.

לאחר שמנהיגי ערביי ארץ ישראל קראו לסיכול תוכנית החלוקה בכוח, החלו כוחות מזוינים בלתי סדירים מקרב הערבים הפלסטינים (שהצד היהודי נהג לכנות בשם "כנופיות") לפעול ברוח זאת. הם תקפו יהודים בדרכים, בערים המעורבות וביישובים מבודדים כבר ב-30 בנובמבר 1947, למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, אשר נערכה ב-29 בנובמבר 1947 (י"ז כסלו תש"ח). תאריך זה מקובל על רוב ההיסטוריונים כתאריך הפתיחה של המלחמה.

הצדדים הלוחמים עד הכרזת המדינה

המערכת הצבאית של 'היישוב'

כוח המגן העברי היה מורכב משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת וכן ממספר מצומצם של מגויסים לגליים. ארגון ההגנה היה הגדול והדומיננטי שבהם, והיה מזוהה עם 'היישוב המאורגן', זה שנתון למרות המוסדות הלאומיים. כבר בקיץ 1947 נעשו מספר מהלכים ארגוניים להסבת 'ההגנה' לצבא סדיר: ב-20 ביולי 1947 הוקמו אגף המבצעים ואגף כוח אדם. מספר ימים לפני 'החלטת החלוקה' נעשו הכנות לגיוס כללי, ולשם כך הוקם ב-19 בנובמבר 'מרכז המפקד לשירות העם'. סמוך לאותו מועד הוציאה 'ההגנה' את "פקודת המבנה הארצי", כשלב חשוב לקראת היערכותה למלחמה, הן מבחינת חלוקת הארץ לאזורים והן מבחינת ארגון כוח האדם הלוחם ביחידות. באותו שלב ארגון 'ההגנה' כלל כ-30,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם. כן כללה 'ההגנה' כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – הזרוע המגויסת (ברובה) של 'ההגנה', המאומנים אימון קרבי. כיוון שארגון 'ההגנה' היה מחתרתי, פגע הדבר קשות ביכולתו לאמן את חבריו. ארגונים קטנים יותר היו האצ"ל שכלל כ-3,000 חברים, מהם כמה מאות לוחמים, והלח"י שלו מאות אחדות של חברים, מהם כמה עשרות לוחמים. ללוחמי האצ"ל והלח"י היה ניסיון בלוחמה זעירה, בעיקר לוחמת גרילה עירונית, אך הם חסרו אימון בלוחמה בשדה ובמסגרות גדולות. כיוון שהיו שרויים במחתרת עמוקה יותר, אפשרויות האימון של אלה היו מצומצמות עוד יותר מאשר של חברי 'ההגנה'.

כ-25,000 מתושבי 'היישוב' היו יוצאי הצבא הבריטי, וכמה אלפים נוספים היו יוצאי צבאות אחרים של בעלות הברית. אם כי רק מיעוטם רכשו הכשרה או ניסיון קרביים של ממש, הדבר סייע במידת מה להתגבר על הבעייתיות שביכולת האימון של ארגוני המחתרת, ובעיקר הקל במידה משמעותית על המעבר מארגוני מחתרת לצבא סדיר. עוד כמה אלפים קיבלו הכשרת מה במסגרות הנוטרות. אלה האחרונות הלכו והצטמצמו בימי המאבק בבריטים, ובפתיחת המלחמה מנו 1,792 איש.

יחידות קרקעיות

ערך מורחב – חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

יחידות הרגלים היוו את עיקר הכוח הלוחם של 'היישוב'. בעת פרוץ המלחמה היו ל'הגנה', נוסף לעשרות אלפי אנשי החי"ם, שלרוב לא היו מאומנים ללוחמת שדה, והיו מוגבלים ללחימה באזורי מגוריהם, ארבע חטיבות חי"ש: 'לבנוני', אלכסנדרוני, גבעתי ועציוני. עד מהרה הפכו אלה לשש, כאשר 'לבנוני' התפצלה בסוף פברואר 1948 לגולני ולכרמלי, וקרייתי התפצלה מ'גבעתי'. גדודי הפלמ"ח, שמספרם גדל, התגבשו בחודשים הבאים לשלוש חטיבות: הראל, יפתח והנגב. בחודשים הראשונים של 1948 החל ארגון 'ההגנה' בהקמת יחידות מקצועיות כמו 'שירות המשוריינים' (שמ"ש), קודמו של חיל השריון, בפברואר, ו'שירות התותחנים', קודמו של חיל התותחנים, במרץ.

לאחר 'החלטת החלוקה' החל האצ"ל במאמץ מזורז להקים יחידות שדה לוחמות. מאמץ זה הגיע עד לכדי הקמת גדוד לא-אורגני.

שירות האוויר

מטוס מצניח אספקה ליחיעם, 1948

ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

כהכנה למלחמה צפויה הוקם ב-10 בנובמבר 1947 'שירות האוויר'. ל'יישוב' היו באותה העת מספר מטוסים קלים, שאינם צבאיים, וכמה עשרות טייסים, מהם כ-25 יוצאי ה-RAF. כן היו ב'יישוב' כמה מאות בעלי מקצועות תעופתיים שאינם צוותי אוויר. מצבת המטוסים גדלה מאוד עת 'שירות האוויר' רכש כגרוטאות, בתחילת 1948, כ-20 מטוסים קלים מן הבריטים העוזבים. כן נרכשו בארצות הברית כעשרה מטוסי תובלה, ואלה הוברחו מאמריקה לז'אטץ (Zatec) שבצ'כוסלובקיה, עד שניתן יהיה להעבירם ארצה.

השירות הימי

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

ל'יישוב' לא היו כלל כלי שיט צבאיים, ומספר בעלי הניסיון הימי בקרבו היה מועט. זאת כיוון שהן הצי המסחרי והן צי הדיג לא היו מפותחים ביותר בקרבו. גם מספר יוצאי הצי המלכותי היה מועט יחסית, ומעטים מאוד מאלה שירתו על כלי שיט. עוד לפני פרוץ המלחמה נעשו מאמצים מודעים להתגבר על ליקוי זה, על ידי אגודות ימיות שונות להכשרת בני נוער. כן ערך הפלמ"ח אימונים ימיים לכמה מאות מחבריו, ביניהם בלטו אנשי הפלי"ם. עם זאת, ל'יישוב' היה ידע וניסיון לא מבוטלים בחבלה ימית, מתקופת המאבק בבריטים.

חיילי הגח"ל והמח"ל

ערך מורחב – גיוס חוץ לארץ

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שעלו ארצה להילחם במלחמת העצמאות. מספרם היה כ-22,000 אך רובם יכולים היו להגיע רק עם תום המנדט. בזמן המתנתם לעלייה הם קיבלו בדרך כלל אימון טרום-צבאי על ידי שליחי 'ההגנה' ובהמשך, גם על ידי עולים שהוכשרו כמדריכים.

ערך מורחב – מתנדבי חוץ לארץ

מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה (ומיעוטם - עוד קודם להכרזת המדינה), חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקנים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי מדינות מערב אירופה ואמריקה הלטינית. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, הרפואה, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל.

ציוד לחימה ותחמושת

ערך מורחב – אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

עקב מחסור חמור באמצעי לחימה, ניסו 'ההגנה', כמו גם יתר ארגוני המחתרת, ולאחריהם צה"ל, להשיג נשק מכל מקום אפשרי. הם רכשו נשק מכל הבא ליד, כולל, בדרכים שונות, מן הבריטים ואף מערבים, וכן ייצרו באמצעות התע"ש נשק קל, מרגמות, רימוני יד, חומרי נפץ ותחמושת.

בימים שלפני פרוץ הלחימה הייתה מצבת החימוש של 'ההגנה' כדלהלן: מרגמות 3 אינץ' - 102, מרגמות 2 אינץ' - 596, רובי נ"ט - 19, מקלעים בינוניים - כ-200, מקלעים קלים - כ-700, רובים - כ-6,600 ותת-מקלעים - כ-3,600. לאלה ניתן להוסיף כמויות נשק אשר הוחזקו ביישובים ולא נרשמו. בשל האופי האקלקטי של צבירתו, מגוון הסוגים והדגמים של כלי הנשק הקלים היה גדול יחסית לכמות הכלים, דבר שהקשה מאוד על אחזקתם ועל השגת התחמושת הדרושה. תחמושת הייתה מגבלה חשובה לא פחות מכלי הירי. כדי לנסות לתת מענה לדבר זה הקימה ההגנה בשנת 1945 את מכון איילון שייצר עד הקמת המדינה כ-2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ, דבר שהיה חיוני לכוחות הלוחמים בשלב הראשון של המלחמה.

בתחילת המלחמה לא עמדו לרשות ה'יישוב' כלי נשק כבדים, כגון תותחים, טנקים, מטוסים או ספינות מלחמה. במהלך חודשי המלחמה הראשונים הוגדלה מאוד מצבת כלי הנשק, הן באמצעות הברחה מסיבית בדרכים שונות לארץ ישראל, והן באמצעות ייצור עצמי במפעלים מחתרתיים. מספר רב יחסית של כלי נשק קלים (בעיקר רובים ומקלעים) הגיעו מצ'כוסלובקיה, ומספר תותחים קלים הוברחו בשבועות האחרונים לפני תום המנדט הבריטי. כן יוצרו משוריינים מאולתרים, כגון (משוריין סנדביץ' או משוריין פרפר). אלה שימשו בעיקר במסגרת המלחמה על הדרכים.

הצד הערבי

ערכים מורחבים – צבא ההצלה, צבא הג'יהאד ה"קדוש"

מברק התרעה
מאת: ברמן, אל: זסלני. ממקור מוסמך נודע לי כי מדינות ערב החליטו סופית להתקיף יחד ובבת אחת בחמישה עשר במאי. החליטו לעשות זאת גם אם הדבר כרוך בריזיקו של כישלון. סומכים על היעדר נשק כבד ואווירייה עברית. תל אביב תותקף מיד מן האוויר על ידי המצרים. להלן רשימת הצבאות שישתתפו. מצרים: שמונה עד עשרה אלפי איש מורכב מבריגדה משוריינת, בריגדה חלי רגלי ממונע, רגימנט תותחנים, שלוש יחידות מפציצים. עיראק: שישה עד שמונה אלפים מורכב מבריגדה משוריינת, בריגדה חיל רגלי ממונע, שלוש בטריות תותחנים, יחידה אווירית אחת. עבר הירדן: חמשת אלפים איש מהלגיון. סוריה: כשלושת אלפים איש, מורכב משניים עד שלושה גדודי רגלים, שלוש בטריות תותחנים, ארבעים משוריינים, אווירונים. לבנון: אלפיים איש. מורכב משני גדודים רגלים ואלמנטים שונים. המצרים מרוכזים באל עריש. העיראקים במפרק, הסורים בקונייטרה והלבנונים על הגבול. הלבנונים יסתפקו כנראה בפעולות הסואה. ידוע כי עבדאללה היה ראש המתנגדים להארכת המנדט לעשרה ימים.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני (במרכז), שפעל באזור ירושלים, עם לוחמי מיליציה ערבים, פברואר 1948

על הכוחות הערביים נמנו אנשי צבא ההצלה, אלה כללו מתנדבים מטעם הליגה הערבית, רובם מארצות ערב הסמוכות ומיעוטם מקרב ערביי ארץ ישראל, אשר התארגנו בסוריה קודם כניסתם לארץ. אלה מנו כ-3,000 עד 4,000 לוחמים וחדרו לארץ ישראל, על ציודם, אשר כלל גם משוריינים ותותחים, בתחילת 1948, תוך עצימת עיניים של הבריטים. צבא ההצלה פעל בצפון הארץ ובמרכזה.

הג'יהאד ה"קדוש" התארגן בקרב ערביי ארץ ישראל. לוחמיו פעלו בעיקר במרכז הארץ. חטיבה אחת, לא אורגנית, באזור ירושלים, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וחטיבה אחרת, אף היא לא אורגנית, בשפלה, בפיקודו של חסן סלאמה. כח נוסף של הג'יהאד ה"קדוש", בגודל פלוגה מוגברת, פעל בנצרת ובסביבתה. אלה היו מצוידים בנשק קל ובמשוריינים, שמקורם היה בריטי, או שלל יהודי שנפל בידיהם. לאלה נוספו מתנדבים של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. 'האחים', שאורגנו על ידי הצבא המצרי עוד בטרם פלישתו, מנו במקובץ כמה גדודים.

