אשקלון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אל-מג'דל (אשקלון))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אשקלון

מקבץ תמונות של העיר אשקלון (2022)
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה תומר גלאם
גובה ממוצע[1] ‎36 מטר
תאריך ייסוד 1948
סוג יישוב עיר 100,000‏–199,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוקטובר 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 165,036 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי 13
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎5.6% בשנה
  - צפיפות אוכלוסייה 3,653 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי 59
תחום שיפוט[2] 45,180 דונם
    - דירוג ארצי 52
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2021[3] 		5 מתוך 10
    - דירוג ארצי 142
מדד ג'יני
לשנת 2019[2] 		0.4035
    - דירוג ארצי 127
לאום ודת[2]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 8.3%
גילאי 5 - 9 8.6%
גילאי 10 - 14 7.5%
גילאי 15 - 19 6.0%
גילאי 20 - 29 12.4%
גילאי 30 - 44 19.6%
גילאי 45 - 59 15.8%
גילאי 60 - 64 5.3%
גילאי 65 ומעלה 16.5%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 59
–  יסודיים 41
–  על-יסודיים 35
תלמידים 26,282
 –  יסודי 15,163
 –  על-יסודי 11,119
מספר כיתות 1,045
ממוצע תלמידים לכיתה 27.7
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל אשקלון נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.ashkelon.muni.il
שעון שמש במצפור החוף הצפוני באשקלון
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר במדינת ישראל. אם התכוונתם לעיר העתיקה, ראו אשקלון (עיר עתיקה).

אַשְׁקְלוֹן[4] היא עיר חוף במחוז הדרום בישראל, במישור החוף הדרומי, השוכנת בין הנגב לשפלה בקצה המערבי של חבל לכיש. העיר מונה כ־164,000 תושבים, השלישית בגודלה במחוז הדרום, וה־13 באוכלוסייתה במדינת ישראל. אשקלון היא העיר המערבית ביותר במדינת ישראל.

העיר הוקמה ב־1948 כמועצה מקומית, והוכרזה ב־1951 כמגדל־אשקלון. ב־1955 אוחדה עם המועצה המקומית אפרידר לרשות מקומית אחת שנקראה אשקלון.

העיר היא אחת מהעתיקות בעולם. היא בעלת היסטוריה של יותר מחמשת אלפים שנה ונמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. אשקלון נזכרת לראשונה בספר יהושע: ”חמשת סרני פלשתים, העזתי, האשדודי האשקלוני”.

העיר חברה בארגון פורום ה-15[5].

גאוגרפיה ואקלים

אשקלון שוכנת במישור החוף, בקצה הדרום־מערבי של חבל לכיש, המפריד בין הנגב לשפלה, וכעיר המערבית ביותר בישראל, גבולה הדרומי של העיר רחוק מרצועת עזה כ־7 ק"מ. לכל אורכה של העיר עוברת "דרך הים" (ויה מאריס העתיקה). אשקלון, אחת הערים העתיקות בעולם, שימשה בכל תקופותיה עיר מעבר של דרכים ונתיבות ים, מסילת רכבת שירדה ממרכז הארץ (מסילת לוד ותל אביב) אל רצועת עזה, בואכה מצרים. מסילה זו הותקנה ב־1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, בידי הצבא הבריטי, שכבש אז את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. כביש החוף העולה מצפון סיני בואכה רצועת עזה אל גוש דן, הוא ציר התנועה החשוב ביותר במישור הים התיכון.

שני נחלי אכזב, נחל שקמה בדרום ונחל אבטח בצפון, זורמים סביב אשקלון, מנקזים מדי חורף את מי השיטפונות ונשפכים לים התיכון.

אשקלון, העיר החדשה, משתרעת על שטח של כ־45,000 דונם. בתחומה גם התל העתיק של אשקלון הקדומה, המשתרע על יותר מ־2,000 דונם בתחומי הפארק הלאומי שבדרום־מערב העיר. שם, לחוף הים התיכון, מצויים גם שרידי הנמל העתיק וכן שני נמלים קטנים עם שוברי גלים בולטים אל תוך הים: נמל הנפט של קצא"א ונמל מי הקירור של תחנת הכוח רוטנברג, שהקימה חברת החשמל בסוף שנות ה־80.

אדמות אשקלון חוליות ברובן, להוציא אדמות שכונת גבעת ציון שבדרום־מזרח העיר. העיר שוכנת על כמה גבעות השוברות את קו הרקיע וקו החוף, ומגיעות לגובה של 60 עד 80 מטר מעל פני הים.

להקות בני־כנף חולפות בשמיה, ובפארק הלאומי מקננות ציפורים מסוגים שונים. תנים, שועלים, ארנבות ונמיות, דרבן לעת מצוא ולעיתים רחוקות גם צבאים תועים הבאים מחבל לכיש בתקופת היובש.

אקלימה של אשקלון נוח. היא נהנית ממשבי רוח העולים מן הנגב וממדבר יהודה ומאזנים את לחות חוף הים. כך, בניגוד לערי החוף הצפוניות ממנה, מצטיינת אשקלון באקלים יבש גם בלילות הקיץ. בממוצע השנתי נרשמים בה רק 33 ימי גשם, וכמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל־515 מ"מ בשנה.


אקלים באשקלון
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 17.2 17.5 19.7 24.6 27.4 29.5 30.8 31.1 30.2 27.9 23.6 19.2 24.8
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 8.1 8 9.3 11.9 14.8 18 20.6 21.4 20.1 17.5 13.1 9.8 14.3
משקעים ממוצעים (מ"מ) 127.9 98.6 61.4 17.8 3 0 0 0 2.3 19 69.8 114.7 514.5
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[6]

היסטוריה

שער העיר הכנענית בתל אשקלון ולימינו הסוללה - מהתקופה הכנענית התיכונה (2000-1550 לפני סה"נ)
עמודים רומיים בפארק הלאומי באשקלון
שרידי חומתה הצלבנית של אשקלון
שרידי חומתה הצלבנית של אשקלון

אשקלון העתיקה

ערך מורחב – אשקלון (עיר עתיקה)

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה.

ראשית היישוב במקום לפני כ־5,000 שנה, אך עיר של ממש קמה באתר בתקופה הכנענית התיכונה (2200 עד 1550 לפנה"ס). היא נמנתה עם הערים הגדולות, ושימשה כעיר הנמל הגדולה ביותר בתקופה הכנענית. סוחרים פיניקים מאשקלון השתתפו במסעות סחר והתיישבות מעבר לים[7]. על העיר שלטו בזה אחר זה שמונה עמים (ותרבויות): כנענים, פלשתים, פיניקים, הממלכות ההלניסטיות, רומאים, ביזנטים, ערבים וצלבנים. אותם עמים, בתורם, השתלטו בכוח הזרוע על העיר וירשו את קודמיהם.

בשנת 1150 לפנה"ס לערך נכבשה העיר על ידי הפלשתים. תחת שליטת הפלשתים הפכה אשקלון לאחת מחמש ערי פלשתים. אשקלון נזכרת כבר בסיפורי שמשון הגיבור (שופטים י"ד). אזכורה המפורסם כעיר אויב הוא בקינת דוד "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים". בין ערי הפלשתים לבין ממלכת יהודה וממלכת ישראל, התקיים מתח צבאי ומדיני מתמיד. בשנת 604 לפנה"ס בא קץ עידן הפלשתים. אשקלון, העיר האחרונה של הפלשתים, נכבשה על ידי הבבלים, והצבא הבבלי בראשותו של נבוכדנאצר החריב ושרף את העיר והגלה את תושביה.

אשקלון נבנתה מחדש בתקופה ההלניסטית והייתה לנמל ימי חשוב, עם נוכחות פיניקית[8]. בתקופה הרומית תפסה אשקלון מקום חשוב בעולם התרבות היווני, סופרים ופילוסופים יוונים רבים כגון אנטיוכוס מאשקלון היו מילידי העיר. הורדוס, שליט יהודה, שיש הסבורים שנולד בעיר, האדיר את העיר וחיזק אותה. על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס המלך בנה את בית המועצה הענק ששרידיו המרשימים נמצאים בפארק אשקלון. עם פרוץ המרד הגדול טבחו התושבים הנכרים 2,500 מיהודי העיר[9]. העיר המשיכה לשגשג לאחר מכן תחת שלטון האימפריה הרומית וביזנטיון. גם בתקופת המשנה ותקופת התלמוד חיו באשקלון לא־יהודים לצדם של יהודים.

