אום רשרש
אום רשרש היה מתחם תחנה של משטרת המנדט ששכנה בחמש בקתות חמר בחופו הצפוני של מפרץ אילת. כיבוש אום רשרש, בסיום מבצע עובדה, היה שלב הסיום של מלחמת העצמאות. בשלטון ישראל התפתח המקום לעיר אילת. הבקתה שנותרה ממשטרת אום רשרש הוכרזה אתר מורשת.
מקור השם אום רשרש
מקור השם אום רשרש (בערבית: أم الرشراش) אינו ידוע. יש הסבורים כי אום רשרש נקראה בשם זה על ידי הבדואים על שמו של העץ צפצפת הפרת הנפוץ באזור וכונה בשם רשרש.[1] זאב וילנאי, שהתבסס על כתביהם של שני חוקרים אנגלים שסיירו בסביבה בשנת 1914, כתב:
היסטוריה מוקדמת
כבר בימי השלטון העות'מאני נבנו בחופיו המערבי והצפוני של מפרץ אילת תחנות ונקודות שיטור לפיקוח על תנועתם של אורחות הגמלים של עולי הרגל למכה ושל סוחרים מעבר הירדן וממדבר סיני. נקודות ותחנות כאלה היו בטאבה, בראס אל-נקב ונקודת שיטור כזאת הייתה גם באום רשרש.
בראשית המאה העשרים, כאשר ארץ ישראל הייתה בשלטון העות'מאני, הייתה מצרים בשלטון בריטניה. ב-10 בינואר 1906 שלחו הבריטים משלחת של חיילים מצרים חמושים, בראשותו של קצין הממשל הקולוניאלי הבריטי וילפריד אדגר ג'נינגס-בראמלי (Wilfrid Edgar Jennings-Bramly), המפקח הבריטי על חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים, לאום רשרש. בראמלי הודיע לקולונל רושדי, מפקד חיל המצב הטורקי שישב בעקבה, כי הוא בא לקבוע קו גבול בין האימפריה העות'מאנית לבין מצרים. הקצין הטורקי לא נענה לבקשתו לקביעת קו הגבול, ובראמלי ניסה לקבוע עובדות בשטח על ידי בניית בקתה באום רשרש. רושדי התמיד בסירובו והודיעו בצורה החלטית כי אום רשרש וטאבה הן תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. תגובותיו הנחרצות של רושדי גרמו לכך שקו הגבול בין מצרים לארץ ישראל יעבור בין רפיח לטאבה ולא בין רפיח לעקבה, כפי שרצו הבריטים. הודות לקביעה זו נשארה אום רשרש בתחומי האימפריה העות'מאנית.
סכסוך הגבולות הגיע כמעט עד לכדי עימות צבאי. הבריטים שלחו ב-22 בינואר ספינת מלחמה מצרית קטנה בפיקוד בריטי למפרץ אילת ועליה חיילים מצרים. המצרים התכוונו לעלות אל החוף בטאבה, אולם הקולונל רושדי, שחייליו הבחינו בספינה, הספיק להעביר לשם יחידה טורקית, שעליה הטיל להתנגד בכוח לעלייתם של המצרים לחוף. הוא פנה למפקד המצרי בקריאה להימנע מכל מעשה תוקפנות. אז הגיע שוב בראמלי לטאבה בדרך היבשה והודיע כי הוא עומד להציב בטאבה ובאום רשרש את החיילים המצריים שבספינה. אך לנוכח התנגדותו הנמרצת של רושדי, העדיפו החיילים המצריים שלא להסתכן וירדו לחוף באי האלמוגים. הסכסוך הוכרע בסופו של דבר במשא ומתן שהתנהל לסירוגין בקהיר ובאיסטנבול, וב-1 באוקטובר 1906 חתמו הנציגים הטורקים והמצרים על הסכם לפיו חלק גדול של האזור שבין עקבה לרפיח עבר לידי מצרים, ובמפרץ אילת התחיל קו הגבול בטאבה, והגיע אל הים התיכון על יד רפיח. הסדר זה צמצם את שטחה של ארץ ישראל שתחת השלטון העות'מאני, אך אום רשרש נותרה בתחום ארץ ישראל. לימים, בתום מלחמת העולם הראשונה, עברה ארץ ישראל לידי בריטניה ומשנת 1922 כונן בה המנדט הבריטי, כשקו הגבול עם מצרים נשאר כפי שהיה בזמן שלטון העות'מאנים. קביעת הגבול משנת 1906 הביאה למעשה לכך שתחום אום רשרש יהיה לימים בתחומי מדינת ישראל.