לכוחות שתוארו נוסף מספר בלתי קבוע של אנשי מיליציה, או תושבים ערביים חמושים בלתי מאורגנים, או מאורגנים למחצה, ביישובים הערביים השונים, אשר עסקו בעיקר בתפקידי משמר, או שהוזעקו להגנת יישובם בעתות חירום. אלה הוזעקו לעיתים גם לצורך התקפה באזורים סמוכים, אליהם הגיעו או נקלעו כוחות יהודיים ('פאזעה'). כמה אלפים מבין ערבי הארץ התנדבו לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, וכך קיבלו אימון צבאי בסיסי. לחלק מן המבוגרים יותר שבין הלוחמים הערבים היה ניסיון צבאי בלוחמה זעירה מימי המרד הערבי הגדול.

הגורם הבריטי

לוחמים יהודיים בשערי משמר העמק. בקרב משמר העמק, בראשית אפריל 1948, תקף פאוזי קאוקג'י מפקד צבא ההצלה את הקיבוץ, והובס

עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר 'החלטת החלוקה', המשיכו הבריטים למנוע כניסת יהודים לארץ, מעבר לכמות ה'סרטיפיקטים', והמשיכו להילחם במפעל ההעפלה. הפיקוח היעיל על דרכי הים שיבש באופן חמור את יכולתם של היהודים להתחמש. לעומת זאת, ערבים, כולל כוחות צבאיים בלתי סדירים וסדירים למחצה, על נשקם, יכלו להיכנס לארץ באופן חופשי כמעט דרך גבולותיה היבשתיים הפרוצים. עם זאת, הבריטים הבהירו בתקיפות שלא יאפשרו כניסת צבאות סדירים לארץ, כל עוד המנדט בתוקפו.

הדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם של הבריטים בשמירת הסדר פחתה והלכה. כך למשל, כוחות צבא ההצלה ערכו ניסיונות לכיבוש טירת צבי בפברואר 1948 ומשמר העמק באפריל, האחרון תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: טבריה, צפת וחיפה וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו רק ביפו (עד שהערבים עצמם נכנעו). למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעיתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים, שאף שאפו להצטייד בנשק רב ככל האפשר ממחסני הצבא המתפנה. כך, בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים. כוחות הלגיון הערבי, אשר כל עוד שרר שלטון המנדט נחשבו לחלק מן הכוחות הבריטיים, התערבו מספר פעמים לטובת הערבים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין 14 במאי ל-15 בו. גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירה (טירת כרמל), בשדה תעופה רמת דוד, בשדה התעופה בחיפה ובנמל חיפה. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור רפיח, על גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד 26 ביולי.

שלבי המלחמה

ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

• 30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948: השלב הראשון של מלחמת העצמאות. התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית, המצוידים בעיקר בנשק קל. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
• 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948: בשלב זה היוזמה עברה לידי הכוח הצבאי של 'היישוב', שפתח בשורת מתקפות בכוחות גדולים יחסית (סדר כוחות חטיבתי) במספר אזורים בא"י, בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות המתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם. כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור שפלת החוף, בגליל המזרחי והמערבי ובפרוזדור ירושלים וכבשו את מרבית הערים המעורבות ומספר ערים ערביות. כתוצאה מכך גם החלה מנוסה המונית של האוכלוסייה הערבית מהאזורים שנכבשו על ידי הצד היהודי.
• 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
• 11 ביוני 1948 - 7 ביולי 1948: ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת 'אלטלנה'.
• 8 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948: קרבות עשרת הימים. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שביצע מספר מתקפות נגד חיילות המשלוח הערביים וכוחות צבא ההצלה, במהלכן השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
• 19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, הביס את הצבא המצרי ומוטט את 'צבא ההצלה'. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה הקצרים, ובקיום קשר הדוק בין המבצעים הצבאיים של הצבא הישראלי, למאבקים שניהלה ישראל בזירה המדינית. החל מסיום מבצע חורב ב-8 בינואר 1949, ועד להשלמת החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם המדינות הערביות השכנות, לא התנהלה לחימה בהיקף נרחב בין הצדדים היריבים בא"י.

מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'

עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על 'תוכנית החלוקה', תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של 'אגד', ב-30 בנובמבר 1947, שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו.

שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. בחודשים הראשונים של מהלך הפינוי הבריטי פיקוד 'ההגנה' אימץ גישה הגנתית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ללא ניסיון להשתלט על שטחים. פעולות תגמול אלה כללו, למשל, מארבים לפגיעה בתחבורה הערבית, או פשיטות לשכונות (בלאד א-שייח', למשל) או כפרים ערביים (אל ח'סאס שבאצבע הגליל, או סעסע למשל). לעומת האיפוק בלחימה, הנהגת 'היישוב' ניצלה את אותם חודשים ראשונים למלחמה לצבירת כוח: מכ-10,000 מגויסים בינואר 1948, לכ-16,000 ב-1 במרץ, וכן לארגונם ולאימונם. כן לבשה 'ההגנה', יותר ויותר, צורה של צבא סדיר. כך, החל מפברואר החל 'היישוב' לגייס חיילים גיוס מלא (כלומר, מגורים במחנה צבאי). כן החל תהליך התמקצעות: באותו חודש הוקם 'שירות המשוריינים', קמו מחלקה משפטית, שירותי דת, משטרה צבאית, 'שירות התותחנים', 'השירות הימי', 'שירות המהנדסים', וחלק מאלה הפכו בחודשים הבאים לחילות של ממש.

• 

  עמדות ההגנה בחזית יפו צופות אל שטח ההפקר בעיר, 1947

• 

  מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות

• 

  לוחמים ערבים ליד משאית אספקה משוריינת של ה"הגנה" כשהיא בוערת, בדרך לירושלים, 1948

• 

  משאית אספקה משוריינת שנפגעה בדרך לירושלים הנצורה, 1948

• 

  שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948

במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:

• לחימה בערים המעורבות: לחימה בערים כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה וגבול תל אביב-יפו, שבהן חייתה אוכלוסייה יהודית וערבית. הלחימה הייתה סטטית בעיקרה: לצד התקפות ערביות מעטות יחסית (למשל, על ימין משה ומקור חיים בירושלים, או שכונת התקווה בתל אביב). עיקר הלחימה התבטא בעיקר בצליפות ולעיתים בהחדרת מטעני נפץ. לחימה זו שיבשה, במידה זו או אחרת, את המסחר, החינוך והחיים התקינים בערים אלו. השיבוש ניכר יותר בצד הערבי, והגיע לעיתים לכדי התפוררות.
• לחימה ביישובים היהודיים: מן הצד הערבי, הלחימה התבטאה בהטרדות שונות, כגון ירי וחבלות, ולעיתים, גם בהתקפות לצורך כיבוש. מנקודת המבט היהודית, לחימה זו נועדה בעיקר להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, יחיעם, בן שמן ויישובים בנגב. עם זאת, הותקפו גם יישובים שאינם מבודדים, כמו טירת צבי, קיבוץ אפעל, דן או כפר יעבץ. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה למוצבים צבאיים, והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב, על מנת שכל שטח שיוחזק יישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום, ואכן, עד אמצע מאי, עת נפל גוש עציון בידי הלגיון הערבי, עמד היישוב בהחלטה זו, ושום יישוב יהודי לא נפל, פרט למספר בתים שפונו בשכונת שמעון הצדיק בירושלים ומספר קטן של מקרים נקודתיים נוספים.
• לחימה על צירי התנועה: כמעט כל הדרכים שמחוץ ליישובים היהודיים, ואף חלק מצירי התנועה בתוך אותם יישובים, עברו בקרבת, ולעיתים בתוך, יישובים ערביים, עד כדי טווח של נשק קל. היישוב היהודי, העירוני יותר והמתקדם יותר, היה תלוי יותר מן הערבי בתקינות התחבורה, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה, שאף התאימה מאוד לאופי הכוחות שברשותם, עת רבים מהם לא היו מגויסים גיוס מלא. באזורים בהם שלטו הערבים באופן מוחלט על קטעים נרחבים מן הדרך, כמו הכבישים מירושלים לשפלה ולגוש עציון, הדרכים לנגב ועוד, הלחימה על הדרכים הייתה קשה ורבת קורבנות. כך למשל, הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין ונשלחו שיירות אל העיר. מספר שיירות, כשיירת הדסה, שיירת הל"ה, שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, ושיירת יחיעם, הושמדו כולן או חלקן (השלוש האחרונות הותקפו בשבוע אחד בסוף מרץ).

בשלב זה של המלחמה ספג הצד היהודי כישלון מדיני, כאשר נציג ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, העלה הצעה ב-17 במרץ 1948 במועצת הביטחון, להקפיא את 'תוכנית החלוקה' ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם.

הפעלת תוכנית ד'

ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל 'ההגנה' פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד 'ההגנה' במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. לראשונה הוחלט על השתלטות קבועה על השטחים שיכבשו.

המבצע הגדול הראשון, שנערך במסגרת המעבר של הכוח הצבאי של היישוב היהודי ממגננה למתקפה, היה מבצע נחשון אשר נערך בתחילת אפריל. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך לירושלים על ידי השתלטות על הדרכים המובילות אליה. הוא נערך בכוח של מספר גדודים שפעלו תחת מסגרת חטיבתית לא-אורגנית. במהלך המבצע הועברו מספר שיירות מזון ואספקה לירושלים, אם כי הדרך לעיר נחסמה שוב, תוך זמן קצר. מבצע 'נחשון' היה נקודת המפנה לטובת היישוב היהודי במלחמתו נגד ערביי ארץ ישראל והכוחות שסייעו להם. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי להעברת שיירות נוספות ולהשתלטות על חלקים גדלים והולכים של הדרך לירושלים. כן הרחיבה 'ההגנה' מאוד את השטח שבשליטת היהודים בירושלים במבצע יבוסי ואחר כך במבצע קלשון. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות 'ההגנה'.

• 

  בדיקת חבלה בצינור המים לישובי הנגב המבודדים, ליד קיבוץ בארי, 1948

• 

  חברי "ההגנה" בעפולה בעמדות מול ג'נין בתחילת המלחמה

• 

  מימין לשמאל: עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי, יחד עם יעקב אדלשטיין ויצחק בן סירא, שנלקחו בשבי לאחר נפילת גוש עציון

עד להכרזת המדינה נכבשה סביבת העיר יפו (מבצע חמץ), והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת, וכן עשרות כפרים ערביים בסביבת אותן ערים. כמו כן גברה מאוד מנוסה המונית של ערביי ארץ ישראל, וזו נחשבת כראשיתה של בעיית הפליטים הפלסטינים. בתחילת מאי נכבשו רוב הכפרים הערביים באזורי רחובות וגדרה (מבצע ברק), ובאמצע מאי נכבשו גם כפר סאבא (כפר סבא הערבית, מבצע מדינה), ביסאן (מבצע גדעון) ועכו (מבצע בן עמי). הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש, הן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.

הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב

פלישת צבאות ערב - מ-15 במאי ל-10 ביוני 1948

מקור: אסף אגין, "יחסי הכוחות במלחמת תש"ח" מערכות 390, יולי 2003 עם תיקונים מאוחרים מאת המחבר. נתוניו של אגין מבוססים על דוחות אכ"א המקוריים ממלחמת העצמאות, שבניגוד ל'דוח המתגייסים' מבדילים בין כוח לוחם לשאינו לוחם, אותם גילה בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ולדבריו אף לא אחד מהמקעקעים את האתוס נחשף לדוחות אכ"א מ-1948 כשכתבו את מחקריהם,

תוכנית הפלישה של צבאות ערב הסדירים כפי שהופיעה בעיתונות הערבית, מאי 1948

ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל, (שנדחתה כבר על ידי הוועד הערבי העליון) לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של שלושה חודשים במלחמה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע מראש, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. מיום המחרת פלשו צבאות של מדינות ערב: סוריה, ירדן, עיראק, ומצרים (אשר נעזרה בכוחות סעודיים וסודניים), ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. לבנון לא פלשה בפועל, אך הכריזה על עצמה כצד לוחם, וסייעה לצבאות ערב ול'צבא ההצלה'.