אשקלון בימי הביניים

משמאל: קבר שיח' עואד, מבנה ממלוכי מהמאה ה־13. מימין: מלון הולידיי אין אשקלון

בשנת 644 השלימו הערבים את כיבוש הארץ, וכך עברה גם אשקלון לשלטון מוסלמי. בשנות ה-70 של המאה ה-11 איבדו הפאטמים את שליטתם בארץ ישראל לבית סלג'וק. הם השיבו את השליטה לזמן קצר לפני הגעת מסעי הצלב לארץ. עם פלישת הצלבנים נכבשה מרבית הארץ; אקורד הסיום של הכיבוש, קרב אשקלון, שנערך בסמוך לעיר, נגמר בניצחון הצלבנים. עם זאת, לא נפלה אשקלון בידיהם, ואשקלון נותרה אחד ממעוזיהם היחידים של הפאטמים בסוריה רבתי. היא שימשה להיערכות הצבא הפאטמי וגם כבסיס ימי לצי. בשנת 1150 בוצרה העיר על ידי שליטה הפאטמי בחמישים ושלושה מגדלים.

שלוש שנים לאחר מכן נפלה העיר בידי הצלבנים ומלכם בלדווין השלישי מלך ירושלים, וזאת לאחר מצור שהוטל עליה במשך חודש. בהמשך המאה הייתה העיר בסיס צלבני למתקפות על מצרים בהנהגת צלאח א־דין, וכוחותיו של א־דין תקפו בעיר מספר פעמים. בשנת 1187 הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין על ידי צלאח א־דין, וממלכת ירושלים נפלה. הצלבנים גורשו מהעיר אשקלון על ידי המוסלמים בהנהגת א־דין, שהרס את מבני העיר, גירש את האוכלוסייה והעלה הכל באש, כדי למנוע הקמה מחדש של המקום כבסיס צלבני. לאחר מכן נסתם נמלה.

העיר זכתה לתחייה בינואר של שנת 1192, כאשר הצלבנים חזרו אליה בראשות מנהיגם ריצ'רד לב הארי. תוך כמה חודשים הם שיקמו את העיר וביצרו אותה בחפיר, חומה, מגדל ושערים. אך בסוף אותה שנה צלאח א־דין וריצ'רד החליטו לפרק את אשקלון שוב. האתר נשאר נטוש עד נובמבר 1239, עד שנכבש שוב על ידי הצלבנים תחת הפיקוד של הרוזן טיבו הרביעי משאמפאן. בשנה שלאחר מכן, נבנה מבצר בפינה הצפון־מערבית של העיר על ידי ריצ'רד, רוזן קורנוול. המוצב נפל בידי המצרים תחת פח'ר א־דין באוקטובר 1247. סופה של אשקלון העתיקה הגיע בשנת 1270 וזאת לאחר שהסולטאן הממלוכי, ביברס, הרס סופית את העיר, מילא את נמלה וסתם אותו, וכתוצאה מכך ננטשה העיר ולא נבנתה שוב[10].

המסגד הראשי של אשקלון נבנה מחדש על ידי עבד אל-מלכ אבן מרואן (685–705) לאחר שהעיר נכבשה מידי הביזנטים. לא ברור אם הבניין החליף כנסייה ביזנטית והאם זהו אותו מסגד שנבנה שוב ב־772 יחד עם מינרט. אולם בסוף המאה העשירית אלמקדסי מתאר את המסגד הגדול כעומד בשוק של סוחרי הבדים ומרוצף בשיש. המסגד והשוק מוזכרים ששים שנה לאחר מכן על ידי נאסר א־ח'וסרו (1047). בשנת 1092 בנה הגנרל הארמני הפאטימי בדר א-דין אלג'מאלי מנבר עבור ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מחמד, שנכרת בקרב כרבלא ב-680. סביב הראש הקבור במקום הוקם משהד שיעי (מקום קדוש) ששימש מקום לעלייה לרגל.

אחרי נפילת אשקלון לידיים צלבניות באוגוסט 1153, והמסגד הגדול הומר לכנסייה שהוקדשה לסנט פול. ב־1123 הרוזן היו מיפו העניק "את אחד המסגדים הטובים ביותר בעיר של אשקלון" שהיה אז עוד בידיים מוסלמיות למנזר של סנטה מריה בעמק יהושפט. ב־1153 המנזר חיזק את טענותיו ביחס למסגד הגדול. המסגד המדובר הכיל את ראשו של אלחסין, נכד הנביא. הראש הוצא והועבר לקהיר ממש לפני שאשקלון נפלה בידי הצלבנים ב־1153. צלאח א־דין החריב את הקתדרלה הצלבנית, אך המנבר של בדר א-דין אלג'מאלי הועבר למערת המכפלה בחברון, שם הוא מצוי עד היום.

העיירה הערבית אל־מג'דל

מגדל המים באשקלון. נבנה בתקופת המנדט הבריטי

אל־מג'דל (ערבית: المجدل) הייתה עיר ערבית ליד חורבות אשקלון העתיקה. בשנת 1596 היה מג'דל היישוב השישי בגודלו בארץ ישראל וגרו בו 2,795 תושבים[11]. מג'דל נודעה בזכות תעשיית האריגה שלה. על חוף הים שכן בקרבתה משהד נבי חוסיין[12] - מבנה עתיק מסוף המאה ה־11 ובו, על פי המסורת, נטמן ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. לכן נהגו מוסלמים לעלות אליו לרגל[13].

בתקופת המנדט הייתה מג'דל חלק מנפת עזה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל השתרע שטחה העירוני[14] על 1,346 דונמים (מתוכם 202 דונמים שטחים ציבוריים)[15]. בקיץ 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, תקפו מאות ערבים ממג'דל ומכפרים נוספים את באר טוביה שהיה אז היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, רצחו שנייים מתושביה, שרפו את כל הבתים והחריבו את המושבה[16].

ערב מלחמת העצמאות התגוררו במג'דל כ־10,000 תושבים. באוקטובר 1948 נוספו להם אלפי פליטים ערבים ממקומות אחרים בארץ ישראל. אלה התגוררו ברחובות העיירה, במבנים ציבוריים ובפרדסים[17].

בזמן המלחמה חנה באזור חיל המשלוח המצרי במהלך מסעו צפונה דרך ציר החוף, כאשר מטרתו הייתה תל אביב. לכן הפציץ חיל האוויר הישראלי את העיירה מספר פעמים. בין 30 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1948, נטשו החיילים המצריים את העיירה יחד עם רבים מתושביה[17]. התושבים נמלטו לערים ברצועת עזה[18]. העיר נכבשה ב־5 בנובמבר 1948[19], יחד עם איסדוד ויבנא, על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע יואב. בעת כניסת צה"ל לעיירה, נמצאו בה בין 1,000 ל-2,000 תושבים[18]. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, ככל הנראה הורה לגרש את התושבים שנותרו בעיירה, אולם ההוראה לא בוצעה על ידי המפקדים בשטח[20]. באותו חודש הועברה האחריות על העיר ליחידה של הממשל הצבאי ולמושל העיר מונה עשהאל צוקרמן[21], שכיהן בתפקידו עד קיץ 1949[22]. בשבועות הראשונים של הממשל הצבאי גדלה אוכלוסיית העיירה, ובתחילת ינואר 1949 דווח על 2,600 נפש. נראה כי חזרו אליה פליטים רבים שהסתתרו בחורשות ובכפרי הסביבה וכן פליטים שהסתננו מרצועת עזה[20].

בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי העיירה מג'דל, יחד עם יישובים ערביים נוספים, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן[23].

כיום מג'דל היא שכונת מגדל באשקלון ובה שוכן המרכז המסחרי העיקרי בעיר. כמו כן נמצא בה מוזיאון במבנה הח'אן והשוק העירוני.