ב-23 בפברואר 1933 הקימו שלטונות המנדט הבריטי את תחנת המשטרה המנדטורית באום רשרש, מבקתות עלובות שנבנו על חוף הים מלבני בוץ. השוטרים היו ברובם בדואים בני הסביבה בפיקוד בריטי. תפקידם היה לפקח על הגבולות הקרובים ועל התנועה שעברה במקום ממצרים אל עבר הירדן המזרחי. תחבורה זאת הייתה חיונית לבריטים לצורך שמירת הקשר בין הבסיסים הצבאיים שלהם במזרח הקרוב.
הדרך לאורך הערבה, מבאר שבע לאום רשרש, הייתה בלתי סלולה והנסיעה בה לאורך כ-235 קילומטרים הייתה קשה מאוד ומעטים מאנשי היישוב הגיעו לאום רשרש. יצחק בן-צבי ביקר באום רשרש בשנת 1934. דוד בן-גוריון ביקר במקום פעמיים. לראשונה בפסח תרצ"ה, אפריל 1935, הוא ביקר במקום עם רעייתו, פולה, יחד עם ברל כצנלסון, משה ששון ואליהו אילת. בביקור זה חזה בן-גוריון את הקמתה בעתיד של העיר אילת. הפעם השנייה הייתה בחודש מרץ 1940 כאשר יצא בשיירה של ארבע מכוניות מירושלים לכיוון דרום הארץ בלוויית דב יוסף ואישים נוספים ובהם ישורון שיף, ישראל גלילי, יוסף אבידר ומדריך הטיולים יוסף ברסלבי. הם ביקרו במפעל המלח בסדום והגיעו לאום רשרש וממנה לעקבה. בהיותם באום רשרש חזר דוד בן-גוריון על חזונו והצהיר כי כאן יוקם נמל עברי דרכו תנהל המדינה, לכשתקום, את המסחר עם אסיה ואפריקה.
בינואר 1945 שלח מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, את חיים רון,[3] מפקד מחלקת הסיור של הפלמ"ח, עם שמעון פרס, אז פרסקי, מזכיר תנועת הנוער העובד לסיור באזור לשם הכנת מפות של אזור הערבה, שכונה לאחר מכן כמסע ה-14 לאום רשרש. השניים נעצרו באום רשרש, נשפטו בבאר שבע, שילמו קנסות ושוחררו.
התחנה המטאורולוגית
במהלך מלחמת העולם השנייה, עם התגברות הטיסות הצבאיות והאזרחיות בשמי המזרח התיכון, גבר הצורך לשירותי חיזוי מטאורולוגיים. הבריטים הקימו מערכת דיווח על מזג האוויר אזורית שמרכזה היה בשדה התעופה פאיד הסמוך לתעלת סואץ. חיל האוויר הבריטי החליט להקים תחנות מטאורולוגיות גם בארץ ישראל. במסגרת זאת הוקמה בסוף שנת 1940 תחנה באום רשרש. בדצמבר 1944 קיבלה חברת האשלג הארץ-ישראלית את הפעלת התחנה, והחלה להקים במקום תחנה מטאורולוגית אזורית, שתחליף את המדידות הלא סדירות שנערכו במקום מאז 1940. בסוף דצמבר 1944 נשלחה משלחת מעובדי החברה בדרום כדי להקים את התחנה החדשה. במשלחת היו 15 איש, יהודים וערבים. כדי להקים את התחנה נשכרו עוד ערבים מתושבי עקבה. מיקום התחנה היה כ-1,500 מטרים ממזרח לאום רשרש. ב-12 בינואר 1945 החלה התחנה החדשה לפעול. המדידות, איסוף הנתונים והרישום בוצעו בידי עובדים מעקבה, שהעבירו את הנתונים בסיוע שוטרי אום רשרש. התחנה פעלה מינואר 1945 עד אוגוסט 1947. באותה עת, ובעיקר לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר, גברה התסיסה בקרב ערביי ארץ ישראל ועובדי התחנה, ופעילות התחנה נפסקה.