בשבועיים הראשונים של הפלישה הערבית התמקדו כוחות הצבא הישראלי בעיקר במגננה, אך החל מהשבוע האחרון של מאי 1948, הם עברו לבצע שורת התקפות נגד חטיבתיות במספר חזיתות. התקפות אלו אמנם נכשלו, וכוחות צה"ל ספגו במהלכן אבדות כבדות, אך הייתה להן השפעה פסיכולוגית מרתיעה על הפיקוד של חילות המשלוח הערביים. בלימת המתקפה הערבית על המדינה היהודית הצעירה במהלך החודש שחלף מיום הפלישה ועד לתחילת ההפוגה הראשונה הייתה הישג חשוב, שאפשר לצבא הישראלי להתארגן מחדש ולקבל תגבורות בכוח אדם ובציוד צבאי (שנרכש ממדינות זרות והחל להגיע בכמויות גדולות לישראל), כולל ציוד כבד (מטוסים, כלי ארטילריה וטנקים), שאיזנו את יחסי הכוחות הצבאיים.

בשלב זה של המלחמה הוקמו שלוש חטיבות חדשות. במאי 1948 הוקמו חטיבה 7, הממוכנת בחלקה, וחטיבה 8, המשוריינת בחלקה. בתחילת יוני, מעט לאחר הקמת צה"ל (ראו להלן), הוקמה חטיבת עודד (חטיבה 9).

יישובים יהודיים לנוכח הפלישה

חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, בהם דגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה, כפר דרום ויד מרדכי. עם זאת, בעוד שעד אמצע מאי לא נפל או פונה אף יישוב יהודי, הרי בשלב הפלישה נפלו מספר יישובים בידי הערבים. חלק מהיישובים, כמו הר טוב, בית הערבה, קליה, נווה יעקב ועטרות ננטשו, וזמן מה אחריהם, גם יד מרדכי. יישובים נוספים, כמו גוש עציון (ממש ערב הפלישה), משמר הירדן, ניצנים או הרובע היהודי בירושלים, נכבשו בידי צבאות ערב. יישובים אחדים נכבשו על ידי הערבים אך חזרו לידי ישראל לאחר זמן קצר, כמו גזר, רמת רחל, גאולים וכן שער הגולן ומסדה.

יחסי הכוחות

רוב מדינות ערב היו נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, עובדה שהשפיעה על הרמה והאיכות של צבאותיהם הסדירים. רובן זכו בעצמאות זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות, וצבאותיהם (למעט הלגיון העבר ירדני) סבלו מרמה נמוכה של אימון, פיקוד ומקצועיות צבאית. אולם גם כוח המגן העברי היה רחוק מלהיות מוכן לנהל מלחמה, וסבל ממחסור חמור בכלי נשק קלים ובתחמושת (ציוד צבאי כבד כמעט לא היה בנמצא). עם פרוץ המלחמה, רק כוחות הפלמ"ח, שכללו בשלב זה כ-3,000 איש, היו בעלי אימון צבאי מספק, לפחות ללחימה במסגרות קטנות. הכוחות הצבאיים של היישוב, נדרשו להילחם בערביי ארץ ישראל ובצבא ההצלה שבא לעזרתם בשלב הראשון של מלחמת העצמאות ובשלב השני, שבמהלכו הוקם הצבא הישראלי הסדיר (צה"ל), להדוף מתקפה בו-זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים בשריון ובארטילריה, נעזרים בחילות האוויר של מצרים, עיראק וסוריה ובחיל הים של מצרים. היה זה אתגר קשה למדינה היהודית הצעירה ולצבאה.

ישנן דעות סותרות בין ההיסטוריונים באשר ליחסי הכוחות הצבאיים בין הצדדים היריבים ומצבת הכוחות הצבאיים שלהם, בעיקר בין אפריל ליוני 1948. הוויכוח חורג מדיון אקדמי גרידא, מאחר שהוא קשור לאתוס של מלחמת "מעטים מול רבים", אחד האתוסים הישראליים המרכזיים הקשורים למלחמת העצמאות. באופן כללי ניתן לומר, שבמהלך המלחמה מספר החיילים שגויסו לצבא הישראלי, עלה באופן משמעותי על מספר הלוחמים הכולל בצד הערבי, כולל החיילים ששירתו בחיילות המשלוח הערביים שלחמו בא"י, והלוחמים הבלתי סדירים מקרב הערבים הפלסטינים, "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ו"האחים המוסלמים", שסייעו להם. אולם יש לקחת בחשבון, שרק חלק קטן יחסית מכלל המגויסים לצבא הישראלי, לחמו בפועל במסגרת 12 החטיבות של צה"ל (חיילים קרביים ותומכי לחימה), והשאר שירתו בדרגי העורף (מנהלה ולוגיסטיקה), בעוד שבצד הערבי אחוז גבוה מהחיילים הסדירים (וכמעט כל הלוחמים הבלתי סדירים) השתייכו לדרגים הלוחמים, משום שדרגי המנהלה של חיילות המשלוח הערביים, נותרו ברובם מחוץ לתחומי ארץ ישראל.

שלט בפראג אודות הסיוע מצ'כוסלובקיה

ערב הפלישה, חיילות המשלוח הערביים נהנו מיתרון גדול על הכוחות הצבאיים הישראליים בכמות ובאיכות הנשק הכבד והנשק המסייע, שעמד לרשותם. ב-15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, עשרות שריוניות (חלקן מצוידות בתותחים) כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב. בחודש שקדם לכניסת ההפוגה הראשונה במלחמה בא"י, התקיים פער עצום בכל אלה לטובת הצד הערבי. מאביב 1948 ועד לסיום מלחמת העצמאות נערכו עשרות הפלגות רכש בהן הובאו לישראל כמויות גדולות של נשק תוך עקיפת האמברגו הבינלאומי. כך, בהמשך המלחמה הושג איזון בין הצדדים היריבים בכמות הנשק הכבד והמסייע בעקבות סדרת עסקאות רכש גדולות, שהידועה בהם הייתה עם צ'כוסלובקיה, שכללו רכישת מטוסי קרב, הברחת מפציצים מארצות הברית וקניית כלי שריון ותותחים ממקורות שונים. לאיזון תרמה גם השמדת ציוד צבאי ערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל.

יתרון משמעותי של הכוחות הישראליים היה, שהם לחמו לאורך "קווים פנימיים" מהעמדה המרכזית בה החזיקו בשטח א"י, מה שהקל עליהם להניע במהירות כוחות מגזרה לגזרה בהתאם לצרכים הצבאיים. כך למשל (כל הדוגמאות הן מחודש הפלישה), חטיבת יפתח לחמה כנגד "צבא ההצלה" ונגד הסורים בצפון ולאחר כמה ימים הועברה לחזית הלגיון העבר ירדני במרכז הארץ. באותה תקופה חטיבת 'כרמלי' השלימה את כיבוש עכו, לחמה כנגד העיראקים באזור ג'נין ונגד הסורים בגזרת משמר הירדן. גדוד מ'אלכסנדרוני' הופנה מן השרון לגזרת לטרון וחזרה ועוד. גם לאחר תום ההפוגה הראשונה צה"ל ניצל לא פעם יתרון זה כדי לרכז עדיפות כוחות מקומית מכריעה בגזרות החזית, בהן בחר להנחית את המתקפות הגדולות שלו (למשל מבצע דני, מבצע יואב, מבצע חירם ומבצע חורב, שבכל אחד מהם הופעלו כארבע חטיבות ישראליות). חיילות המשלוח הערביים, לעומת זאת, לחמו לאורך "קווים חיצוניים", ולמעט הלגיון העבר ירדני והצבא העיראקי, כמעט לא התקיים ביניהם תיאום ושיתוף פעולה צבאי.

החזית הלבנונית ו'צבא ההצלה'

לצבא לבנון לא היה חלק גדול במלחמת העצמאות. הצבא הלבנוני סייע בכיבוש מלכיה. בנוסף, הצבא הלבנוני ניסה להתקדם על ציר החוף באזור ראש הנקרה. פרט לכך, הלבנונים הסתפקו בסיוע ארטילרי ולוגיסטי ל'צבא ההצלה' ושטחם שימש לעיתים כבסיס היערכות לסורים. כוחות 'צבא ההצלה', שלחמו בגליל ובמרכז עוד לפני הכרזת המדינה, עזבו ברובם עם הפלישה את גבולות הארץ, לצורך התארגנות. בקרבות מלכיה הם חזרו, ונטלו חלק פעיל מאוד (ומוצלח בעיניים ערביות). לאחר מכן הם תפסו משלטים בגליל העליון ובגליל התחתון, וערכו התקפות עזות באזור סג'רה, בו הם נבלמו.

החזית הסורית

ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת העצמאות

בימים הראשונים שלאחר הפלישה צבא סוריה התקדם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע אווירי וארטילרי. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה כוח ארטילריה של שניים מתותחי השדה הראשונים שלו ('נפוליונצ'יקים'), שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים נהדפו מקיבוצי דגניה ופינו את רוב השטח שכבשו, וזה היה הניצחון הראשון על צבא ערבי סדיר, דבר אשר עודד מאוד את המגינים בשאר החזיתות. מתחילת יוני הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפות על עין גב נהדפו אך ב-10 ביוני משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו.

רנו R-35 סורי שהגיע לשערי דגניה

החזית העיראקית

העיראקים פלשו לארץ מדרום לציר הפלישה הסורי ומצפון לזה של הלגיון. תחילה תקפו בגזרת גשר. ניסיונותיהם לכבוש את הקיבוץ, ואת משטרת גשר הסמוכה, עלו בתוהו. בהמשך הם נהדפו גם משטחים שולטים בסביבתו. כיוון שכך, פנו העיראקים לגזרת השומרון, מאזור ראש העין בדרום ועד לגלבוע בצפון. היערכותם החדשה לא נתקלה בהתנגדות כיוון שהמדובר היה באזור ערבי טהור. ב-28 במאי העיראקים כבשו את גאולים שבשרון, אך נהדפו לבסוף מן היישוב. בסוף מאי הותקף טור עיראקי, שניסה להתקדם מטולכרם מערבה, על ידי מטוסי 'אוויה' של חיל האוויר, ונבלם. בתחילת יוני תקפה חטיבת כרמלי את העיראקים בג'נין (מבצע יצחק), ואף הצליחה לכבוש את רובה של העיירה. אלא שהעיראקים הצליחו לבסוף להדוף את ההתקפה, ו'כרמלי' נסוגה תוך ספיגת אבדות כבדות. כמו כן, כוח עיראקי כבש את ראש העין מידי כוח אצ"ל שכבש קודם לכן את המקום. כללית, לא חלו בתקופה האמורה (כמו גם כל משך המלחמה) שינויים רבים בקו החזית, בגזרות אשר העיראקים תפסו.