מגדל־גד תחת ממשל צבאי 1948–1950

ב-1 בדצמבר 1948 ערך צה"ל סריקה בעיירה וגירש כ-500 ערבים שלא נפקדו במפקד בעת כיבוש העיירה ולכן נחשבו לתושבים בלתי חוקיים. בהמשך גורשו מסתננים ותושבים שנחשדו בסיוע להם[22]. ההסתננות מעזה למג'דל החלה בסוף 1948 ונמשכה למעשה עד לפינוי העיר. חלק מהמסתננים הגיע להתיישב מחדש בעיר ואחרים עסקו בגניבות[24].

ב-31 בדצמבר 1948 החליטה ועדת השרים לענייני רכוש נטוש, ליישב את מג'דל ביהודים. במחצית הראשונה של מרץ 1949 הגיעו הגברים החלוצים ובסוף אפריל כבר היו בעיר כ-200 משפחות יהודיות שרוכזו בשני רחובות. בסוף השנה כבר התגוררו בעיר כ-2,500 יהודים ושמה הוסב ל"מגדל־גד"[22]. לצדם התגוררו בסוף 1949 כ־2,500 ערבים, עבורם הקימו השלטונות בית ספר ומרפאה[25]. הממשל סיפק מורה וספרי לימוד באנגלית ובערבית[22]. בתחילת 1950 עוד שבו למקום ערבים מעזה במסגרת איחוד משפחות[26]. הערבים במגדל גד היו בעיקר מדלת העם, לאחר שהשכבות המשכילות ברחו במהלך המלחמה[27]. התושבים הערבים רוכזו בצפון העיר, במתחם שכונה על ידי הפקידים והחיילים הישראלים "הגטו"[28], והם חיו תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהיה בפיקודו של דוד איל. המתחם היה מגודר בגדרות תיל ונתון תחת שמירה של שתי מחלקות מגדוד 141[21]. כל יציאה ממנו וכניסה אליו הייתה טעונה אישור של צה"ל[29]. הפועלים הערבים הפשוטים עבדו והשתכרו, אולם בעלי הקרקעות נותקו מאדמותיהם ומפרנסתם. הממשל הצבאי רשם את התושבים הערבים, חילק להם תעודות זהות ודאג לאספקת מצרכים עבורם. הוא דאג לתעסוקתם, בעיקר בקטיף, וכך יכלו התושבים לשלם עבור המצרכים שקיבלו. בנוסף לכך, טיפל במקרי סעד[21]. בדצמבר 1949 פונתה הפינה הדרום-מערבית של "הגטו" מתושביה הערבים והמתחם צומצם כדי לפנות בתים ליהודים[22]. בינואר 1950 הגיעה למג'דל יחידה של כ-30 חיילים מצריים, שהוציאו את שרידי גופותיהם של חללי הצבא המצרי מבית הקברות המוסלמי שבעיר כדי לקבור אותם בשטח המצרי[30].

בפברואר 1950 כבר יישבו מוסדות המדינה כ־3,500 עולים חדשים: כשליש מתימן, 15% מטורקיה, 10% מצפון אפריקה וכ־40% מדינות מרכז אירופה[31]. באותו חודש החלו להישלח תושבי מג'דל לרצועת עזה[32]. בתחילת יולי 1950 כ־400 ערבים שהיו פליטים בעיר עברו לאזור רמלה[33]. באותו חודש פוצץ צה"ל את מסגד מקאם א־נבי חוסיין, מבנה מהמאה ה־11, ובעקבות מחאתו של שמואל ייבין, ראש מחלקת העתיקות, נטל משה דיין, אלוף פיקוד דרום, את האחריות למעשה[13]. בהמשך הקיץ, בעקבות תלונות של הקומוניסטים, הבהירו בממשל הצבאי שהערבים המועברים מהעיר הם פליטים שהגיעו אחרי המלחמה ומועברים לגליל לכפרי פליטים, או ערבים שביקשו מרצונם לעבור לרצועת עזה[34]. על פי הודעת הממשל, ביקשו הערבים לעבור לעזה לקרוביהם, לאחר שבהיעדר שלום אפסו הסיכויים שקרוביהם יוכלו לחזור למגדל גד[35]. בקשות אלו לעבור לעזה נתקבלו לאחר שערביי מגדל גד הוזמנו אל מרכז השלטון ושם הוצגו להם אפשרויות המעבר והם נשאלו באיזו אופציה הם מעוניינים. כלפי המסרבים הופעלו פעולות שכנוע שכללו אזהרות מצרות שעלולות לבוא על אלו שלא יעברו[36].

אחרוני הערבים בכפר מג'דל (לימים אשקלון) עוברים לרצועת עזה לאחר הסכם בין תושבי הכפר לצה"ל, 12 באוקטובר 1950

מלבד הלחץ שהופעל על התושבים הערבים שנותרו על ידי השלטון הישראלי, גם התעמולה המצרית בדבר עריכת "סיבוב שני" למלחמה תרמה לרצונם להגר לרצועת עזה ולהתאחד עם בני משפחותיהם. ערביי מג'דל כנראה חששו שילכדו במתקפה המצרית הצפויה או שבמקרה של ניצחון מצרי, הם ייחשבו כבוגדים. אלא שהוצאת שרידי החללים המצריים התפרשה על ידם כהוכחה לכך שאין בכוונת המצרים לערוך "סיבוב שני" ומכך הסיקו כי אם ברצונם להתאחד עם משפחותיהם תחת שלטון ערבי, עליהם לעקור לעזה. לכך נוספו הידיעות על גורלם הקשה של בני עירם שבחרו להישאר בתחום מדינת ישראל ועברו לרמלה[37]. התושבים גם ידעו כי כאשר יעברו לעזה, יקבלו מעמד של פליטים ויזכו לתמיכה של מוסדות האו"ם[38]. כאמצעי כלכלי לעידוד ההגירה לעזה ולא למקום אחר בתחומי המדינה, החלו השלטונות, במדיניות חד פעמית, להחליף כל לירה ישראלית בידי התושבים המתפנים בלירה ארץ ישראלית (מנדטורית) שהייתה בשימוש ברצועה, כאשר שער החליפין בה היה בין 3 ל-4.5 לירות ישראליות ל"י ללא"י אחת[37]. במהלך הקיץ הפך ה"גטו" ליריד בו מכרו הערבים העוזבים את רכושם ליהודי הסביבה[39]. בשל המחסור בישראל במוצרים שונים, מכרו המתפנים את מיטלטליהם לשכניהם–יורשיהם היהודים במחירים מופקעים. כסף זה הצטרף לסכומים בלירות ישראליות שחסכו התושבים הערבים בעבודתם, ובסיום מבצע ההעברה, לקחו עמם היוצאים למעלה מ-170,000 לא"י[37].

ב-14 בפברואר 1950, במסגרת "תוכנית איחוד המשפחות", חזרו למג'דל 102 מפליטיה ששהו בעזה, והתקבלו בה בהתלהבות. אלא שהעברה זו הייתה חד-פעמית ויומיים אחר כך התבצעה ההעברה הראשונה של תושבי מג'דל לעזה. במרץ-אפריל נעשו העברות נוספות[38]. ביום העצמאות פתח הממשל את מחסומי ה"גטו" והתושבים הערבים הצטרפו לחגיגות התושבים היהודים. ב-14 ביוני החל מבצע הפינוי הרשמי. המפונים הוסעו לגבול במשאיות צבאיות. המשלוח הראשון נעשה ללא תיאום עם שלטונות מצרים, אולם המשלוחים בחודשים הבאים כבר היו מתואמים. ביולי הועברו לרמלה 200 ערביי קטרה ששכנו זמנית במג'דל. מספר דומה בחר לעבור לירדן[40][41]. כמעט כל המתפנים הוחתמו על הצהרה שהם עוזבים מרצון ושהם מוותרים על בעלותם על נכסיהם ועל זכות השיבה. המשאיות יצאו מרחבה ליד בית העירייה, הגיעו למחסום ארז, משם הובלו על ידי המצרים במשאיות למחנות הפליטים. אדמותיהם ובתיהם עברו לידי האפוטרופוס לרכוש נטוש[42]. בסוף אוגוסט 1950 נותרו בעיר כ־1,300 ערבים[43].

