חללי ישראל במלחמת העצמאות

אנדרטת יד הזיכרון למגיני ירושלים

במהלך מלחמת העצמאות (30 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949) נהרגו 5,677 מאנשי היישוב ומדינת ישראל הצעירה. 4,762 חיילים נפלו במערכה ו-915 אזרחים ניספו בפעולות איבה. היו אלו האבידות הכבדות ביותר שסבלה מדינת ישראל במהלך איזו ממלחמותיה – כ-0.9 אחוזים מבין כ-630 אלף תושבי היישוב בעת פרוץ המלחמה. אחד מבין 111 תושבים לערך נפל במערכה.

רקע

ערכים מורחבים – מלחמת העצמאות, ציר הזמן של מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות פרצה למחרת החלטת עצרת האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה לארץ ישראל המנדטורית. באותה עת התגוררו בארץ כ-750 אלף ערבים וכ-630 אלף יהודים. ריכוזי האוכלוסייה היהודיים נמצאו בעיקר במישור החוף, בירושלים, בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. אוכלוסייה יהודית גדולה התגוררה בערים מעורבות, ובראשן ירושלים. יישובים יהודים רבים היו מבודדים בתוך אוכלוסייה ערבית עוינת ודרכי התחבורה אליהם היו מאוימות.

תמצית שלבי המלחמה הייתה:

• 30 בנובמבר 1947 – 3 באפריל 1948: שלב זה התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. הערבים תקפו בעיקר את צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית), ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות;
• 3 באפריל 1948 – 14 במאי 1948: בשלב זה היוזמה עברה לידי הכוח הצבאי של היישוב, שפתח בשורת מתקפות בכוחות גדולים יחסית במספר אזורים, בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. כוחות ערביי ארץ ישראל והמתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם. כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור שפלת החוף, בגליל המזרחי והמערבי ובפרוזדור ירושלים וכבשו את מרבית הערים המעורבות ומספר ערים ערביות.
• 15 במאי 1948 – 10 ביוני 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים – מצרים, הלגיון הערבי, עיראק, סוריה ולבנון, מיד לאחר תום המנדט הבריטי. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד, שרובן הסתיימו בכישלון.
• 11 ביוני 1948 – 7 ביולי 1948: ההפוגה הראשונה – פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית.
• 8 ביולי 1948 – 18 ביולי 1948: קרבות עשרת הימים. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שביצע מספר מתקפות נגד חילות המשלוח הערביים וכוחות צבא ההצלה, במהלכן השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
• 19 ביולי 1948 – 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד, השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, מוטט את 'צבא ההצלה' והביס את הצבא המצרי (למעט ברצועת עזה).

ההבחנה בין חיילים לבין אזרחים

ההבחנה בין חיילים לבין אזרחים במהלך המלחמה – ובמיוחד בשלביה הראשונים – לא הייתה חדה וברורה. כשפרצה המלחמה היו המסגרות הצבאיות של היישוב – למעט הפלמ"ח – בשלבי התארגנותן הראשונים, במקביל לגיוס הכללי לשירות צבאי שהוכרז ביישוב. אזרחים רבים השתתפו בפעולות הגנה על יישוביהם שהותקפו. חלקם אחזו בנשק ונלחמו, גם מבלי ללבוש מדים ולהשתייך רשמית ליחידות לוחמות. אחרים עסקו בפעולות עזר – קשרות, רפואה ועוד – בגזרות המלחמה השונות, וחלקם נפלו בקרב. לכן חוילו לאחר מותם לאחר המלחמה רבים מן האזרחים שנפלו – למעשה כל אלו שמילאו תפקיד לוחם פעיל ותפקיד עזר לפעולות הצבאיות. על כן ניתן לומר שבפועל מספר האזרחים שנפלו היה גבוה באופן ניכר ממספרם הרשמי. אזרחים לא מעטים נפלו במהלך קרבות השיירות בחודשים הראשונים למלחמה, אך למעשה כולם חוילו לאחר מותם, כך שכל חללי הקרבות הללו נמנים עם אנשי הצבא שניספו.

מקרה טראגי המדגים את הקו הדק שהפריד במלחמה בין חיילים לבין אזרחים הוא של התינוקת אילנה אפרתי, בת 11 חודש, ואמה רות. הן נהרגו יחד בהפגזה שהונחתה על בית הילדים בקיבוץ משמר העמק ב-4 באפריל 1948. אילנה הפעוטה הוכרה כנופלת אזרחית. רות, שנמצאה בתפקיד על משמר הילדים בבית הילדים, חוילה לאחר מותה.