החזית הירדנית וחזית המרכז

הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, ג'ון באגוט גלאב, וכמעט כל הקצינים שמדרג סמג"ד ומעלה. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה, מלווה התקפה רגלית, משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר בארץ ישראל, פונו מן הארץ לקראת מועד תום המנדט. יחידות אחרות פונו אל החלק אשר נועד למדינה הערבית. כוחות של הלגיון, אשר נותרו בחלק הערבי של הארץ, נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון, וזה נפל בידי הערבים יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסת הלגיון למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה וכן קליה הסמוכה. לאחר הפלישה כוחות הלגיון הערבי תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות ישראליים עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח בו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה. כוח אחר של הלגיון נטל חלק בקרבות בעיר ירושלים, החל מן השבוע השלישי של מאי. ב-28 במאי כבש כוח זה את הרובע היהודי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומתנדבים מצריים שהגיעו מכיוון חברון, במהלכם עבר הקיבוץ מיד ליד, עד שבסוף מאי הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי ישראל. החל מראשית יוני הלגיון הרחיב את שטח התפרסותו בשפלה. כוחותיו נכנסו ללוד ולרמלה, גרמו אבדות כבדות לכוחות האצ"ל אשר פעלו באותה גזרה מאז תחילת קרבות האצ"ל ברמלה, וב-10 ביוני כבשו זמנית את קיבוץ גזר. למחרת הם תקפו את מבואותיו המזרחיים של גוש דן, מצריפין בדרום ועד כפר עאנה (אור יהודה) בצפון. התקפות אחרונות אלה נהדפו בעמל רב, ותוך אבדות כבדות לצה"ל. כוחות קטנים של הלגיון נטלו חלק בקרבות סדום, אך לא עשו מאמץ לכבשה, והיא החזיקה מעמד עד סוף המלחמה.

ארטילריה ירדנית בירושלים

החזית המצרית

ב-15 במאי 1948, לאחר חצות, חצה חיל המשלוח המצרי את הגבול בדרום בכוח של כ-10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את נמל תל אביב ואת נמל התעופה דב הוז. גם בימים הבאים המשיכו המטוסים המצרים בהפצצות, כמעט ללא התנגדות.

מטוס ספיטפייר מצרי שהופל בתל אביב, 15 במאי 1948

בנייני מגורים שנפגעו בהפצצה מצרית על תל אביב

בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, הטור המערבי, העיקרי, נע מעזה צפונה לאורך כביש החוף. הטור המזרחי נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים, כאשר חלק ניכר מטור זה מורכב ממתנדבי 'האחים המוסלמים'. אלה נטלו חלק בקרבות רמת רחל (ר' למעלה). תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי, שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. ב-24 במאי נעצר הטור המערבי במג'דל (אשקלון). ב-28 במאי התקדם הטור המערבי צפונה לאיסדוד (סמוך לאשדוד של היום) ונעצר כשלושה ק"מ אחרי איסדוד ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי (מאז נקרא הגשר 'עד הלום'.) השתלטות המצרים על כביש מג'דל-אל-פאלוג'ה ניתקה את יישובי הנגב שמדרום לו, והיוותה גורם אסטרטגי מכריע בהמשך המלחמה.

מטוסי חיל האוויר הישראלי התקיפו ב-29 במאי את הטור המערבי (ר' להלן), וצה"ל ערך התקפה קרקעית על ראש הטור ב-2–3 ביוני, במסגרת מבצע פלשת. ההתקפה הקרקעית נכשלה, תוך אבדות כבדות לתוקפים, אך המצרים לא התקדמו הלאה צפונה, אלא פנו לתקיפת היישובים והמשלטים הסמוכים לציר התקדמותם בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד. בליל 10–11 ביוני כבשה חטיבת הנגב את ביר עסלוג' ובכך שיבשה, אך לא חסמה, את ציר האספקה המצרי לבאר שבע.

אוויר וים

בימים הראשונים שלאחר הפלישה הייתה לחילות האוויר הערביים עליונות, והם אכן ניצלוה לתקיפות בקווי החזית ובעומק הארץ, כמעט ללא התנגדות. חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב מיום הכרזת המדינה, ועד להפוגה הראשונה, וכן בגל הפצצות שני בזמן 'קרבות עשרת הימים' ביולי 1948. הפצצות אלה, שפגעו גם במספר ערים סמוכות, גרמו למותם של מעל 150 איש, רובם הגדול היו אזרחים.

לנוכח עליונות זו נאלצו מטוסי חיל האוויר הישראלי לפעול בעיקר בלילות. רק לאחר כשבועיים חל שינוי במצב. מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שהגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו ב-29 במאי לעבר הטור המצרי שעשה דרכו צפונה במקביל לחוף הים התיכון. הנזק שגרמו לא היה רב, כאמור, אך המצרים לא המשיכו צפונה. למחרת תקפו מטוסי חיל האוויר טור עיראקי שעשה דרכו מערבה באזור 'המותניים הצרים' של ישראל בשרון. גם כאן נעצרה התקדמות הערבים. מספר ימים אחר כך רשמו מטוסי חיל האוויר הפלות ראשונות, וכן הפציצו לראשונה עיר בירה ערבית - עמאן. עם זאת, גם בימים הראשונים של יוני עדיין נהנו הערבים מעליונות אווירית. תחום בו רשם חיל האוויר הצלחה רבה היה תחום התובלה והאספקה, ובעיקר מבצע בלק להטסת ציוד לחימה מצ'כוסלובקיה.

חיל הים, אשר עיקר כלי השייט שלו היו ספינות מעפילים מוסבות, לא השפיע רבות על הלחימה בשלב זה. ב-4 ביוני קרבו שתי ספינות מצריות אל חופי תל אביב. חיל האוויר וחיל הים חשו למקום ותקפו את הספינות, ואם כי סבלו אבדות ולא השיגו פגיעות משמעותיות במצרים, סבו ספינות המצריות על עקבותיהן, ובלא שנתבררה כוונתן.

הקמת צבא הגנה לישראל

תוך כדי הקרבות פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן-גוריון, "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-26 במאי 1948. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:

עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר... הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת.

צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון 'ההגנה': רמטכ"ל 'ההגנה' וחברי מטכ"ל 'ההגנה' הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות 'ההגנה' הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של 'ההגנה' הפכו לחילות צה"ל. עוד קודם לכן (ר' למעלה) הוכרז גיוס חובה ובו גויסו גם מי שלא היו חברי ארגוני המחתרת השונים.

משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולתו, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל. עם זאת, בירושלים המשיכו האצ"ל והלח"י להתקיים כיחידות עצמאיות ולא כחלק מצה"ל.

גשר עד הלום, המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי

מפקדי 'ההגנה' וצה"ל

האנשים הבאים היו המפקדים הבולטים של 'ההגנה' ואחר כך צה"ל בזמן המלחמה:

בתפקיד הרמטכ"ל שימש יעקב דורי. עקב מחלה התקשה דורי לפקד על הצבא ומי ששימש רמטכ"ל בפועל היה ראש אגף המבצעים יגאל ידין.

אלוף צבי איילון, סגן הרמטכ"ל. פיקד על חזית המרכז אשר תחום עיסוקה העיקרי היה הקרבות בירושלים. תחתיו שרתו יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל, ודוד שאלתיאל ואחריו משה דיין מפקדי חטיבת עציוני.

אלוף יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, פיקד על רוב המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות, כמו מבצע יפתח בצפון, מבצע יורם ומבצע דני, לכיבוש לוד ורמלה, במרכז. מונה בהמשך למפקד חזית הדרום, אשר הייתה חזית הלחימה העיקרית עד לסוף המלחמה.

אלוף דוד מרכוס (מיקי סטון) סייע להטמיע את תורת הלחימה ברמות של גדודים וחטיבות בקרב המפקדים הבכירים בצה"ל. כמו כן היה מפקד חזית ירושלים עד שנהרג.

אלוף משה כרמל היה בתחילה מפקד חטיבת כרמלי ובהמשך מפקד חזית הצפון. פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור הגליל. בין אלה: מבצע בן עמי, מבצע יצחק, מבצע דקל, מבצע ברוש ולבסוף מבצע חירם. תחתיו שרתו משה מן, מישאל שחם ונחום גולן, מפקדי חטיבת גולני, וכן מפקדה השני של חטיבת כרמלי מרדכי מקלף. בהמשך נוספו תחת פיקודו חטיבה 7 בפיקודו של בן דונקלמן וחטיבת עודד בפיקודו של אורי יפה ואחריו יצחק פונדק.

אלוף דן אבן היה בתחילה מפקד חטיבת אלכסנדרוני (חטיבה 3) שהופקדה על הגנת מרכז הארץ - מהירקון בדרום ועד זכרון יעקב בצפון. באוגוסט 1948 הוא התמנה למפקד החזית המזרחית, אך נאלץ לעזוב בסוף אותה שנה עקב מצב בריאותו.

אלוף יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון. במלחמת העצמאות פיקד בהצלחה על קרבות משמר העמק, ובהצלחה פחותה, על מבצע יבוסי. יזם את הקמת חטיבת השריון הראשונה של צה"ל – חטיבה 8 ופיקד עליה בכיבוש לוד ורמלה. כן נטלה החטיבה בפיקודו חלק במבצע יואב. בנובמבר 1948, לאחר שבעה ניסיונות כושלים לכיבוש משטרת עיראק סווידאן פיקד שדה על הניסיון השמיני והמוצלח. החטיבה נטלה חלק במבצע אסף ובמבצע חורב.

סגן-אלוף נחום שריג פיקד על חטיבת הנגב.

מפקד חיל האוויר היה האלוף אהרן רמז. קדם לו, לזמן קצר, ישראל עמיר, ובימי שירות האוויר, פיקד על השירות יהושע אשל. מפקד חיל הים היה האלוף פול שולמן שפעל יחד עם גרשון זק.

מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות
שם	דרגה	תפקיד	הערות
יעקב דורי	רב-אלוף	רמטכ"ל	ראש המטה הכללי של ארגון ההגנה וצה"ל (לאחר הקמתו). במהלך המלחמה עקב מחלה התקשה לפקד על הצבא במשך מספר חודשים
יגאל ידין	אלוף	ראש אגף המבצעים	בשל מחלתו של יעקב דורי, במהלך המלחמה שימש כרמטכ"ל בפועל במשך מספר חודשים
צבי איילון	אלוף	סגן הרמטכ"ל ומפקד חזית המרכז
יגאל אלון	אלוף	מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום	פיקד על המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות, בין אלה: 'יפתח', 'דני', 'יואב' ו'חורב'. בעת ההפוגה השנייה מונה למפקד חזית הדרום
משה כרמל	אלוף	מפקד חזית הצפון	פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור הגליל
דוד מרכוס (מיקי סטון)	אלוף	מפקד חזית ירושלים	קצין יהודי אמריקאי בוגר ווסט פוינט, ששירת בצבא ארצות הברית באירופה בעת מלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת קולונל. הגיע לארץ בראשית המלחמה כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). ב-28 במאי 1948 נתמנה למפקד חזית ירושלים, וב-11 ביוני 1948 נורה בשגגה על ידי זקיף ישראלי.
דן אבן	אלוף	מפקד חזית המרכז, אחראי על הגנת אזורי תל אביב ונתניה	פיקד על כיבוש יפו
יוסף אבידר	אלוף	ראש אגף אפסנאות
איתן אבישר	אלוף	נשיא בית הדין הצבאי העליון	שירת כלוחם בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה
אליהו בן חור	אלוף	ממפקדי מבצע נחשון וראש אגף ההדרכה	בעיצומה של המלחמה, עקב חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ויתר על דרגת האלוף ויצא לחזית כנהג זחל"ם בחטיבת גבעתי בדרגת טוראי
מרדכי גרין	אלוף	ראש המחלקה לתפקידי מטה	רב-סרן בצבא הבריטי, עלה ארצה ערב מלחמת העצמאות
משה צדוק	אלוף	ראש אגף כוח אדם
אהרן רמז	אלוף	מפקד חיל האוויר	שירת כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה
יוחנן רטנר	אלוף	ראש אגף התכנון	אדריכל במקצועו, היה נספח צה"ל במוסקבה
דוד שאלתיאל	אלוף	מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים	הוחלף על ידי משה דיין
יצחק שדה	אלוף	ראש שירות המשוריינים, מפקד חטיבה 8, מפקד חטיבה 7	פיקד על המערכה של משמר העמק ועל מבצע יבוסי בחזית ירושלים
פול שולמן	אלוף	מפקד חיל הים	קצין בחיל הים האמריקאי במלחמת העולם השנייה. עלה ארצה ב-1948. מונה בנובמבר 1948 למפקד הראשון של חיל הים. עד אז עמד בראש חיל הים גרשון זק, אזרח ללא עבר צבאי אשר שימש כראש השירות הימי עוד מתקופת 'ההגנה' ותפקידו היה לארגן את החיל. פול שולמן היה הימאי הראשון שנקרא לעמוד בראש החיל כמפקדו. לאחר שירותו בחיל הים שימש כיועץ לשר הביטחון דוד בן-גוריון.
שלמה שמיר	אלוף	מפקד חטיבה 7, מפקד קרבות לטרון, ראש המחלקה לתפקידי מטה, מפקד חזית המשולש
עמנואל שחר	סגן-אלוף	מפקד חיל ההנדסה	הקים את חיל ההנדסה הישראלי כאשר מיזג את שירות ההנדסה עליו פיקד עם שירות האכסון
שמעון אבידן	סגן-אלוף	מפקד מבצע נחשון, מפקד חטיבת גבעתי
אפרים בן ארצי	סגן-אלוף	סגן ראש אגף אפסנאות, נספח צה"ל בארצות הברית
מיכאל בן גל	סגן-אלוף	מפקד חטיבת קרייתי
בן ציון פרידן (זיו)	סגן אלוף	מפקד 'אלכסנדרוני' אחרי דן אבן, בעיקר בחזית הדרום
בן דונקלמן	סגן-אלוף	קצין מטה בחטיבת הראל, מפקד חטיבה 7 בקרבות הגליל	פיקד על גדוד נחיתה קנדי בפלישה לנורמנדי. היה ממארגני המח"ל בעולם. הגיע ארצה ב-1948.
משה דיין	סגן-אלוף	מפקד גדוד הסיור של חטיבה 8, מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים	כמפקד הגדוד פרץ ללוד ולרמלה. ניהל עם נציגי עבדאללה הראשון מלך ירדן ועם המלך עצמו את השיחות שהביאו להסדר עם ירדן בגזרת ירושלים
יוסף טבנקין	סגן-אלוף	מפקד חטיבת הראל מתום ההפוגה הראשונה	בנו של יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד
מולה כהן	סגן-אלוף	מפקד גדוד בפלמ"ח, סגנו של יגאל אלון בחזית הצפון, מפקד חטיבת יפתח במבצע דני
חיים לסקוב	סגן-אלוף	מפקד קורס הקצינים הראשון של צה"ל, מפקד גדוד בחטיבה 7, מפקד מבצע דקל
משה מן	סגן-אלוף	מפקד חטיבת גולני	המפקד הראשון של החטיבה
מרדכי מקלף	סגן-אלוף	קצין המבצעים של חטיבת כרמלי, מפקד חטיבת כרמלי	פיקד על כיבוש החלק הערבי של חיפה, השתתף בקרבות הגליל המערבי וכיבוש עכו, השתתף בקרבות בעמקים הצפוניים ובשחרור הגליל, עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם סוריה ולבנון להסכמי שביתת הנשק
ישראל עמיר	סגן-אלוף	מפקד אזור ירושלים, מפקד חיל האוויר
שלום עשת	סגן-אלוף	יועץ שר הביטחון	מהנדס במקצועו וקצין צבא מקצועי שלמד באקדמיה הצבאית של וינה, שירת כקצין בצבא האוסטרי וכסרן בבריגדה היהודית והיה בוגר בית הספר הבריטי לפיקוד ומטה, במלחמת העצמאות שימש כיועץ צבאי לשר הביטחון דוד בן-גוריון, נחשב לבר סמכא בכל הקשור לארגון הצבא ולתכנונים מבצעיים
יצחק רבין	סגן-אלוף	מפקד חטיבת הראל, סגן מפקד החטיבות הראל-יפתח, קצין המבצעים של חזית הדרום	היה מפקד חטיבת הראל בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, קרבות שייך ג'ראח, קטמון, והר ציון, פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני - מצרי, היה סגנו של יגאל אלון במפקדה המשותפת לחטיבות הראל ויפתח, לאחר מכן היה קצין המבצעים של חזית הדרום בעת שחרור הנגב, היה חבר משלחת ישראל לשיחות עם מצרים על הסכם שביתת הנשק
מישאל שחם	סגן-אלוף	מפקד חטיבת גולני אחרי משה מן
נחום גולן	סגן-אלוף	מפקד חטיבת גולני אחרי מישאל שחם
נחום שריג	סגן-אלוף	מפקד חטיבת הנגב	פיקד על החטיבה במבצעי חזית הדרום, ביניהם מבצע יואב, מבצע חורב, מבצע לוט ומבצע עובדה
אורי יפה	סגן-אלוף	מפקד אזור הגליל העליון ובהמשך מפקד חטיבת עודד
יצחק פונדק	סגן-אלוף	מג"ד 53 בחטיבת גבעתי ומח"ט חטיבת עודד (חטיבה 9)

ההפוגה הראשונה

ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות. הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב פסקו, אולם 'צבא ההצלה', לא ראה עצמו כפוף להחלטות האו"ם, ותפס משלטים בגליל התחתון. צה"ל אכן ניצל את ההפוגה להתעצמות ולהתארגנות, כמו גם להפקת לקחים לנוכח התנסותו לראשונה בלחימה כנגד צבאות סדירים. כפי שהתברר בהמשך, ההפוגה היטיבה עם צה"ל יותר מאשר עם הערבים.

ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה. ב-30 ביוני 1948 הכוחות הבריטים השלימו את פינוי אזור חיפה.

ההפוגה נוצלה, בין היתר, לעריכת טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל ב-29 ביוני 1948.

פרשת אלטלנה ופירוק יחידות האצ"ל

ערך מורחב – אלטלנה

'אלטלנה' עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

בעיצומה של ההפוגה, ב-22 ביוני, התרחשה פרשת 'אלטלנה'. באונייה 'אלטלנה', שנרכשה על ידי האצ"ל בצרפת, הייתה כמות גדולה של נשק וכן כ-900 עולים. לקראת הגעתה לחופי ישראל החל משא ומתן קדחתני בין הממשלה לבין הנהגת האצ"ל בתיווכו של ישראל גלילי. מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, ביקש להעביר 20% מהנשק ללוחמי אצ"ל שבירושלים. לעומת זאת, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. האצ"ל החליט לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, וזאת כדי לבצע את הפריקה הרחק מעיניהם של פקחי האו"ם. צה"ל הציג אולטימטום של 10 דקות, ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק, אך מפקדי האצ"ל סירבו וניסו לפרוץ את המצור בכוח. החלו חילופי אש בין הצדדים שבהם נהרגו שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. האצ"ל הפסיק את פריקת הנשק, והאונייה, ועליה בגין, עשתה דרכה לחוף תל אביב, שם פרץ עימות נוסף בין צה"ל לאנשי אצ"ל שעזבו את יחידות צה"ל. בתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את הספינה והיא עלתה באש. הטיעון הרשמי של בן-גוריון לצעד זה היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בקרב על חוף תל אביב ובכניסות לעיר, שם הציב צה"ל מחסומים, נהרגו עשרה חברי אצ"ל וחייל צה"ל. בעקבות הפרשה פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל (פרט לירושלים) ופוזרו בצה"ל. כמו כן נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל (שוחררו ברובם לאחר מספר שבועות), וחלק מבכירי הארגון נעצרו עד סוף אוגוסט. מנחם בגין, שהכריז בתחילה על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, חזר בו כעבור מספר ימים וביטל את הוראתו.

קרבות עשרת הימים

ערך מורחב – קרבות עשרת הימים

חיילי צה"ל בנמל התעופה לוד, יולי 1948

בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא. במשך עשרה ימים, 9 עד 19 ביולי, התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי 'קרבות עשרת הימים'.

חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג',מבצע דני, יולי 1948

חזית הצפון

ערכים מורחבים – מבצע דקל, מבצע ברוש, קרב תל עזזיאת (1948)

בצפון הארץ פתח צה"ל במבצע דקל לשחרור הגליל התחתון מידי 'צבא ההצלה'. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך נהדפו לאחר קרבות קשים מאוד, בהם נשא בעיקר גדוד 12 של 'גולני'. צה"ל כבש את רוב שטח הגליל המערבי והגליל התחתון, כולל שפרעם, ספוריה (ציפורי) והעיר נצרת. לעומת זאת, מבצע ברוש, בו ניסה צה"ל לכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, לא עלה יפה. צפונה משם, צה"ל השתלט על תל עזזיאת שבסמוך לכפר סאלד, אך בשורה של התקפות, עלה בידי הסורים, בסיכומו של קרב תל עזזיאת (1948), לכבוש חזרה את התל.

בסיבוב קרבות זה זכו העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו מעט את כוחות צה"ל באזור הגלבוע.

חזית המרכז

ב-9 ביולי פתח צה"ל במבצע דני בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את הכוחות הערביים מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה לוד, שחרר את בן שמן מהמצור וכבש את לוד ואת רמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מג'דל יאבא ואת ראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב. ניסיון נוסף לכבוש את לטרון - נכשל. בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל המתנדבים המצריים דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. כן הרחיב צה"ל במידה משמעותית את פרוזדור ירושלים, בדרך כלל לנוכח התנגדות קלה. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה (מבצע קדם). צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.

חזית הדרום

בבוקר 8 ביולי, טרם סיומה הרשמי של ההפוגה הראשונה, החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר הפגזה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה, האחרונה בשרשרת הקרבות על בית דראס, ונהדף. מרים במיוחד היו הקרבות על משלט עיבדיס שמצפון לנגבה, ואף בהם נהדפו המצרים. כן התקיף הצבא המצרי את ג'וליס, אך נהדף גם משם. נוסף לזאת המצרים ערכו את ההתקפה החזקה ביותר באותה מלחמה על נגבה. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. צה"ל יצא להתקפות יזומות משלו, כמו מבצע אנ-פאר ומבצע מוות לפולש, כאשר באחרון אף השתלט על קטע מכביש מג'דל-פלוג'ה, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.

חיל האוויר

בחזית האווירית ערך חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ('מבצר מעופף'), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הישראלי הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש, בתגובה להפצצות חיל האוויר המצרי מטרות אזרחיות בתל אביב שגרמו ל-150 הרוגים. בשלב זה של הלחימה החלה העליונות האווירית לנטות יותר ויותר לכיוון ישראל.

הזירה הימית

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

לאחר קום המדינה הובאו עולים מאירופה וממחנות המעצר בקפריסין, ובנוסף, צורכי החימוש של צה"ל הגיעו באוניות רכש. אף אחת מספינות הנוסעים או הרכש לא הופרעה על ידי הערבים.
מבצע שודד - בפעולה מתואמת של חבלה ימית בנמל בארי באיטליה נחסם משלוח נשק לסוריה. לאחר שהנשק נמשה והועבר לספינה אחרת היא נתפסה בלב ים והנשק הועבר לצה"ל.
כלי השיט של חיל הים ששוקמו מתוך צי הצללים של אוניות המעפילים חמושות בנשק מינימלי שהוברח ממדינה זרה לא היו יריב ראוי לצי המצרי. עם זאת הצליח חיל הים הישראלי לשמור נתיבי ים פתוחים ולמנוע פגיעה בחופי המדינה. יחידות מהצי המצרי שניסו להפגיז בנהריה, בקיסריה, בתל אביב ובאשקלון הונסו.
על אף החולשה הבסיסית נטל חיל הים חלק במתקפה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה.

יחידת לוחמים של בסיס חיל הים בחיפה, השתתפה בקרבות כיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל.
פלוגת נחיתה מחיל הים השתתפה בלחימה הקרקעית, וספגה אבדות כבדות - למעשה אלה היו כמעט כל אבדותיו של חיל הים במלחמה - בעת ניסיון שנכשל לכיבוש הכפר בית עפה, במסגרת מבצע 'מוות לפולש'.