מבצע עובדה
.jpg)
מבצע עובדה שהתקיים בין 6 ל-10 במרץ 1949, היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות ובו נכבש הנגב הדרומי וכוחות צה"ל הגיעו לאום רשרש ובזאת קבעו את העובדה כי אום רשרש והחוף הצפוני של מפרץ אילת יישארו בתחום מדינת ישראל ועליהם תוקם העיר אילת.
בהחלטת החלוקה נקבע כי הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת יכללו בתחומי המדינה היהודית. עד סוף שנת 1948 ייחס הפיקוד העליון של צה"ל לחזית הדרומית חשיבות משנית ביחס לחזיתות במרכז ובצפון. ביישובי הדרום אזל מלאי האוכל והתחמושת והם היו זקוקים לסיוע משמעותי. המצרים ניצלו חולשה זו כדי לחזק את כוחותיהם שבמזרח, וניתקו את הנגב משאר הארץ.
בהנהגת המדינה הוחלט להפנות מאמץ להסרת האיום המצרי מן הנגב. מאמץ זה התבטא בסדרת מבצעים, שהחלה, תוך הפרה של הפסקת האש הזמנית, במבצע יואב שנערך באוקטובר 1948, אשר מטרתו הייתה לפרוץ דרך אל הנגב כדי לספק מזון ותחמושת ליישובים, ולשחרר את הנגב מן המצרים. המבצע הוכתר בהצלחה חלקית, כאשר כותרו כוחות מצרים רבים באזור ירושלים, באר שבע ואיסדוד והם נאלצו לסגת. כך נפרצה הדרך אל יישובי הנגב. עם זאת, כוחות צה"ל נמנעו מלרדת דרומה אל הנגב הדרומי. בעקבות המבצע סירבו המצרים, ואיתם מדינות ערב האחרות, להמשיך את הדיונים על הפסקת אש.
כחודשיים לאחר מכן, בסוף דצמבר 1948 עד ינואר 1949, נערך מבצע חורב במהלכו פרצו הכוחות הישראלים לסיני וטוהר כביש באר שבע – ניצנה. כתוצאה מהישגים אלו נכנעה מצרים ללחץ שהופעל מהאו"ם, וב-7 בינואר 1949 נפסקה האש בכל גזרות חזית הדרום. ב-12 בינואר החלו שיחות על הסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים. אז הצטרפה גם ירדן לשולחן המשא ומתן על קווי שביתת הנשק, ובניגוד להחלטת האו"ם טענה שם לשליטה על אזור הנגב הדרומי.
המשא ומתן עם הירדנים נערך ברודוס. בו הם תבעו להשאיר בריבונותם את הנגב הדרומי וחוף אום רשרש. בריטניה, שהיה לה הסכם הגנה הדדי עם ממלכת ירדן תמכה בתביעה. על רקע זה תוכנן המבצע ורוב היחידות ששהו בנגב לאחר מבצע חורב נועדו להשתתף בו. על הכוחות הוטלו על ידי ראש הממשלה ושר ביטחון דוד בן-גוריון מגבלות פתיחה באש, מחשש למעורבות בריטית. התוכנית קבעה כי שתי חטיבות תפעלנה בתנועת מלקחיים – חטיבת גולני תנוע על דרך הערבה וחטיבת הנגב תנוע במרכז הנגב ההררי, לעבר ראס אל-נקב.