ב-21 בספטמבר 1950 פרסם ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם אדוארד ריילי דו"ח על גירוש ערבים מישראל, ובין השאר כתב על מעבר ערביי מגדל גד, שיש שמועות שהכוונה היא לגרש את כל התושבים הערבים[44]. משרד החוץ הישראלי דחה את האשמותיו וטען כי "לא הופעל שום לחץ על שום ערבי" לעזוב את מג'דל[45], וגם בעיתונות הישראלית הכחישו את הטענות על גירוש[46]. אלא שבמהלך ספטמבר ואוקטובר לחצו שלטונות הצבא על הערבים הנותרים לצאת, באמצעות איומים, "נגישׂות"[47] והפסקות באספקת המזון. ב-8 באוקטובר יצאה הוראה לסגור את בית הספר. ב-12 באוקטובר יצא המשלוח האחרון לעזה, שכלל 229 נפשות, ובעיר נותרו עתה 17 משפחות בלבד. ב-13 באוקטובר הועברו 15 משפחות ללוד ושתי משפחות לעזה, ובכך התרוקנה העיר לגמרי מערבים[48][49].

בעקבות תלונה של מצרים על ה"גירוש" ממג'דל, ב-17 בנובמבר 1950 ניתנה החלטה 89 של מועצת הביטחון של האו"ם. ב-30 במאי 1951 דרשה ועדת שביתת הנשק ישראל–מצרים שישראל תאפשר את שובם של המפונים, אולם ישראל דחתה את ההאשמות ואת הדרישה. רבים מהמפונים התחרטו זמן-מה לאחר הגיעם למחנות הפליטים בעזה וביקשו לחזור, אולם ישראל לא הסכימה לכך[45].

שנות ה-50

מגדל השעון במרכז אפרידר

בשנים הראשונות ליישוב העולים במג'דל נקרא היישוב החדש במספר שמות. בתחילה נקרא מגדל־עזה[50], אחר כך מגדל־גד ולאחר מכן מגדל־אשקלון. ביולי 1950 הוקמה הוועדה העירונית של מגדל־גד. יושב ראש הוועדה (ראש העיר בפועל) היה אפרים צור. בשבועות הבאים חולקו הבתים הנטושים של הערבים המפונים לעובדי ציבור[51].

היישוב היהודי תוכנן כיישוב חקלאי ועורף לוגיסטי ליישובים החקלאיים שעתידים היו לקום באזור. עד מהרה קיבל היישוב החקלאי צביון עירוני ובשנת 1951 הוכרזה מגדל־אשקלון כעיר. אליעזר מילרוד מונה לשמש כראש העירייה הראשון. באותה שנה החלה ביוזמת ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה הקמת שכונת מגורים בסמוך למגדל־אשקלון בשם אפרידר. השם נגזר מהמילים אפריקה ועמידר[52]. ב־1953 הוכרזה השכונה כמועצה מקומית בשם אשקלון וכונתה לעיתים אשקלון החדשה. כמו כן, נבנתה בשנים אלו על ידי היזם צבי סגל שכונת ברנע על אדמות הכפר אלג'ורה שחרב ב-1948[53]. ד"ר יחזקאל זונאבנד מונה כראש המועצה המקומית. ב־1955 החליט משרד הפנים לאחד את שני היישובים לעיר אחת בשם "אשקלון". ד"ר זונאבנד מונה כראש העיר המאוחדת.

בין 1949 לתחילת שנות השישים של המאה הקודמת היה ניסיון שלא צלח, להקמת עיר הסרטים ברנע באשקלון על ידי צבי סגל[54].

בשנת 1956 הקים יעקב זלקין, עולה חדש מצרפת, את "קולנוע רחל", שנקרא על שם אמו. את בית הקולנוע תכננו בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, שתכננו במשרדם התל אביבי באותה תקופה עוד מספר בתי תרבות ברחבי הארץ, בעיקר ביישובי הפריפריה.

בשנים אלו נשיא המדינה יצחק בן-צבי היה מבקר רבות בעיר ואף ראש הממשלה דוד בן-גוריון מסר את התפטרותו לנשיא בעיר, בן צבי הקים בעיר ספרייה לזכר בנו בשם בית עלי ולאחר מותו הוריש את המקום לתושבי העיר אשר הפכו את המקום למרכז פדגוגי למורים, בן צבי הונצח באשקלון בשני רחובות ובבית ספר[55].

שנות ה-60 ואילך

אשקלון נבנתה כאוסף של שכונות ללא מרקם עירוני אחיד. היא הורכבה בעיקר משכונות לעולים חדשים בדרום העיר, לצד אוכלוסייה ישראלית ותיקה ומבוססת יחסית שישבה בעיקר באפרידר. בשנות השבעים החלו לבנות את שכונת ברנע מצפון לאפרידר וכוללת מבנה חברתי-כלכלי הדומה לה. אשקלון היא אחת הערים שקלטו הכי הרבה עולים משנות התשעים והשכונות "נווה הדרים" "כוכב הצפון" "נווה דקלים" "נווה אילן" ו"גן הוורדים" מורכבות רובן ככולן מעולי ברית המועצות לשעבר שאכלסו אותן בשנות התשעים.

תנופת בנייה נוספת החלה בסוף העשור השני של המאה ה-21 שאז החלו להרחיב את ברנע צפונה, ונבנתה שכונת "אגמים" בדרום העיר, שהוסיפו אלפי יחידות דיור, כאשר בשנות העשרים של המאה ה-21 החלו לבנות את "עיר היין" עם כמעט 10,000 יחידות דיור.

ירי רקטות במאה ה-21

לאחר תוכנית ההתנתקות חלה תפנית לרעה במצב הביטחוני בעיר שנמצאת כ-7 קילומטרים מרצועת עזה, צפונית לה בקו החוף, עובדה אשר גרמה לעיר להיות המטווחת ביותר ומספר רקטות רב נורו אליה מרצועת עזה. בשנת 2005 הופעלה לראשונה מערכת הכריזה "צבע אדום" המתריעה על ירי רקטות וטילים לאחר כשנה הוחלפה מערכת הכריזה באזעקה עולה ויורדת לאחר תלונות רבות מצד התושבים שהכריזה נשמעת חלש ברחבי העיר.[דרוש מקור] ירי הרקטות מהרצועה הוביל את צה"ל לבצע מבצעים על מנת לצמצם את הירי, כדוגמת מבצע גשמי קיץ, שהחל ביוני 2006. בנובמבר 2006, לאחר תקופה של ירי הושגה הפסקת אש בין ישראל לחמאס וירי הקסאם צומצם אם כי לא הופסק כליל. באפריל 2007 החלה הידרדרות מחודשת בגזרת גבול הרצועה כאשר עשרות רקטות נורו אל העיר וסביבתה. ההסלמה נמשכה לתוך חודש מאי, אז גבר מאוד ירי הרקטות.

ב־14 במאי 2008, בעת ביקורו בישראל של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, שוגרה רקטת גראד מבית להיא שבצפון רצועת עזה ופגעה פגיעה ישירה בקניון חוצות שבכניסה לאשקלון, ללא שהופעלה לפני כן מערכת האזעקה, היא חדרה את הקומה העליונה, וגרמה לקריסת הקומה כולה. בעקבות כך מד"א, בית החולים ברזילי ומשטרת ישראל הכריזו על אר"ן - אירוע רב נפגעים ופינו מן המקום עשרות רבות של פצועים בהם תשעה במצב קשה לבית החולים ברזילי.

בדצמבר 2008, ערב מבצע עופרת יצוקה ובמהלכו, המשיכה אשקלון לספוג ירי של רקטות קסאם וגראד שכוון כנגד האזרחים המתגוררים בה, עובדה שגרמה לשיתוק חלקי של החיים בעיר. כמו כן במהלך מבצע עמוד ענן שוגרו מאות רקטות לעבר העיר. במהלך מבצע צוק איתן נורה המספר הגבוה ביותר של רקטות לעבר העיר. מרביתן יורטו על ידי כיפת ברזל, אך מאות מהן פגעו בעיר וגרמו לנפגעים ולנזק. בין המבצעים נורו לעבר העיר במהלך הסלמות ביטחוניות מספר רב של רקטות.