ההפוגה השנייה

ערכים מורחבים – מבצע שוטר, מבצע אבק, מבצע גי"ס

במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל החליטה להסכים להפוגה עוד בטרם הערבים הסכימו לה. ב-19 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה. ב-26 ביולי הושלמה נסיגת הבריטים מארץ ישראל, עם פינוי מחנותיהם באזור רפיח. ימים מספר לאחר תחילת ההפוגה פתח צה"ל במבצע שוטר, שמטרתו הייתה הסרת ה'פקק', שיצרו מספר כפרים ערביים מצפון לזכרון יעקב, בכביש תל אביב-חיפה (כביש 4). בנוסף, בהפוגה זו התחוללו לא מעט קרבות בין צה"ל ל'צבא ההצלה'. לאחר שנכשל בפתיחת הדרך לנגב במבצע גי"ס, צה"ל פעל לחיזוק כוחו הצבאי ועמידותו של הנגב המנותק: במבצע אבק הוחלפה חטיבת 'הנגב' השחוקה בחטיבת 'יפתח' הרעננה יותר, והועברה לנגב כמות גדולה של אספקה. כן נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל, ולגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו. התארגנות משמעותית אחרת, אשר התבצעה באוגוסט, הייתה הקמת דרג ה'חזית', צפון, תיכון, מרכז ודרום, בין המטכ"ל לחטיבות.

בימי ההפוגה השנייה הגיע לישראל הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם. הוא הציג תוכנית, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערבים ובינאום ירושלים (כלומר הפיכתה למתחם בשליטה בינלאומית מתמדת). תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ב-2 באוגוסט 1948 הכריז שר הביטחון דוד בן-גוריון על שטח ירושלים וסביבותיה שתחת שליטת צה"ל כ"שטח מוחזק" ומינה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט על ידי חוליה של אנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, וחיסלה את קיומם הנפרד של האצ"ל והלח"י בירושלים.

ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם, שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.

כיבוש הנגב והגליל

קרבות אוקטובר 1948

צוות מרגמה ישראלי ליד כפר סאפסאף בגליל, אוקטובר 1948

פאוזי קאוקג'י (שלישי מימין) ראש צבא ההצלה שפעל בצפון ארץ ישראל

מבצע יואב

ערך מורחב – מבצע יואב

מהלכים קרקעיים

במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח במבצע יואב, לפתיחת הדרך לנגב, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי הצומת (בימינו צומת גבעתי) ומשלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע (מבצע 'משה') וכפרים באזור בית גוברין. מבצע יואב הסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו רוב מטרותיו. בעקבות מבצע 'יואב' נותק הקשר בין המצרים שבאזור החוף לבין החטיבה המצרית המזרחית יותר, שכותרה באזור קריית גת של ימינו. המובלעת המצרית כונתה 'כיס פלוג'ה'. כן נכבש טריז מצפון לעזה ותפיסתו אילצה את המצרים לפנות בהמשך את איסדוד ומג'דל (היום אשקלון), וכתוצאת לוואי, גם את יד מרדכי וניצנים.

הלחימה באוויר

חיל האוויר הישראלי ביצע במסגרת מבצע 'יואב' שורה של גיחות הפצצה (מבצע אגרוף). בשל מחסור במפציצים ייעודיים, חיל האוויר השתמש להפצצה גם במטוסי תובלה. במסגרת המבצע הופצצו עזה, מג'דל, אל עריש, ג'באליה, בית לאהיא, אל-פאלוג'ה, עיראק אל-מנשייה, בית ג'וברין וג'אביה. כן יכול היה חיל האוויר לראשונה לשלוח מטוסי קרב לפטרל מעל זירת הלחימה.

לחימה בים

ערך מורחב – טיבוע אל-אמיר פארוק

ב-21 באוקטובר 1948, נחל חיל הים הצלחה משמעותית שהשפיע על מבצע 'יואב'. כאשר תקף בסירות נפץ והטביע מול חוף עזה את ספינת הדגל של הצי המצרי, שהביאה תגבורת לחוף עזה. ופגע קשות בשולת מוקשים שיצאה משימוש.

מבצעי 'אל ההר' ו'יקב'

ערכים מורחבים – מבצע אל ההר, מבצע יקב

בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות בגזרת ירושלים במסגרת מבצע ההר ומבצע יקב. במהלך מבצע 'ההר', אשר ערכה חטיבת הראל, הורחב השטח שבשליטה ישראלית מדרום לירושלים והורחקו הכוחות המצריים הבלתי סדירים. לעומת זאת, מבצע 'יקב', אשר ערכה חטיבת עציוני, ונועד לכבוש את רכס בית ג'אלא ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל ברובו. מסיבות מדיניות הופסקו שני מבצעים אלה עם תום מבצע 'יואב'.

מבצע 'חירם'

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דוד

ערך מורחב – מבצע חירם

בלילה, אור ל-22 באוקטובר, תקפו וכבשו יחידות 'צבא ההצלה' את משלט שייח' עאבד (קבר רב אשי) אשר ליד קיבוץ מנרה, ובפועל ניתקו את הדרך למנרה ולישובים הסמוכים. מבצע יעל, אשר נועד לכבוש חזרה את המשלט, נכשל, כמו גם מאמצי האו"ם להחזיר את המצב לקדמותו. כיוון שכך, פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 במבצע חירם שבו כבש את הגליל המרכזי ואת הגליל העליון: תרשיחא, הר מירון, ג'יש וסעסע. צה"ל המשיך בתנופה לתוך לבנון וכבש 14 כפרים ברכס רמים. 'צבא ההצלה' חמק ברובו מתחומי ישראל ונסוג ללבנון. בתום מבצע 'חירם' תמו למעשה הקרבות בצפון.

מהלכים נוספים

ב-7 בנובמבר בוצע פירוק מטה הפלמ"ח, על פי הוראתו של בן-גוריון, ומכאן ואילך הוכפפו חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.

משטרת עיראק סווידאן תחת הפגזה ארטילרית במהלך מבצע שמונה

ב-8 בנובמבר נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי כוחות חטיבה 8, וזאת לאחר ניסיונות רבים קודמים שלא עלו יפה. בהמשך החודש נערך מבצע לוט ובו נפתחה דרך היבשה לסדום מכיוון הנגב. בזאת הסתיים הניתוק של סדום במלחמת העצמאות, לאחר כחצי שנה, תקופה בה הקשר עמה היה אווירי בלבד.

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי 'הסכם מפקדים' להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

בתחילת דצמבר ערך צה"ל את מבצע אסף, ובו הרחיק את הצבא המצרי מן השטח אשר מדרום מזרח לעזה.

מבצע 'חורב'

מבצע חורב 1948

ערך מורחב – מבצע חורב

ב-22 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במבצע חורב, מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג את מטרות המבצע ברובן. במסגרת המבצע חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש, כמהלך עוקף שמטרתו להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה, אשר שלחה מטוסים לסייר מעל זירת הקרבות, ושל ארצות הברית, עד שבן-גוריון הורה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחות צה"ל אל הנגב. במקביל נעשה ניסיון לחסל את 'כיס פלוג'ה' (מבצע חיסול), אלא שצה"ל נכשל וספג אבדות כבדות. ניסיון לנתק את הצבא המצרי תוך הצבת טריז באזור רפיח לא מוצה בטרם פסקה הלחימה. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, ומצרים הסכימה לשיחות לצורך הסדרי שביתת נשק. עם סיום מבצע חורב ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד 'כיס פלוג'ה' שנותר במצור. כן נותרה למצרים רצועה לאורך מישור החוף הדרומי, מבית חנון לרפיח (רצועת עזה). זמן קצר בטרם הפסקת האש אירעה תקרית האוויר הישראלית-בריטית, במסגרתה הופלו חמישה מטוסים בריטיים במהלך גיחות סיור וצילום סמוך לגבול ישראל-מצרים. לאחר מבצע חורב הסתיימה למעשה הלחימה בקנה מידה גדול במלחמת העצמאות, אם כי הפעילות הצבאית עדיין המשיכה.

סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק

ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

לאחר מבצע חירם לשחרור הגליל, חתימת 'הסכם המפקדים' בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב'כיס פלוג'ה', כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה, כוחות ירדניים באזור הערבה וכוחות לבנון בראש הנקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני, שבתוכה פונו חמישה כפרים כבר בינואר 1949.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ'כיס פלוג'ה' וחזר לתחום מצרים.

ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל במבצע עובדה, שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואום רשרש (אילת) שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר כמעט ללא קרב וללא נפגעים ישראליים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת מבצע ייצוב על אזור עין גדי. ב-10 במרץ הגיעו כוחות צה"ל למפרץ אילת. מבצע עובדה סיים את הפעילות הקרבית במלחמת העצמאות ובסופו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:

"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות

חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"

ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני כולל 12 כפרים.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן, במסגרת מבצע עובדה, לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונווה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל-פחם ויישובי ואדי עארה, שבהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל. העיראקים, שהחזיקו בשטחים אלה, נסוגו מהם, ופינו את השומרון ללא הסכם כלשהו עם ישראל, והסכם שיסיים את מלחמת העצמאות, בין עיראק וישראל, לא נחתם מעולם.

ב-20 ביולי 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאוד, נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו ביוני 1948, והשטח הפך למפורז עד למלחמת ששת הימים. זאת בניגוד לחמת גדר, שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו. כך הסתיימה פורמלית מלחמת העצמאות.

במסגרת ההסכמה שקווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון שמדרום לירושלים, בעטרות ובנווה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. הסכמי שביתת הנשק לא הביאו בעקבותיהם הסכמי שלום.

תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ. התותח הישן, שיוצר ב-1906, שימש את צה"ל במלחמת העצמאות בהיעדר תותחים טובים יותר.

אבדות בנפש

אנדרטה לחללי תל אביב במלחמת העצמאות, גן הבנים (בגדה הצפונית של הירקון)

יהודים

ערך מורחב – חללי ישראל במלחמת העצמאות

במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו בצד היהודי כ-6,000 גברים ונשים, מתוכם כ-2,400 אזרחים, מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש. מבין ההרוגים גם היו 1,462 ניצולי השואה, בהם בין 129 ל-152 שהיו נצר אחרון למשפחותיהם (שלהם הוקמה אנדרטה בהר הרצל).

ערבים

מספרים מדויקים על מספר הקורבנות בקרב הערבים אינם ידועים, וההערכות שונות במידה ניכרת זו מזו.

לפי הערכתו של עארף אל-עארף, אשר נראית סבירה לנוכח הידוע על מהלך הקרבות, המספר הכולל של הקורבנות בקרב הערבים הוא כ-17,000, לפי הפירוט הבא:

• מצרים: 961 חיילים
• סוריה: 307 חיילים
• ירדן: 362 חיילים
• עיראק: 199 חיילים
• סעודיה: 68 חיילים
• צבא ההצלה: כ-500 חיילים
• מתנדבים מארצות ערב: 1,295 חיילים
• ערביי ארץ ישראל: כ-13,000

יהושפט הרכבי, שהביא נתונים אלה לקורא העברי, העיר: "אין להתייחס למספריו של עארף אל-עארף כמספרים מדויקים ובדוקים אלא כמורים על סדר גודל בלבד".

מטוסים שהופלו: הרוורד סורי אחד, 2 מטוסי דקוטה מצריים, 3 ספיטפיירים מצריים, 3 מטוסי פיאט מצריים, רפיד, 3 ספיטפיירים ופיאט לא מזוהים.

תוצאות המלחמה

שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה

ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949

כ-20 יישובים יהודיים פונו או נכבשו על ידי הערבים במהלך המלחמה, בערך מחציתם נכבשו חזרה, וישוב אחד (משמר הירדן) הוחזר בהסכמי הפסקת האש.

'הקו הירוק' נקבע כגבול הפסקת אש (בהסכמי רודוס) והפך בהדרגה לגבולה של מדינת ישראל דה פקטו. גבולות שביתת הנשק כללו כמעט את כל השטח שהוקצה למדינה היהודית במסגרת 'החלטת החלוקה', להוציא שטח קטן בדרום עמק בית שאן, וכן כללו חלק ניכר מהשטח שהוקצה למדינה הערבית בא"י במסגרת החלטת האו"ם. כן היו אזורים קטנים שנכללו הן בקו הירוק, הן בחלק היהודי על פי החלטת החלוקה, אך ישראל לא הצליחה להחיל עליהם את ריבונותה (חמת גדר, אזור קטן ממזרח לקיבוץ דן, הכולל את שניר של ימינו, חופה הצפון מזרחי של הכנרת). ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי בגבולות הקו הירוק כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם קיבלו אותם כגבול הבינלאומי המוכר של ישראל.