האבידות במהלך המלחמה

טבלה 1 – מספר החללים לפי חודש הנפילה

חודש	חיילים	אזרחים	סך הכל
נובמבר– דצמבר 1947	124	109	233
ינואר 1948	161	46	207
פברואר 1948	131	97	228
מרץ 1948	297	58	355
אפריל 1948	474	72	546
מאי 1948	1,068	215	1,283
יוני 1948	663	144	807
יולי 1948	732	103	835
אוגוסט 1948	119	15	134
ספטמבר 1948	116	22	138
אוקטובר 1948	346	6	352
נובמבר 1948	89	1	90
דצמבר 1948	213	6	219
ינואר 1949	100	2	102
פברואר 1949	15	2	17
מרץ 1949	32	2	34
אפריל 1949	31	4	35
מאי 1949	16	7	23
יוני 1949	18	2	20
יולי 1949	17	2	19
סך הכל	4,762	915	5,677

החללים אנשי הצבא

טקס זיכרון בקריית אתא, שנות ה-50

4,762 חיילים נפלו במלחמה. האבידות הצבאיות הקשות התרחשו בשמונת החודשים הראשונים של המלחמה: מנובמבר 1947 ועד סוף אפריל 1948 נפלו כ-25 אחוזים מהחללים הצבאיים, ואילו בחודשים מאי–יולי 1948 נהרגו יותר מ-50 אחוזים מהם.

טבלה 2 –
גילאי החללים אנשי הצבא

קבוצת גיל	מספר	אחוז
15 - 10	20	0.42
17 - 16	221	4.64
21 - 18	1,800	37.80
26 - 22	1,432	30.07
30 - 27	468	9.83
34 - 31	277	5.82
39 - 35	305	6.40
49 - 40	177	3.72
75 - 50	42	0.88
לא ידוע	20	0.42
סך הכל	4,762	100

משמעות הנתונים היא כי בני 18 עד 26 היוו 67.87 אחוזים מכלל החללים - שניים מכל שלושה. בני 27 עד 39 היוו 22.05 אחוזים נוספים, וביחד בסך הכל מדובר בכמעט 90 אחוזים מהחללים. בני פחות מ-18 היוו חמישה אחוזים מהחללים אנשי הצבא, וכך בקירוב גם בני ה-40 ויותר.

המבוגר בחללים הצבאיים היה דוד גרין, בן 75, איש הש"י.

בין החללים היו לא-יהודים אחדים, שהתנדבו להילחם לצד היישוב וישראל.

לפחות שבעה חללים נספו מחוץ לישראל, מהם חמישה טייסים שניספו בהתרסקות מטוסים שהטיסו.

בין החיילים שנפלו במערכה היו 141 נשים, המבוגרת בהן הייתה בת 55. 12 מהן היו נערות בגילאים 15 עד 17. 78 מהנשים (למעלה ממחציתן) היו בנות 18 עד 22. רוב החיילות נהרגו בעת ששימשו כחובשות או כקשריות או בתפקידי עזר אחרים, אך לא מעטות נפלו במלאן תפקיד לחימה. 23 נשים שחוילו נפלו בקרבות גוש עציון, ו-17 נמנו בין חללי שיירת הדסה בירושלים. נשים רבות ניספו בעת שמילאו תפקיד בהגנת ישוביהם שהותקפו – ברובע היהודי בירושלים, ברמת רחל, בניצנים ובמקומות נוספים. נשים רבות בתפקיד ניספו בהפגזות הלגיון על ירושלים המערבית.

בשל אופייה הנרחב של המלחמה התרחשו במהלכה טרגדיות גדולות במיוחד. ב-29 מקרים לפחות נפלו בקרב שני אחים מאותה משפחה; שני זוגות של אחים נפלו בקרב שיירת יחיעם. במקרים נוספים נפלו אבות ובניהם ובני זוג.

שמונה קצינים בכירים של ההגנה וצה"ל נפלו במערכה. דרגות אלוף וסגן אלוף ניתנו להם לפני מותם או אחריו:

• יהושע גלוברמן – אלוף, מפקד מחוז תל אביב של ההגנה
• דוד מרכוס – אלוף, מפקד חזית ירושלים
• מודי אלון – סגן אלוף, מפקד טייסת הקרב הראשונה בחיל האוויר
• יצחק דובנו – סגן אלוף, קצין ההדרכה של הפלמ"ח ומפקד קיבוץ נגבה
• מרדכי נימצביצקי – סגן אלוף, ראש הג"א
• שמואל פומרנץ – סגן אלוף, איש מח"ל ומפקד מבצע ולווטה
• יונה רסין – סגן אלוף, מראשי הש"י
• ישראל שחורי – סגן אלוף, מפקד מרחב תל אביב ויפו הכבושה.