ב-25 בדצמבר 2019 בביקורו בעיר של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כחלק ממסע בחירות, נורו לעבר העיר שתי רקטות אשר יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל.

ב-11 במאי 2021, בתחילתו של מבצע שומר החומות נהרגו בעיר שתי נשים ונפגעו עשרות מפגיעות רקטות[56]. במהלך המבצע ספגה העיר למעלה מאלף רקטות שנורו לעברה ב-12 ימים בלבד, וזה המספר הגבוה ביותר מבין כל ערי ויישובי הדרום.

במהלך מלחמת חרבות ברזל נורו מעל 1,000 רקטות לעבר העיר אשר גרמו לנפגעים ונזק. במהלך המלחמה ראש העיר תומר גלאם הורה להקים חמ"ל עירוני להתמודדות עם איום הרקטות על העיר והנחה לפתוח כיתת כוננות שתפעל ברחבי העיר.

סמל העיר

ערך מורחב – סמל העיר אשקלון
סמל העיר
סמל העיר
  • חמישה כוכבים – מסמלים את חמש שכונותיה העיקריות של העיר
  • עמוד שיש עם כותרת – סמל לעיר העתיקה אשקלון
  • סרט – מסמל את תכנונה של אשקלון כעיר הסרטים של ישראל
  • גלגל שיניים – מסמל את מפעלי התעשייה בעיר
  • גלי הים – מסמלים את היותה עיר חוף
  • רקע – הכחול מסמל את הים והתכלת את השמים הבהירים של העיר

ראשי העיר

סטטיסטיקה ודמוגרפיה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוקטובר 2024 (אומדן), מתגוררים באשקלון 165,036 תושבים (מקום 13 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎5.6%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 82.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 9,735 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[57]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:

בשנות ה־90 נקלטו בעיר מעל 50,000 עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות ומאתיופיה. במהלך אוגוסט 2005 נקלטו בעיר כמה עשרות מפונים מרצועת עזה, כחלק מתוכנית ההתנתקות, בעיקר מהיישוב כפר דרום.

שכונות העיר

עירוב שימושים בירידה לים בשכונת הסיטי
צפון העיר
  • ברנע
  • גני ברנע
  • מצפה ברנע
  • נאות ברנע
  • עיר ימים
  • הנשיא הרצוג
  • רמת כרמים
  • ברנע ב'
  • ברנע ג'
  • נווה דקלים
  • עיר היין
  • עיר היין צפון
 מרכז העיר
  • אפרידר
  • הסיטי
  • אשכולי פז
  • מגדל
  • רמת אשכול
  • כוכב הצפון
  • נאות אשקלון
  • נווה אילן
  • נווה הדרים
  • המרינה
  • אבן עזרא
 דרום העיר
  • גן הוורדים
  • אגמים מזרח
  • אגמים מערב
  • דרום מזרח
  • גבעת הפרחים
  • גבעת ציון
  • נווה ים
  • נווה ים ד'
  • נווה אלונים
  • ז'בוטינסקי
  • שקמים
  • גולדה
  • רמת בן-גוריון

עם זאת, ישנם אזורים בעיר המכונים בכינויים שונים. כך למשל, רסקו - אזור שהיה בעבר חלק מאפרידר וכיום חלק מהסיטי, שכונת הטייסים שהיא למעשה חלק מאפרידר (לאורך רחוב "הטייסים"), שכונת מגדל המים - כינוי לאזור המרכזי של אפרידר, בו עומד מגדל המים, שכונת רמת רפאלי שהיא למעשה שכונת רמת כרמים, שכונת הגולף היא השכונות ברנע ב' ו־ג'. כמו כן, ישנם שמות רבים שנקבעו בעבר ולאחר מכן שונו, כגון שכונת "גבעת ציון" שכונתה בעבר "שיכונים" על שמם של שיכוני העולים שנבנו בה, ושכונת "שמשון" שכונתה בעבר "עתיקות" על שם העתיקות שנמצאו בקרבתה (כיום ברחבי העיר).

חינוך

באשקלון פועלים למעלה מ־50 מוסדות חינוך ובהם, המכללה האקדמית אשקלון. בשנת 2007 קיבלה המכללה הכרה כמוסד להשכלה גבוהה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית.

בעיר פועלים כ־38 בתי ספר יסודיים וכ־24 בתי ספר על־יסודיים. בעיר קיימים כחמישה בתי ספר ייעודיים, כגון בית הספר לאמנויות (כיתות א'–י"ב), ובית ספר אחד של החינוך המיוחד. כמו כן פועלת בעיר תוכנית תלמ"א – תוכנית לאומית למצוינות באנגלית, המביאה כ־60 מורים מארצות הברית לישראל למשך הקיץ כדי שילמדו אנגלית בבתי הספר. התלמידים נהנים ממגוון פעילויות באנגלית, ביניהן מופע קסמים, סדנת שפת סימנים, תיפוף וסדנאות אוכל[58].

בין השאר, בעיר פועלים ארבעה בתי ספר תיכוניים טכנולוגיים-מדעיים של רשת אורט ישראל, הוותיק מביניים, "אורט אפרידר" נוסד בשנת 1955[59]. השניים האחרים הם, תיכון 4 שנתי עם מכללה טכנולוגית ע"ש רחביה אדיבי, תיכון 6 שנתי אורט מקיף א׳ ומקיף ומכללה ע"ש הנרי רונסון.

בנוסף, בעיר פועל מכון התורה והארץ – מכון למחקר, ליישום ולהסברה של המצוות התלויות בארץ, בו פועלים רבנים, מדענים ואגרונומים. ב־2001 הוקם באשקלון גרעין תורני בשם "אורות אשקלון". בראש הגרעין עומד הרב אופיר כהן ובמסגרתו פועלת בעיר גם ישיבת הסדר וכן גם ישיבה גבוהה[60].

בעיר קיים פרויקט עמ"ן (עיר מתנדבת נוער) של ג'וינט ישראל ומשרד החינוך, אשר מעודד נוער להתנדב. הפרויקט פועל בשיתוף עם מועצת הנוער העירונית ומשתתפים בו כ־51% מבני הנוער בעיר[61]. קיימים גם פרויקטים וארגוני נוער נוספים המקיימים פעילות לנוער.

המכללה האקדמית אשקלון

תנועות נוער

תנועות נוער הפועלות בעיר

  • אריאל - 2 סניפים, סניף בנים וסניף בנות. סניף הבנים הוקם בחנוכה ה'תשע"ח (12 בדצמבר 2017). הסניף ממוקם במקלט ברחוב הבעל שם טוב 1. סניף הבנות הוקם בתשפ''ב (2022) וממוקם בתיכון אמי''ת מקיף ב' בעיר.
  • בבית הספר עוזיאל.
  • משצ"ים - מדריך של"ח צעיר
  • מד"צבים - מדריכים צעירים\בוגרים עם מספר סניפים בעיר.
  • בני עקיבא - 7 סניפים (אפרידר, נוויאות, גבעת ציון, גן הוורדים, עתיקות, אגמים, ברנע) וגרעין נחשון (בית ספר בתנועה).
  • מועצת התלמידים והנוער העירונית - מרכז פעילות במרכז העירוני לנוער. המועצה תורמת רבות לעיר, לקהילה, ולמדינה. המועצה אחראית על ייצוג התלמידים והנוער בעיר ופועלת על מנת להשיג את מטרותיה ובקשות הנערים באשקלון.
  • כנפיים של קרמבו - סניף בברנע.
  • הנוער העובד והלומד - 2 קנים עירוניים (אפרידר וברנע) וסניף אחד בעתיקות.
  • עזרא (תנועת נוער) - סניף בברנע.
  • השומר הצעיר - 2 קנים (אפרידר ועתיקות), ובית אחד (עתיקות).
  • הצופים - בעיר קיימים שלושה שבטים: שבט נמרוד שבאפרידר, אשר הוקם בשנת 1958, שבט אדר שבברנע ושבט שמשון שבשכונת שמשון אשר הוקמו על ידי קומונת בני שנת שירות של תנועת הצופים בשנת 2013.
  • נוע"ם - מרכז פעילות בקהילת נצח ישראל
  • נוער מד"א - בתחנת מד"א אשקלון
  • תוכנית נטע - תנועת נוער טכנולוגית. פעילות מתקיימת במתנ"ס בית ווסק.
  • CTeen - ארגון חב"ד לנוער. מופעל במספר מוקדים ברחבי העיר.