השטחים שהוקצו במסגרת החלטת החלוקה למדינה הערבית, ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מהגליל התחתון ומהגליל המערבי כולל נהריה ועכו (המשולש בין נצרת לראש הנקרה), כפרי 'המשולש' (ואדי עארה), הערים יפו, רמלה ולוד, פרוזדור ירושלים מורחב (אזור בית שמש וקריית גת), אזור בשפלה הדרומית (כולל איסדוד ומג'דל) ואזור גדול במערב וצפון הנגב הכולל את באר שבע. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 קמ"ר שהם כ-21 אחוז משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-27,000 קמ"ר).

לפני קבלת החלטת החלוקה, רק כ-6 אחוז משטח ארץ ישראל המנדטורית, היו קרקעות בבעלות יהודית, כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל. השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית במשקעים, תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים לחקלאות לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של הנגב הדרומי במדינה היהודית.

בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש, לאחר שמאות אלפי עולים הגיעו לארץ ישראל בתקופה שבין 30 בנובמבר 1947 ועד גמר חתימת הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949. האוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ-156,000 נפש.

ירושלים

ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית, נחלקה לשניים כאשר ישראל התבססה בחלקה המערבי (המודרני), היהודי ברובו טרום המלחמה, וירדן כבשה את החלק המזרחי, שכלל את העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. הר הצופים, על האוניברסיטה העברית ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.

המדינה הערבית

המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. בנוסף, תושביה הערבים של ארץ ישראל לא עשו מאמץ כלשהו להקים מדינה בחלק אשר הוקצה להם. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק ההררי של יהודה ושומרון ('הגדה המערבית') סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק הדרומי מערבי של שפלת יהודה (רצועת עזה) השתלטה מצרים

עם זאת, ההנהגה הערבית - שסירבה לקבל את תוכנית החלוקה ולבנות מדינה ערבית בשטחים שזו ייעדה לה - פעלה להקמת ממשלה חילופית שהתיימרה לשלוט בארץ כולה, ללא הגבולות שבתוכנית החלוקה. ב-1 באוקטובר 1948, בעקבות כישלון יוזמה של הליגה הערבית להקים "מנהל אזרחי פלסטיני זמני", הכריזה "המועצה הלאומית הפלסטינית" (אל-מג'לס אל-וטני אל-פלסטיני), שהורכבה מתומכי אמין אל-חוסייני ומתנגדי המלך עבדאללה, שנאספו בבית הספר אל-פלאח בעזה, על הקמת ישות פוליטית בשם ממשלת כל פלסטין (חוכומת עומום פלסטין). הבחירה בשם נועדה לאותת על התנגדותם לתוכנית החלוקה ועל כוונתם להשתלט על שטחי המנדט הבריטי עם סיום המלחמה. אל-חוסייני, עצמו נמנע מליטול תפקיד מרכזי ביוזמה זו בגלל החשש מתגובת המלך עבדאללה ומצרים. כראש הממשלה נבחר אחמד חלמי עבד אל-באקי.

הפליטים הערבים

ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

על פי הערכות, התגוררו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. על פי נתוני האו"ם, כ-280 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/'הגדה המערבית') וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. כ-190 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון מוערך ב-245 אלף. הפליטים שנשארו ב'גדה המערבית' או הגיעו לירדן זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו חלק מן הפליטים במחנות פליטים.

החלטה 194

לקראת סיום המלחמה אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים הנמצאים במחלוקת. מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון הפועל לסייע לפליטים הפלסטינים, אך המנדט שלו לא מאפשר לו לפתור את בעייתם על ידי יישובם במקומות המצאם. קיימות מספר גישות בנוגע למעמדה של החלטה זו והמשמעויות הנגזרות ממנה.

הפליטים היהודים

ערך מורחב – פליטים יהודים ממדינות ערב

הפליטות היהודית לאורכה של המלחמה הקיפה את כל הארץ ואת כל סוגי היישובים והסתכמה בכ-60,000 נפש לפחות מתוך אוכלוסייה של כ-650,000 נפש. כ-25,000 בירושלים, כ-18,000 בתל אביב, כ-5,000 בחיפה, ועוד כ-11,000 באזורי הכפר. נראה שיש לראות בנתונים אלה מספרי מינימום משום שהם משקפים רק את הפליטים שהיו בטיפולן של הרשויות.

עם הכרזת העצמאות, הגיעו אל המדינה הצעירה רבים מניצולי השואה מאירופה, חלקם ממחנות המעצר בקפריסין ופליטים יהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה מכ-650,000 לכ-1,300,000 תושבים.

כ-296,000 יהודים עלו ממדינות ערב, חלקם ברחו בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות המאורעות שנלוו להקמת מדינת ישראל. רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50 במהלך העלייה ההמונית ונקלטו במעברות. ישראל התחילה בקליטת עלייה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של כור היתוך וצנע כלכלי.

האלופים יגאל אלון ויצחק שדה, ממפקדי צה"ל הבכירים במלחמת העצמאות

אות מלחמת העצמאות שהעניק צה"ל לחייליו שהשתתפו במלחמה

הערכה

הערכת תוצאות מלחמת העצמאות הייתה לנושא מחלוקת בין אישים ישראליים שלקחו חלק בניהול הלחימה. ב-6 במרץ 1964 צוטט דוד בן-גוריון כאומר ש"אילו עמד משה דיין בראש המטה הכללי של צה"ל בראשית מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר". על דברים אלו הגיב יגאל ידין, ששימש כרמטכ"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות בגלל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי, שלחלק מהכישלונות אחראי דוד בן-גוריון שהתערב בנושאים טקטיים לא לו וכי בחלק מהמקרים נקבעו הגבולות לא בגלל בעיות צבאיות אלא משיקולים מדיניים. ידין גם הביע הסתייגות מעצם העיסוק בנושא, באומרו שיש להודות לחיילים על ההצלחה במלחמה שאפשרה את קיום המדינה.

יגאל אלון הגיב באומרו שארץ ישראל נשארה מחולקת אך ורק משום שהדרג המדיני עצר את הצבא ברגעים המכריעים כאשר היה בשיא ניצחונותיו בכל החזיתות. לא רק זו אף זו, טען אלון בספרו 'מסך של חול', מחמת משגה ישראלי היסטורי הוחמץ השלום ומדינת ישראל נותרה ללא גבולות קבע מוכרים וללא הכרה בינלאומית בירושלים כבירתה כשהאיום לבינאומה תלוי באוויר. מדינות ערב המנוצחות, התוקפניות, אלו שהפרו את החלטות האו"ם המקוריות, הן היחידות שהפיקו תועלת מהסכמי שביתת הנשק. הן הוכרו כצד לוחם ושווה זכויות עם ישראל המתגוננת, התארגנו מחדש בחסות ההסכמים ללא פיקוח הולם על חימושן עד בוא עת נקם ושלם מבחינתן, תוך שהמשיכו להפר אותם סעיפים בהסכם שאינם רצויים להם. הן הוסיפו לקיים אחיזתן בראשי גשר בתחומי ארץ ישראל המערבית. 'השאלה הארצישראלית' נותרה פתוחה וכמוהו מצב המלחמה בין ישראל למדינות ערב.

רמטכ"ל מלחמת העצמאות, יעקב דורי, הגיב לדברי בן-גוריון באומרו: "אינני שותף לדעה ... כי ניתן היה לכבוש את הארץ כולה אלמלא ההוראות המדיניות, בכוחות הדלילים שעמדו לרשותנו ובנסיבות המדיניות". בהתייחס לכישלונות צבאיים, אמר שהיו מפלות שייתכן שהיה אפשר למנוע אותן, אך יש להשאיר את בדיקת העניין להיסטוריונים.

הנצחה

מוזיאונים המנציחים את המלחמה כוללים את:

• מוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, המתעד את מורשת הפלמ"ח כולל את פעילות הארגון במלחמת העצמאות.
• מוזיאון ההגנה - בשדרות רוטשילד בתל אביב-יפו, מציג את תולדות "ההגנה" כולל השתתפותה בקרבות המלחמה עד להקמת צה"ל. הארכיון לתולדות ההגנה הוא ארכיון מסמכים ותעודות על ארגונים צבאיים לפני קום המדינה, ובמיוחד על ארגון "ההגנה", אשר פעלו ביישוב היהודי בארץ ישראל, מאז תקופת העלייה הראשונה ומשתייך לארכיון צה"ל.
• מוזיאון האצ"ל בתש"ח על שם עמיחי פאגלין (קרוי גם: "בית גידי") מנציח את קורות האצ"ל עד השתלבות הארגון בצה"ל לאחר קום המדינה, עם דגש מיוחד על כיבוש יפו הערבית.
• מכון איילון סמוך לרחובות, במקום פועל מוזיאון המציג את מפעל הנשק הסודי שהיה במקום.
• אתר גבעת הקרב בקיבוץ יד מרדכי, המשחזר את קרב יד מרדכי, בניסיון לעצור את הצבא המצרי.
• המוזיאון הפתוח בנגבה, בקיבוץ נגבה, שכולל את תיאור המערכה על נגבה ומכיל את הטנק המצרי, מגדל המים הנקוב, והאנדרטה במקום.
• משטרת עיראק סווידאן החולשת על צומת דרכים על כביש 35, סמוך לקיבוץ שדה יואב. המצודה ידועה בלחימה הקשה שנדרשה לשם כיבושה במהלך מלחמת העצמאות. לאחר כיבושהּ שונה שמה למצודת יואב על שמו של סא"ל יצחק דובנו, מפקד קיבוץ נגבה שנהרג בקרב על הקיבוץ, אשר כינויו המחתרתי בארגון הגנה היה "יואב". משמשת כמוזיאון למורשת הקרב של חטיבת גבעתי מתקופת מלחמת העצמאות.
• משטרת לטרון ששלטה על הדרך מתל אביב לירושלים. במקום נערכו מבצע בן נון א' ומבצע בן נון ב', בהשתתפות כוחות מחטיבה 7 שאך זה הוקמה. קרבות אלה נחשבים לראשיתו של חיל השריון הישראלי. במקום הוקמה יד לשריון כאתר הנצחה לחללי חיל השריון במערכות ישראל.
• מוזיאון הרעות, המנציח את הקרבות ואת החללים שנפלו בקרבות על מצודת כ"ח בסמוך לקריית שמונה.

אתרי מורשת הנוגעים למלחמת העצמאות כוללים את:

• גשר עד הלום על נחל לכיש החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, זוהי הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע חיל המשלוח המצרי ומכאן שמו העברי. ממערב לגשר נמצא "פארק עד הלום" ובו קיר הנצחה לנופלים, וכן הפילבוקס ועמדת הוויקרס. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הוקמה על ידי מדינת ישראל בסמוך לגשר אנדרטה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, וזאת כחלק מהסכם השלום ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני.
• הקסטל גבעה וגן לאומי בקצהו של הר מעוז, מעל כביש ירושלים תל אביב בשטחה של מבשרת ציון. המקום היה נקודת אסטרטגית במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות בשל השליטה המוחלטת של הנקודה על הכביש מהשפלה לירושלים, בו נעו השיירות לירושלים. האתר הוא אתר לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ובשטחו יד זיכרון לחללי הקרב על הקסטל (כולל אנדרטה שעוצבה בשנת 1980 על ידי יצחק ימין.
• פארק יצחק רבין נמצא באזור שער הגיא. והוא מכיל את האנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים שליד מחלף שורש.
• מוזיאון הרכבל המנציח את הרכבל שהיה חלק ממערך הלחימה וההגנה על הר ציון במלחמה, וקישר בין משני צידי גיא בן הינום בירושלים.
• אתר ההנצחה לשיירת יחיעם ממוקם דרומית לצומת כברי ומזרחית למושב נתיב השיירה. באתר מונצחים נופלי שיירת יחיעם ולוחמים נוספים שנפלו בפריצת הדרך ליחיעם.
• אתרים בעיר צפת לציון הקרב על צפת כולל כיכר ה"דוידקה", אנדרטה במצודת צפת, הפילבוקס בעיר העתיקה של צפת, ולוח זיכרון במשטרה העירונית בצפת.
• מבצר יחיעם מכיל את תעלות הקשר ועמדות ההגנה של קיבוץ יחיעם מתקופת המלחמה.
• הבקתה ופסל דגל הדיו באום רשרש באילת. כיבוש אום רשרש, בסיום מבצע עובדה, היה שלב הסיום של מלחמת העצמאות.