במלחמה נפלו גם 11 קצינים בדרגת רב-סרן.

אנשי הצבא שנפלו כוללים כמאה חללים שמקום קבורתם לא נודע. מהאחרים נקברו כ-44 אחוזים – כ-2,100 – בבתי הקברות הצבאיים בהר הרצל בירושלים ובנחלת יצחק שבתל אביב. 1,580 נקברו ב-25 בתי קברות צבאיים אחרים, וכ-960 הובאו לקבורה בכ-160 בתי קברות של ערים ויישובים, כולל חמישה בתי קברות השוכנים מחוץ לישראל.

לוחמים קטינים שנפלו

על פי הערכת החוקר מנחם סופר נטלו חלק פעיל במלחמה כ-600 נערים בני למטה מ-18 – מלבד בני הנוער ששירתו במסגרת הגדנ"ע – ומאלו כ-114 נפלו במערכה. כאמור לעיל, מאגר יזכור מונה 241 חללים בקבוצת גיל זו. הצעיר בהם היה ניסים גיני, בן 10, ששימש כקשר ברובע היהודי בירושלים העתיקה.

החללים האזרחים

האנדרטה לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה

915 האזרחים שנהרגו כללו 719 בגירים – 460 גברים ו-259 נשים, ו-196 קטינים מתחת לגיל 18.

בין הקטינים שניספו נמנו 105 בני 11 עד 17 ו-91 ילדים עד גיל 10, לרבות 25 פעוטות עד גיל 3. כאמור, קטינים נוספים נפלו בשירות צבאי וחוילו לאחר מותם.

שבעה מן החללים האזרחיים היו אלמונים – ששה גברים ואשה אחת – שנקבע כי היו יהודים, והובאו לקבורה מבלי שזוהו.

טבלה 3 – החללים האזרחים לפי המקומות שבהם נפלו

מקום	מספר החללים
ירושלים	406
תל אביב	203
חיפה	126
טבריה	18
ראשון לציון	15
רחובות	12
יפו	8
עכו	8
חולון	7
עפולה	6
קריית מוצקין	6
רמלה	6
משמר העמק	6
צפת	5
נהריה	5
רמת גן	5
מקומות אחרים	73
סך הכל	915

מהנתונים עולה כי 80 אחוזים מהאזרחים שניספו נהרגו בשלוש הערים הגדולות – ירושלים, תל אביב וחיפה. בירושלים לבדה נפלו כ-44 אחוזים מהקורבנות האזרחיים.

שני גורמים עיקריים הביאו למותם של רוב החללים האזרחים:

• פעולות האיבה שהתנהלו בין שתי הקהילות, הערבית והיהודית, בערים המעורבות, שבהן רב החיכוך בין הצדדים – ירושלים, חיפה, טבריה, צפת. פעולות האיבה התנהלו גם בגבולות שבין יפו הערבית ליישובים העבריים הסמוכים לה – תל אביב, בת ים וחולון. הן כללו בעיקר צליפות, הפעלת מכוניות תופת וכן התקפות מקומיות. לאחר כיבוש הערים המעורבות (למעט ירושלים) על ידי היישוב וצה"ל באפריל ובמאי 1948 פסקו התקריות הללו ברובן.
• הפעלת אמצעי לחימה מודרניים על ידי צבאות ערב הפולשים נגד ריכוזי האוכלוסייה הישראלית – הפגזות ארטילריות בירושלים (על ידי הלגיון), הפצצות מן האוויר נגד ערי החוף, בעיקר תל אביב (על ידי חיל האוויר המצרי). אירועים אלו התחוללו בעיקר חודשים מאי–יולי 1948.