תרבות ופנאי

מוסדות תרבות ואמנות

היכל התרבות
המדרחוב העירוני
  • היכל התרבות
  • מרכז הקונגרסים
  • אמפי תיאטרון
  • מרכז התרבות בכפר הנופש
  • הקונסרבטוריון
  • מוזיאון החאן
  • גלריית "בית עלי"
  • הספרייה העירונית
  • בית העם

מרכזי מסחר ובילוי עיקריים

  • "קניון גירון" - ממוקם בשדרות בן-גוריון, בסמוך לתחנה המרכזית הישנה.
  • "קניון חוצות" - ממוקם בשכונת מגדל, שדרות בן-גוריון, בכניסה המרכזית לעיר.
  • "פאואר סנטר" (קוסמוס/נצבא סנטר) - ממוקם בצומת כפר סילבר, בכניסה הצפונית לעיר. בסמוך לתחנת הרכבת.
  • "גלובוס סנטר" - ממוקם בכניסה הדרומית לעיר בסמוך למושב מבקיעים.
  • "קניון לב" - ממוקם ברחוב ההסתדרות בשכונת "נווה אלונים".
  • "המדרחוב" - שוכן בשכונת מגדל הוותיקה, מגוון עסקים ברחוב מוטה-הליכה.
  • "אשקלון MARKET" - שוק מקורה השוכן בשכונת מגדל בסמוך למסוף "רמז".
  • "מרכז אפרידר" - ממוקם במרכז שכונת אפרידר ברחוב "הנשיא", מכיל מזרקות ומדשאות, ברים, מסעדות, בנקים ועוד.
  • מתחם "מרינה-מול" - מרכז מסחרי במרינה, מכיל קולנוע, מסעדות, אולם אירועים, מתקני שעשועים ועוד.
  • מרכז SEA-U ברנע" - מרכז קניות ואוכל הממוקם בכיכר הרחובות "שדרות קדש"-"שדרות ירושלים".
  • "אשקלונה" - פארק המים שנסגר בשנת 2014.
  • לאורך מרבית הרחובות בשכונת "שמשון" נמצאים קיוסקים וחנויות קטנות אשר משמשות את תושבי השכונה בנוסף לקניון לב.
  • מרכז "רחבעם זאבי" - נמצא ברחוב "רחבעם זאבי" בברנע ב', מכיל מסעדות, מכון כושר ועוד.
  • "מרכז דלילה" - מתחם המכיל פאבים ומסעדות. ממוקם בכניסה לחוף דלילה.
  • "SEA-PARK" - נמצא בחוף "דלילה" ועד המרינה, נמצאים בו מתקני ילדים, מקומות ישיבה, מדשאות, משאיות אוכל ומתחם טיפוס וגלישה.
  • פארק "אגמים" - ממוקם בצפון שכונת "אגמים מערב" ובמזרח שכונת "שקמים", מכיל מתקני משחק המחולקים ל-3 מתחמי גילאים.
  • "אקו-פארק" - הפארק השני בדרום שכונת "אגמים מערב" מכיל אגם מלאכותי, מתחמי פיקניק והופעות, דוכני מזון, מדשאות, מסלולי ריצה ועוד.
  • "מצפור" - בטיילת הצפונית מצפון לחוף "בר כוכבא", מכיל מקומות ישיבה, דוכני אוכל, מסלולי ריצה ושביל אופניים לכל אורך מערב שכונות ברנע ב'+ג'.
  • פארק "עיר היין" - ממוקם בין רחוב "יצחק שמיר" ו-"יצחק רבין" בברנע לבין שכונת "עיר היין", מכיל עתיקות, מתקני משחק, מסלולי ריצה ואופניים.
  • "פיאצה" - כיכר עירונית גדולה המקיפה את המזרקה בסוף רחוב "בן-גוריון" בירידה לים, מכילה מזרקות לילדים ומקומות ישיבה בסמוך לים.


תיירות

ה-"פיאצה" בירידה לים בשכונת הסיטי

אשקלון היא עיר תיירות מתפתחת. מוקדי התיירות העיקריים בה הם: חוף הים, גן לאומי אשקלון והמרינה. באשקלון פועלים מספר בתי מלון וכפרי נופש. אשקלון היא עיר היסטורית ובה ממצאים ארכאולוגיים בני אלפי שנים, חלקם נמצאים בגן הלאומי אשקלון המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים וחלקם מפוזרים ברחבי העיר, בין הבתים בשכונות ובגינות מוסדרות. לאורך שנות השבעים והשמונים פעל בעיר "כפר הנופש הצרפתי" אשר פעל בסגנון הדומה לקלאב מד ומשך אליו בעיקר תיירות חוץ[62].

חוף הים והטיילת

רצועת החוף של אשקלון מתמשכת לאורך כ־12 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי אשקלון ובדימוייה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחים לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועת החוף המרכזית. אזור בתי מלון החל להתפתח לפני שנים רבות. בשנת 1979 יונה גורן יזם והקים מלון "איתני הטבע" שהיה מרכז פעילות טבעונית חשוב. מלון זה בהמשך עבר בנייה מחדש ופועל כיום תחת השם "רג'ינה-גורן(2016)"[63].

חופי הרחצה בעיר: חוף בר כוכבא צפון/דרום, חוף דלילה צפון/דרום, חוף הפארק הלאומי, חוף גוטה וחוף חופית. באזור טיילת ברנע הוצבו פסלי לווייתנים, שמדמים שני זנבות המבצבצים מהמים ונמצאים בתנועה. הפסלים עשויים פלדה וברזל ופוסלו על ידי האומן והפסל אהרלה בן אריה ומיועדים להנאתם של המטיילים. לאורכה של הטיילת מוצבים ספסלים בסגנונות מיוחדים ומקוריים במיוחד ומתקני משחק לילדים המבקרים במקום. בטיילת גם ממקום מבנה קבר השייח' עוואד

חוף שמשון בגן הלאומי אשקלון

המרינה

ערך מורחב – מרינה אשקלון

פרויקט המרינה הוקם בחוף אשקלון בשנת 1995, בין החופים "בר כוכבא" ו"דלילה". המרינה הוכרזה כנמל בינלאומי לספנות ולתיירות ומשמשת כשער כניסה למדינת ישראל.

אתרי טבע ונוף

באשקלון ישנם כ־27 גנים ופארקים. בהם גן לאומי אשקלון וגן שעוני השמש.

אנדרטאות

אנדרטת כיכר ניו יורק

תעשייה ותעסוקה

באשקלון ארבעה אזורי תעשייה עיקריים: אזור התעשייה הדרומי, הצפוני, אזור התעשייה הקלה גבעת ציון ופארק ההייטק.

ארובות תחנת הכוח רוטנברג

באזור התעשייה הדרומי קיימים מתקני תשתית לאומיים רבים, כגון: תחנת הכוח רוטנברג, קו צינור אילת־אשקלון ומתקן התפלה אשקלון.

באזורי התעשייה הצפוני והדרומי קיימים מפעלים, חברות, מתחמי קניות, תחנת רכבת, מוסכים ומשרדים.

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה עברו לאזורי התעשייה של אשקלון מפעלים רבים מאזור התעשייה ארז.

בשנת 2005 החלה לפעול בעיר תוכנית מהל"ב (המכונה "תוכנית ויסקונסין"), תוכנית חברתית־תעסוקתית המופעלת על ידי ממשלת ישראל.