ברחבי מדינת ישראל פזורות כמאתיים וחמישים אנדרטאות מלחמת העצמאות בישראל. ביניהן אנדרטת פורצי הדרך לירושלים מאת הפסלת נעמי הנריק שנחנכה בשנת 1967; פריצת הדרך לירושלים הונצחה באנדרטת ה"רְמָחִים" שהוקמה בדרך העולה משער הגיא וכן באנדרטת "דרך הגבורה" (סמוך לכביש הגבורה) לציון פריצת דרך בורמה; אנדרטת מגיני הרובע היהודי במלחמת השחרור, אנדרטת חטיבת הנגב המנציחה את פועלה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח מול הצבא המצרי ונחנכה ב 1968. אנדרטאות נודעות אחרות כוללות את שרידי המשוריינים בשער הגיא, אנדרטת מגיני נגבה (של נתן רפופורט), אנדרטת חטיבת יפתח בנגב, ואנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בנתניה, ככר המגינים בבת ים, האנדרטה במשמר הירדן, הטנק הסורי בדגניה א' לזכר קרב עמק הירדן ועוד.

ראו גם

• ציר הזמן של מלחמת העצמאות
• הנכבה
• אנדרטאות מלחמת העצמאות בישראל
• מנחת עמק המצלבה
• צה"ל במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

מקורות ראשוניים

• המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת העצמאות - הסקירה המלאה, אתר צה"ל
• הר חברון במלחמת העצמאות - בני גשור \ אתר מחלקת היסטוריה
• דוד בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
• גדליה יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תש"ם.
• משה כרמל, ‏לידתה וצמיחתה של חזית הצפון, מערכות 279-280, יוני 1981, עמ' 23-29
• יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"א.
• יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 2: אוקטובר 1948 – אפריל 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ד.
• ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ג.
• משה שרת, בשער האומות 1946–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1958.
• יגאל אייל ורוית וייסמן, המלחמה המעצבת הראשונה, משרד הביטחון, 2018.
• יגאל אייל ורוית וייסמן, ספר המדינה - מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הביטחון, 2018 (3 כרכים).

הדרכה

• יהודה ואלך, מדריך כרטא למלחמת העצמאות - מבצעים - אתרי קרבות - אתרי הנצחה, ירושלים: הוצאת כרטא, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• זאב וילנאי, המערכה לשחרור ישראל, ירושלים: הוצאת הקרן הקיימת לישראל, 1949. (הספר בקטלוג ULI)
• מטכ"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1959.
• קרבות תש"ח, תל אביב: הוצאת מערכות וצבא הגנה לישראל.
• אפרים תלמי, מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות, תל אביב: הוצאת דבר, 1964; 1980. (הספר בקטלוג ULI)

מחקרים

כללי והצד היהודי

• מאיר אביזוהר, שלושת שעוני החול בהיערכות למלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 1, כרך 1, (1991) עמ' 60-41
• אלחנן אורן, ‏מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות, קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 182-174
• עמיצור אילן, אמברגו, עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995.
• ישראל בר, פרקים למהלכים אופרטיביים במלחמת השחרור בשבילי מחשבה צבאית, חוברת ס"ב-ס"ג, מערכות יולי 1950, ובאתר צה"ל, כולל הקדמה של עורכי מערכות, 2018
• מרדכי בר-און, ‏אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח, ישראל ‏4, 2003, עמ' 35-7
• מרדכי בר-און, אל מול פני המלחמה החזקה: סוגיות בחקר תולדות מלחמת העצמאות, רעות: אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2015
• מוטי גולני, ‏הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947-מאי 1948), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 172-156
• יואב גלבר, ‏מגעים דיפלומטיים טרם התנגשות צבאית – המשא-ומתן בין הסוכנות היהודית למצרים וירדן (1948-1946), קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 162-125
• יואב גלבר, המודיעין והערכתו ערב מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 1, כרך 1, (1991) עמ' 102-61
• יצחק גרינברג, ‏מימון מלחמת העצמאות, הציונות י"ג, 1988, עמ' 25-9 .
• בני גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009
• בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב י', 2010, עמ' 250-237
• בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב י"ד, תשע"ד (2014), עמ' 303–342
• בני גשור, קרבות האצ"ל ברמלה במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ט"ז, 2016, עמ' 142-89
• יהודה ואלך (עורך), היינו כחולמים: קובץ מחקרים על מלחמת הקוממיות, הוצאת מסדה, 1985.
• דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, עיונים בתקומת ישראל 10, כרך 10, (2000) עמ' 121-102
• דוד טל, האם ישראל ניצחה במלחמת 1948, ואם לא, מדוע כן?, זמנים, 80, 2002, עמ' 42–54
• דוד טל, מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל 13, כרך 13, (2003) עמ' 138-115
• דוד טל, ‏מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות, ישראל ‏4, 2003, עמ' 81-61
• אריה יצחקי, לטרון, המלחמה על הדרך לירושלים (כרכים א-ב), הוצאת כנה, 1982
• מרדכי כהן, 'טדי איתן, גדוד 75 והקומנדו הצרפתי', בתוך: יהודים וערבים במאבק על ארץ ישראל, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, מחקרים ותעודות, עלי זית וחרב, כרך ו', עורכת: אסנת שירן, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי ומשרד הביטחון, 2006.
• עמיחי לוי, אליעזר ויצטום, מישל גרנק, משה קוטלר, תגובות-הקרב במלחמות ישראל 1948–1973 – חלק א': רקע כללי והיסטורי, מתודולוגיה וסקירת ספרות והתקופה, חלק ב': מלחמת השחרור, 1948, שיחות 4, (1), 1989, עמ' 60–70.
• נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958.
• תומס ש' מאיר, ‏לשאלת המגעים החשאיים בין מנהיגים מצריים ושליחים ציוניים בשנות הארבעים, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 198-189
• משה נאור, ‏חזית העורף וההתגייסות במלחמת העצמאות, ישראל ‏4, 2003, עמ' 59-37
• שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 1–312
• אברהם סלע, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק ראשון), קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 162-120; הנ"ל, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק שני), קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 193-172
• מעוז עזריהו, ‏בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל אביב – מחקר בעיצוב הזיכרון הישראלי, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 125-98
• מאיר פעיל, המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 5, כרך 5, (1995) עמ' 64-37
• אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות: תש"ח-תש"ט – דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004 (שני כרכים)
• אדם רז, ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות, כרמל, ירושלים, 2020.
• לילי רתוק, נשים במלחמת העצמאות: מיתוס וזיכרון, בתוך: דן לאור (עורך), סדן: מחקרים בספרות עברית, 5, 2002, עמ' 287–303
• עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, הוצאת סטימצקי, 2019
• מאיר פינקל, הפקת לקחים ברמה הטקטית במלחמת העצמאות - חלון לשני דפוסי ארגון צבאי, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 113–150
• רוית וייסמן, מגש הכסף: חללי צה"ל במלחמת העצמאות, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/ המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 253–304
• שלמה גואטה, המודיעין הימי במלחמת העצמאות 1947–1949, המודיעין במלחמת העצמאות – מבט משלוש זוויות על המודיעין ללחימה הראשונה בהיקף כלל ארצי, המרכז למורשת המודיעין, יום עיון שנערך ב-18 באפריל 2021

החלטת החלוקה

• רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, באתר מציל"ה

הצד הערבי

• לימור אבוניל, צבא ההצלה של אלקאוקג'י, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005
• אלחנן אורן, על 'פלישת צבאות ערב' בעיני המודיעין, עיונים בתקומת ישראל 4, כרך 4, (1994) עמ' 608-605
• יואב גלבר, פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948, עיונים בתקומת ישראל 3, כרך 3, (1993) עמ' 74-23
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004
• רונן יצחק, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס ותל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
• בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, (תרגום מאנגלית: ארנון מגן), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"א 1991
• בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. תל אביב: הוצאת עם עובד וספריית ספיר, 2010
• יוסף נבו, ‏על המקורות הערבים לחקר מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 101-98
• דני רובינשטיין, זה אנחנו או הם. הקסטל וירושלים, אפריל 1948. תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017

החברה האזרחית בתקופת המלחמה

• מרדכי בר-און, מאיר חזן (עורכים), עם במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2007
• ארנון גולן, פליטים יהודיים במלחמת העצמאות, יהדות זמננו 8, תשנ"ג, עמ' 217–242
• נורית גרץ, ‏מלחמת השיחרור: מאבק בין דגמים בתרבות הישראלית, הציונות י"ד, 1989, עמ' 50-9
• חנן חבר, שירה ורפורטז'ה במלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 2, (1992) עמ' 448-427
• נורית כהן-לוינובסקי, פליטים יהודים במלחמת העצמאות, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, 2014

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות

• יוסי בן-ארצי, ‏על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 167-159
• מרדכי בר-און, מבט שני לאחור: רוויזיה בהיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה, יהדות זמננו 6, תש"ן, עמ' 89–116
• נתנאל לורך, גרשון ריבלין, מאיר פעיל, אלעזר גלילי, יוסף טבנקין ואחרים, ‏דיון: בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 97-61

סרטים

• מרטין גילברט, לידתה של ישראל: סרט מרתק עם צילומים נדירים מקום המדינה ערוץ ההיסטוריה, 1998

קישורים חיצוניים

• מלחמת העצמאות באתר צה"ל
• מלחמת העצמאות, באתר פז"ם מבית mako
• מאמרים שונים בנושא מלחמת העצמאות באתר מטח
• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת העצמאות, באתר הגבורה
• הרקע להקמת מדינת ישראל ולהתערבות הצבאית מצד מדינות ערב: חלק א', חלק ב', חלק ג', באתר מטח
• מידע על מלחמת העצמאות בקטלוג הספרייה הלאומית
• מאיר זמיר, חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948, באתר הארץ, 12.09.2014
• מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• יוחנן רטנר, ‏עיקרי הביצור של נקודות ישוביות, מערכות 2, נובמבר 1939
• בנו רותנברג, היפים והאמיצים, תערוכת צילומים המציגה את הפנים היפות של האנשים הצעירים שנשאו בעול המלחמה. גנזך המדינה
• זה מה שבאמת קרה בתש"ח, באתר הארץ, 13 בפברואר 2017
• מי התחיל את מלחמת תש"ח ומתי, באתר הארץ, 19 בפברואר 2017
• הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור, באתר הארץ, 8 במאי 2019
• גיליון 304 של כתב העת מערכות, יוני 1986, גיליון מיוחד למלחמת העצמאות
• עזרא נשרי מהלכי משרד החוץ של הלייבור הבריטי כנגד הקמת מדינה יהודית בת-קיימא הוגש לסנט אוניברסיטת בן-גוריון פברואר 2016
• בני מוריס, האומנם ברח רבין משדה הקרב בין דיר איוב לבית מחסיר, הארץ, 12.02.2021
• אלון קדיש, מתי החלה מלחמת העצמאות?, המחלקה להיסטוריה בצה"ל, 2022.

מפות

• הדרכים לירושלים במלחמת העצמאות (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• מצב המלחמה, מרס 1948 (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• מלחמת העצמאות (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר - 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• ישראל, היסטוריה, מלחמת השחרור, 1948-1949, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36501228מלחמת העצמאות