טבלה 4 – מספר האזרחים שנהרגו לפי חודש ומקום הנפילה

חודש	ירושלים	תל אביב	חיפה	מקומות אחרים	סך הכל
נובמבר 1947				6	6
דצמבר 1947	14	21	49	19	103
ינואר 1948	12	5	23	6	46
פברואר 1948	54	13	18	12	97
מרץ 1948	9	14	20	15	58
אפריל 1948	22	16	15	19	72
מאי 1948	126	62		27	215
יוני 1948	95	20		29	144
יולי 1948	42	50		11	103
אוגוסט 1948	10	1	1	3	15
ספטמבר 1948	13	1		8	22
אוקטובר 1948	5			1	6
נובמבר 1948	1				1
דצמבר 1948				6	6
ינואר 1949				2	2
פברואר 1949	1				1
מרץ 1949	2				2
אפריל 1949				4	4
מאי 1949				7	7
יוני 1949				2	2
יולי 1949				2	2
סך הכל	406	203	126	180	915

מהנתונים עולה כי בחמשת חודשי המלחמה הראשונים, עד סוף חודש אפריל 1948, נפלו יותר מ-42 אחוזים מהקורבנות האזרחיים. בחודשים מאי–יולי 1948 ניספו יותר מ-50 אחוזים מכלל הקורבנות האזרחיים, בעיקר עקב הפגזות והפצצות. לאחר חודש יולי 1948 צנח מספר החללים האזרחיים בצורה חדה. מרבית האזרחים שנהרגו מאז ועד סוף המלחמה נורו על ידי מסתננים או שנפגעו ממוקשים ונפלי תחמושת.

בחיפה פסקו האבידות האזרחיות לאחר כיבוש העיר באפריל 1948, ובתל אביב – לאחר תום ההפצצות שהונחתו עליה במהלך קרבות עשרת הימים ביולי 1948. בירושלים, שקו החזית שהתייצב עבר בליבה, הוסיפו להיגרם אבידות אזרחיות, אך הן כמעט שפסקו לאחר הסכם הפסקת האש בעיר בנובמבר 1948.

במספר אירועים אירעו טרגדיות גדולות במיוחד, שבהן נספו יחד רבים מבני משפחה או משפחה מורחבת.

החללים ניצולי השואה

מבין הנופלים גם היו 1,462 ניצולי השואה, בהם בין 129 ל-152 שהיו נצר אחרון למשפחותיהם (שלהם הוקמה אנדרטה בהר הרצל).

אירועים של פגיעות המוניות באזרחים

• 30 בדצמבר 1947 – טבח בתי הזיקוק בחיפה – 39 הרוגים, מהם 31 אזרחים
• 22 בפברואר 1948 – הפיגוע ברחוב בן יהודה – 58 הרוגים, מהם 47 אזרחים
• 11 במרץ – פיצוץ מכונית התופת בחצר בית המוסדות הלאומיים בירושלים - 12 הרוגים, מהם ששה אזרחים
• 8 באפריל – התקפה על השוק העירוני בטבריה – שבעה הרוגים
• המצור על הרובע היהודי בירושלים – 22 הרוגים, מהם 13 בקרב האחרון על הרובע במאי 1948. אחדים מהם נעלמו ולא נמצאו עוד
• 30 במאי – הפצצת רחובות – עשרה הרוגים, מהם שמונה אזרחים
• 3 ביוני – הפצצת ראשון לציון – 25 הרוגים, מהם 14 אזרחים
• בהפגזות על ירושלים בחודשים מאי-יולי 1948 נהרגו כ-220 אזרחים, מהם כ-180 עד תחילת ההפוגה הראשונה
• בהפצצות על תל אביב בחודשים מאי-יולי 1948 ניספו כ-150 איש, מהם כ-130 אזרחים.

מחיר המערכה על ירושלים

אין בנמצא נתונים על מספר הנופלים בגזרות המלחמה השונות. עם זאת ברור כי המחיר שגבתה המלחמה על ירושלים וסביבה – עטרות ונווה יעקב, גוש עציון, הדרך לירושלים וים המלח - היה כבד מאד. מספר החיילים שנפלו והקבורים בבתי הקברות בירושלים וסביבה שנפלו בשדות הקרב הללו מגיע ל-1,422. מספר האזרחים שנספו בירושלים הוא 406. בסך הכל עומד מספר הנופלים במערכה על ירושלים וסביבה על למעלה מ-1,800 – יותר מ-30 אחוז מהחללים שנפלו במלחמה כולה.

מקורות

• מקורות מקוונים:
  • אתר יזכור - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
  • לעד - האתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
• מקורות מודפסים:
  • ספרים:
    • יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 10: מלחמת העצמאות (1947–1949), ירושלים: כתר ויד יצחק בן צבי, 1983
    • עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת מערכות, 1991
    • זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה-ביתן-מודן, 1976
  • מאמר:
    • מנחם סופר, "ילדים במלחמה: ילדים ובני נוער שנטלו חלק במלחמת תש"ח", אריאל, גיליון 175, אוקטובר 2006, עמ' 54–60.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34940964חללי ישראל במלחמת העצמאות