הגנת הסביבה

בשנת 2008 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את התוכנית להקים תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון, בניגוד לעמדתם הרשמית של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. היוזמה להקמת תחנת כוח פחמית נוספת עוררה התנגדות רבה מצד ארגוני הסביבה, תושבי אשקלון ומועצות האזור. באפריל 2009 פנה השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, תושב אשקלון, לממלא מקום מזכיר הממשלה, בבקשה להעלות לדיון דחוף בממשלה את דרישתו להקפיא לאלתר את קידום תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון.

"גן שעוני השמש" פסל חוצות מאת יגאל תומרקין

בשנת 2007 הותקנו ברחבי העיר מכלי אשפה מוטמנים בקרקע, במקום פחים ומכולות אשפה הירוקות.



תחבורה

כבישים בין עירוניים

אשקלון תמיד הייתה על צומת דרכים: על דרך הים ההיסטורית שמוקמה ממזרח לעיר נסלל כביש 4 אשר חוצה את כל מישור החוף של ישראל מצפון לדרום. בנוסף אליו העיר מהווה את הקצה המערבי של כביש 35 דרך רוחב היסטורית המקשרת את העיר עם חברון, ושל כביש 3 המחבר את דרום מישור החוף לדרך לירושלים.

לעיר יש ארבע כניסות. כולן מכביש 4 (מצפון לדרום):

  • מחלף אשקלון צפון: נחנך ב-2020 במסגרת הסכם הגג ואכלוס שכונת עיר היין,אבן עזרא והנשיא הרצוג.
  • צומת בגין(בעבר צומת אשקלון צפון) קיימת מסוף שנות התשעים: מקשרת את העיר עם שדרות מנחם בגין.
  • צומת אשקלון: הכניסה הראשונה והראשית לעיר. מתחברת לשדרות בן-גוריון.
  • צומת חיים בר לב או צומת קצא''א: הכניסה הדרומית לעיר מצפון למבקיעים.
  • צומת אבא הלל

אוטובוסים

ערך מורחב – התחנה המרכזית של אשקלון
את השירות העירוני בעיר נותנת חברת "דן בדרום" שהחליפה בשנת 2016 את "אגד תעבורה". היא מפעילה בעיר 10 קווים עירוניים סדירים בנוסף ל-5 קווי הזנה לתחנת הרכבת. בנוסף "דן בדרום" מפעילה שירות אזורי לקיבוצים ולמושבים מסביב לעיר, ושירות בינעירוני לשדרות, נתיבות, אופקים, באר שבע, וקריית גת. אגד מפעילה מהעיר שירות בינעירוני לירושלים, תל אביב, קריית מלאכי, רחובות, וראשון לציון. בעוד שאלקטרה-אפיקים מפעילה את הקווים לאשדוד, וקו לבני ברק

מסופים

  • התחנה המרכזית של אשקלון היא מסוף האוטובוסים המרכזי של העיר, שנמצאת בבעלות פרטית.
  • "מסוף רמז" הוא מסוף האוטובוסים בעיר ונמצא בסמוך לשוק העירוני בשכונת "מגדל".
  • "מסוף רכבת אשקלון" נמצא ליד הרכבת
  • "מסוף שמשון" ממוקם ברחוב אליעזר בן יהודה
  • "מסוף חופית" ממוקם ברחוב אריה תגר

רכבות

סמוך למרכז המסחרי בצומת אבא הלל סילבר, נמצאת תחנת הרכבת אשקלון. התחנה ממוקמת על מסילת לוד - אשקלון ומהווה תחנת ביניים בקו רעננה – באר שבע ותחנת קצה בקווים אשקלון - נתניה ואשקלון - בנימינה. התחנה שופצה בסוף שנת 2022 כחלק מהקמת אזור תפעול רכבות חשמליות. גם סביבת התחנה שופצה וכחלק ממנה שוחזרו שני מבנים היסטוריים[דרוש מקור].

שבילי אופניים

בשנים 2009–2013 נסללו שבילי אופניים בצירים הראשיים. במהלך השנים נסללו שבילים ביציאות הדרומיות, בשדרות שפירא, בר כוכבא ועוד[דרוש מקור].

שירותים עירוניים

אתרים ממלכתיים

מרכז רפואי

שירותי דת

באשקלון פועלים 149 בתי כנסת ושישה מקוואות בכל רחבי העיר. כרב אשכנזי כיהנו הרבנים משה דב וולנר ויוסף חיים בלוי והרב הספרדי היה הרב יוסף שרביט. נכון ליולי 2016, בעקבות פטירתם של הרבנים, אין רב ראשי באשקלון. תחת הרבנים הראשיים מכהנים אחד עשר רבני שכונות.

נכון לשנת 2017, חיים באשקלון כ־14 אלף נוצרים שעלו מברית המועצות לשעבר.[דרוש מקור]

ספורט

מתקני ספורט

מטווח אשקלון

מועדוני ספורט

ערים תאומות

מבט מבניין גבוה בשכונת הסיטי. בתמונה ניתן לראות את השכונות הסיטי, אשכולי פז, אפרידר, ומקצת מהשכונות ברנע, נווה אילן, נווה הדרים ונווה דקלים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • זאב וילנאי, אשקלון החדשה ועתיקה, הוצאת עיריית אשקלון, 1963
  • אפרת פרדקין, ‏אשקלון ו'תחומי ארץ־ישראל' בתקופת המשנה, קתדרה 19, אפריל 1981
  • נפתלי ארבל (עורך), אשקלון - 4,000 ועוד ארבעים שנה, כרכים א'-ב'. העמותה למורשת אשקלון, תל אביב, 1990
  • אבי ששון וגד סובול, אתרים היסטוריים באשקלון, עיריית אשקלון, תשע"ג, 2012
  • רפאל י' לואיס, דניאל וורגה, אברהם (אבי) ששון (עורכים), אשקלון: מרחב מחיה ומרחב לחימה, רסלינג, 2022
  • Eck W. and Zissu B. 2001. A Nauclerus de oeco poreuticorum in a New Inscription from Ashkelon/Ascalon. Scripta Classica Israelica 20, 2001: 89-96

ספרות יפה

  • "האור שבחוף" - סיפורה של אשקלון, מאת עזרא ינוב ואריה קרישק, הוצאת עיריית אשקלון, 2007
  • "עיר על הים" - רומן העוסק בקורותיה של העיר אשקלון והקמת אפרידר, מאת לאה אתגר, 1996