בשל קשיי השטח והניסיון שלא להגיע לכלל התנגשות עם כוחות הלגיון הערבי ארך מסען של שתי החטיבות שישה ימים והסתיים ללא נפגעים. בדיעבד מתוארים המסעות כתחרות בין שתיהן. רק ביום הרביעי למסעה של חטיבת גולני, ב-8 במרץ, נתקלו כוחות החטיבה במחלקה ירדנית אשר ניסתה לחסום את דרכה. והניסה אותה ללא שנורתה אף ירייה. המחלקה הירדנית ברחה במהירות מהשטח, עם שריונית מצוידת בתותח. חיילי הכוח דלקו בעקבותיה ולכדו אותה.
ב-10 במרץ הגיע הכוח של חטיבת הנגב לאום רשרש. אנשי הכוח, שהגיעו ראשונים למקום, גילו כי לא נמצא בידם דגל הלאום והם אלתרו דגל שנצבע בדיו על סדין לבן, אשר קיבל לאחר מכן את הכינוי דגל הדיו. מפקד הפלוגה, אברהם אדן, לימים אלוף בצה"ל, טיפס על תורן רעוע במרכזה של תחנת המשטרה הנטושה, כשמספר לוחמים מחזיקים בתורן לבל יימוט. המעמד הסתיים בשירת "התקווה". צילום המעמד היה לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה.
כשעתיים לאחר מכן הגיעו כוחות חטיבת גולני לאום רשרש והחליפו את דגל הדיו בדגל תקני שהיה ברשותם. בזאת נקבעה העובדה המתוכננת ומלחמת העצמאות הגיעה לסיומה.
מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן, שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר:
העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.[4]
שיחזור והנצחה
מרבית מבני אום רשרש נהרסו במהלך שנות ה-60 ורק כתוצאה ממאבק ציבורי נותר מבנה אחד לפליטה. סביב המבנה נטועים עצי אשל, ולידו אנדרטה שנעשתה על ידי האמן דניאל כפרי, שהיא פסל המשחזר במדויק את מעמד הנפת הדגל.
אום רשרש הוכרזה כאתר מורשת בשנת 2014 ונעשו באתר עבודות שימור. בבקתת החמר, האחרונה שנותרה מבין חמש הבקתות של תחנת המשטרה המנדטורית, בוצעו עבודות שימור ושיפוץ על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. העבודות לשיפוץ ושימור הבקתה, נמשכו מספר חודשים, וכללו תיקונים וציפוי בחומרים טבעיים, תיקוני דלתות, שחזור החלונות, שיפוץ הגג, התקנת תאורת למבנה והתקנת אמצעי שמירה וביטחון. הבקתה המשוחזרת נחנכה בטקס שנערך במקום ב-17 בנובמבר 2015.
לאתר הלאומי מגיעים מדי שנה למעלה ממאתיים אלף תלמידי תיכון במסגרת סיורים וטיולים שנתיים, ומלבדם מבקרי תיירות רבים אשר פוקדים את האתר. עיריית אילת התקינה באתר עמדת הסברה אלקטרונית בשתי שפות, עברית ואנגלית, המספקת למבקרים הסבר אודות האתר ומורשתו.
קישורים חיצוניים
- פגישה באום רשרש (אורכב 15.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
- גורמים גאוגרפיים בהתווית גבול ארץ ישראל - מצרים
- "צבא ישראל הגיע לים סוף", דבר, 11 במרץ 1949
- אבי נבון, חלוציות מטאורולוגית באום רשרש באתר של יואב אבניאון,
- אתר לאומי אום רשרש באתר INature.
- אום רשרש באתר המשרד להגנת הסביבה.
- החושה המחודשת באתר אום רשרש באתר חדשות מחלקה ראשונה.
- קישור לכתבה עם אמציה סבר https://www.youtube.com/watch?v=Yy6to790I_Y&t=35s
הערות שוליים
- ^ יצחק ביילי, שמות גאוגרפיים בפי הבדואים, באתר "סנונית", 1976, פריט מס' 58 ברשימה
- ^ ד"ר זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1974, כרך א' עמ' 139.
- ^ חיים רון, באתר הפלמ"ח
- ^ מברק מפקדי החטיבות באתר גדוד הסיור של חטיבת גולני
32014569אום רשרש