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אשקלון

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוקטובר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2022
  3. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  4. ^ שם העיר אשקלון על פי החלטת ועדת השמות הממשלתית: "העיר המאחדת את מגדל אשקלון, אשקלון החדשה, שיכונים ליד מגדל אשקלון, ברנע ועוד. השם היסטורי.", שנתון הממשלה תשט"ז, עמוד 366
  5. ^ רקע על הארגון, באתר פורום ה-15
  6. ^ השירות המטאורולוגי הישראלי
  7. ^ KAI 54: כתובת שם בן עבדעשתרת האשקלני
  8. ^ Andrea M. Berlin, Archaeological Sources for the History of Palestine: Between Large Forces: Palestine in the Hellenistic Period, The Biblical Archaeologist 60, 1997, עמ' 42 doi: 10.2307/3210581 (ראו גישה חופשית)
  9. ^ יוסף בן מתתיהו (תרגום מיוונית ליזה אולמן), תולדות מלחמת היהודים ברומאים, כרמל, 2012, עמ' 282 (ספר 2, 474[דרושה הבהרה])
  10. ^ Pringle, Denys, The churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: a Corpus, Cambridge: Cambridge University Press, Vol I, 1993., pp. 61-3
  11. ^ Petersen, Andrew (2005). The Towns of Palestine under Muslim Rule AD 600-1600. BAR International Series 1381. pp. 133.
  12. ^ מפה של אזור מג'דל (באנגלית) 1918. הוכנה על ידי צבא בריטניה. כוללת סימון המבנה 'משהד סדנא אל חוסין', באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  13. ^ 13.0 13.1 מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007
  14. ^ מפות אל מג'דל 1931 עד 1946, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  15. ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  16. ^ הסיטוריה באתר מועצת באר טוביה
  17. ^ 17.0 17.1 בני מוריס, תיקון טעות, "נדידה שרצון ואונס כרוכים בה יחדיו": על העברת תושביה הנותרים של מג'דל לעזה 1950, עמ' 149.
  18. ^ 18.0 18.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 298.
  19. ^ תולדות מלחמת הקוממיות, 1949, הוצאת מערכות, עמ' 313
  20. ^ 20.0 20.1 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 150.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 151.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 152.
  23. ^ חורפיש הייתה בתכנית המגורשים מישראל, באתר "פורטל הכרמל והצפון", ‏9 באוקטובר 2017
  24. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 221, הערה 25.
  25. ^ ה. בן עדי, מגדל גד - עיר חדשה בישראל, מעריב, 25 בנובמבר 1949
  26. ^ 114 ערבים חזרו מעזה לישראל, דבר, 15 בפברואר 1950
  27. ^ ה. בן עדי, ערביי מגדל גד מחכים ליום הגדול, מעריב, 16 באפריל 1950
  28. ^ הגיטו הערבי במגדל גד נעול בחג הסולידאריות, על המשמר, 2 במאי 1950
  29. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 156.
  30. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 157–158.
  31. ^ מגדל גד בהתפתחותה, דבר, 10 בפברואר 1950
  32. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 155.
  33. ^ חוסר ידיים עובדות במגדל גד, מעריב, 11 ביולי 1950
  34. ^ יעבירו חלק מערביי מגדל גד, מעריב, 17 באוגוסט 1950
  35. ^ האמנם מגורשים ערביי מגדל גד?, על המשמר, 18 באוגוסט 1950
  36. ^ י. ושיץ, עידוד, על המשמר, 22 באוגוסט 1950
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 155–158.
  38. ^ 38.0 38.1 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 159.
  39. ^ שבתי קפלן, מה יהיה גורל ערביי מגדל גד?, על המשמר, 22 באוגוסט 1950
  40. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 160.
  41. ^ א-דיפאע: תחת אש יריות מגורשים תושבי מגדל גד, על המשמר, 29 באוגוסט 1950
  42. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 164.
  43. ^ משוט בארץ הנגב, חרות, 25 באוגוסט 1950
  44. ^ ישראל גרשה 5000 ערבים למצרים, חרות, 22 בספטמבר 1950
  45. ^ 45.0 45.1 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 170.
  46. ^ יוסף נדבה, מה גרם ליציאת ערביי מגדל גד, מעריב, 24 בספטמבר 1950
  47. ^ לדוגמה: חיילים עברו בלילות, דפקו על דלתות הבתים עם קתות הרובים, קראו לתושבים לעזוב וירו באוויר
  48. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 164–168.
  49. ^ ראו גם: אחרוני הערבים יוצאים ממגדל גד, מעריב, 11 באוקטובר 1950
    סכין בגב, על המשמר, 17 באוקטובר 1950
  50. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 219–220, הערה 14: "קבוצת עולים חדשים שעתידים היו להשתקע בעיר לקראת סוף 1949 החליטה להסב את השם ל"מגדל־עזה", אולם קצין מהממשל הצבאי מחה על הכוונה "לקרוא לעיר שם של עיר היסטורית אחרת".
  51. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 171.
  52. ^ נ. ארבל, אשקלון 4000 ועוד ארבעים שנה, העמותה למורשת אשקלון, תש"ן, עמ' 51
  53. ^ מאת טליה מרגלית, בשדות פלשת 2003, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2003
  54. ^ לפירוט על פרשה זו ראו מחקרה של רות קרק, "הוליווד באשקלון, תוכנית לבניית עיר סרטים ותיירות בברנע", מאמר בספר: אשקלון כלת הדרום, 2002.
  55. ^ אבי ששון וגד סובול, ‏נשיא בחוצות אשקלון, עתמול, גיליון 228, באתר Academia.edu
  56. ^ כתבי ynet, שתי הרוגות ועשרות נפגעים באשקלון; בעזה: חיסולים והשמדת בורות שיגור, באתר ynet, 11 במאי 2021
  57. ^ פרופיל אשקלון באתר הלמ"ס
  58. ^ תלמ"א - התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית
  59. ^ בילי מוסקונה-לרמן, דב ברייר - מותו של מחנך, מעריב, 2 בפברואר 1990
  60. ^ אתר "אורות אשקלון"
    שלמה פיוטרקובסקי, הרב עמאר: הישיבה באשקלון היא ההגנה לעיר, באתר ערוץ 7, 13 בספטמבר 2011
  61. ^ יפעת גדות, רמת השרון - במקום הראשון בהתנדבות בני נוער, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 31 במאי 2009
  62. ^ נועם דביר, היעלמותו של כפר הנופש הצרפתי: הפשטות של החופש, באתר הארץ, 4 במאי 2011
  63. ^ היכנס/י לפייסבוק, באתר Facebook
ראשי עיריית אשקלון
אפרים צור (מועצה מקומית) אליעזר מילרוד יחזקאל זונאבנד אריה תגר רחביה אדיבי אברהם בלסבלג
(ממלא מקום) 		אהרן חייבי אלי דיין בני וקנין שבתאי צור
(ממלא מקום)
מ-1950 מ-1951 מ-1953 מ-1956 מ-1965 מ-1972 מ-1974 מ-1978 1991–2003 2003
רוני מהצרי בני וקנין איתמר שמעוני אפי מור
(ממלא מקום) 		תומר גלאם
2003–2008 2008–2013 2013–2017 2016–2017 מ-2017
דגל ישראל
דגל ישראל
מחוז הדרום
נפות נפת אשקלון • נפת באר שבע
מפת מחוז הדרום
מפת מחוז הדרום
ערים אופקים • אילת • אשדוד • אשקלון • באר שבע • דימונה • נתיבות • ערד • קריית גת • קריית מלאכי • רהט • שדרות
מועצות מקומיות חורה • ירוחם • כסייפה • להבים • לקייה • מיתר • מצפה רמון • עומר • ערערה בנגב • שגב שלום • תל שבע
מועצות אזוריות אל קסום • אשכול • באר טוביה • בני שמעון • הערבה התיכונה • חבל אילות • חוף אשקלון • יואב • לכיש • מרחבים • נווה מדבר • רמת הנגב • שדות נגב • שער הנגב • שפיר • תמר
מועצה מקומית תעשייתית נאות חובב
מועצות אזוריות שבוטלו אבו בסמה
יישובים לשעבר כרמון • נוה יאיר • אשלים
יישובים עתידיים דניאל • דרור • נווה תמרים • כסיף • עבדה • מעלה אהרן • שפיר
חברות פורום ה-15
אשדוד • אשקלון • באר שבע • גבעתיים • הרצליה • חדרה • חולון • חיפה • כפר סבא • נתניה • פתח תקווה • ראשון לציון • רחובות • רמת גן • רמת השרון • רעננה • תל אביב-יפו
אנית "היפוס" (סוס) פיניקית ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • קרתה • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה • ערקת • צמר • מרימה (אנ') • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ')
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה (אנ')
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא (אנ') • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס (אנ') • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה (אנ') • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם (אנ') • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת
דירוג שם מחוז אוכלוסייה דירוג שם מחוז אוכלוסייה
ירושלים
ירושלים
תל אביב-יפו
תל אביב-יפו
1 ירושלים ירושלים 1,003,755 11 רמת גן תל אביב 177,462 חיפה
חיפה
ראשון לציון
ראשון לציון
2 תל אביב-יפו תל אביב 483,319 12 בית שמש ירושלים 169,983
3 חיפה חיפה 298,006 13 אשקלון הדרום 162,616
4 ראשון לציון המרכז 265,265 14 רחובות המרכז 153,653
5 פתח תקווה המרכז 258,143 15 בת ים תל אביב 129,817
6 נתניה המרכז 242,343 16 הרצליה המרכז 109,826
7 אשדוד הדרום 227,943 17 חדרה חיפה 105,077
8 בני ברק תל אביב 224,890 18 מודיעין-מכבים-רעות המרכז 103,657
9 באר שבע הדרום 216,273 19 כפר סבא המרכז 101,387
10 חולון תל אביב 197,270 20 לוד המרכז 88,127
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39649877אשקלון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אשקלון&oldid=2697974#אל־מג'דל"