הפנתרים השחורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בתנועת מחאה ישראלית. אם התכוונתם לתנועה אמריקאית באותו שם, ראו הפנתרים השחורים (ארצות הברית).
הפנתרים השחורים
סמליל התנועה
סמליל התנועה
מדינה ישראל
מטה הארגון שכונת מוסררה
סניפים ירושלים ותל אביב
מייסדים ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מוריס קבילו, מאיר לוי, כוכבי שמש, יצחק ג'קי דיין
מנהל פעילות שלום כהן – מזכ"ל בשנים 1972–1974
תקופת הפעילות ? – 1992 סיום כהונת צ'רלי ביטון כחבר כנסת

הפנתרים השחורים הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של יוצאי ספרד והמזרח, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל הנוגעים לאפליית בני עדות המזרח והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל.[1] שם התנועה מבוסס על שמה של תנועה אמריקאית בעלת שם זהה.

הקמת התנועה

התנועה הוקמה בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם וסיוע בחינוך לשכבות עניות בחברה.[2][3] בנוסף, מקימי התנועה ביקרו את המדיניות עידוד העלייה של עולי ברית המועצות אשר נתנה לעולים הטבות רבות בניגוד לתנאים שקיבלו עולים יוצאי עדות המזרח. כמו כן, הם ביקרו את היעדר התמיכה של הממשלה בהפגנות ההמוניות שהתרחשו נגד תלייתם של יהודים בעיראק.[4]

עם הקמת התנועה, התקשורת בארץ הבליטה את היות מקימי התנועה עבריינים.[5] בנוסף, פורסמו מספר ידיעות על כך שאנשי התנועה אינם עצמאיים, ומושפעים על ידי אנשי תנועת "מצפן" או על ידי גורמי הרווחה מעיריית ירושלים.[5][6]

החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, דוד חזקיה, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש, דוד לוי ממוסררה, יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וג'אקי דיין. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי ועמוס קינן להגברת המודעות למאבק. מצטרפים בולטים בהמשך היו אדי מלכה, יעקב אלבז (מאוחר יותר נחשף כי פעל בין "הפנתרים השחורים" כסוכן סמוי של משטרת ישראל[7]), ויקטור אלוש, מתיתיהו אוליאל ודני סעיל.[8]

שמה של התנועה ניתן לה על ידי אבי ברדוגו בהשראת התנועה האמריקאית, בניסיון למחות על אפליה כנגד המזרחים בארץ בדומה לזו שהתרחשה כלפי השחורים בארצות הברית.[9][10] לעומת זאת, לדברי שמשון ויגודר, חבר "מצפן" לשעבר אשר היה מעורב בהקמת התנועה, התנועה אימצה את השם כאשר פנתה קבוצת אנשים ממוסררה לעובדת הסוציאלית בדרישה לסיוע ליציאתם ממעגל הפשיעה אחרת יצאו להפגנות, אמרה להם שהם "מדברים כמו הפנתרים השחורים באמריקה".[11]

פעילות התנועה

הפנתרים החלו לעלות לכותרות העיתונים בישראל בינואר 1971 לאור כוונות של נערים מירושלים לקיים הפגנות בעיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על רצון לקיים הפגנה גדולה במרץ. כשביקשו "הפנתרים" לערוך את ההפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה, ובמסגרתם נעצרו אנשי הפנתרים השחורים ואנשי מצפן.[12] עם זאת, גולדה מאיר הבטיחה להעביר תקציבים לצורך שיקום שכונות בירושלים.[5][13]

אף על פי כן, ב-3 במרץ 1971 התקיימה ההפגנה מול בניין עיריית ירושלים בהשתתפותם של אנשי הפנתרים השחורים, אנשי מצפן, תלמידי תיכון, סטודנטים, ואנשים נוספים ביניהם עמוס קינן. במהלך ההפגנה לא נעצר אף אדם.[14] ההפגנה זכתה למספר תגובות בעיתונים, אשר טענו כי הפגנתם של הפנתרים השחורים הצביעה על "מספרם העלוב" וגינו את חיבורם לתנועת מצפן.[14][15] בתחילת אפריל 1971 ביקשו הפנתרים השחורים להיפגש עם ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר, ושבתו רעב ליד הכותל עד אשר בקשתם התקבלה.[16] ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה.[17] בפגישה התעניינו גולדה וחברי הממשלה שהצטרפו לפגישה (שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני) בבעיות שהציגו הפנתרים, אך מהר מאוד השיחה הסלימה לחילופי דברים קשים בין הצדדים.[1] לאחר שיצאו מהמפגש אמרו חברי הארגון: "הייתה חביבה מאוד ראש הממשלה, אבל עדיין איננו מרוצים. צריך עדיין לעשות הרבה. קבענו פגישה נוספת."[18] בהמשך אותו שבוע התקיים חג המימונה בצל הפגנות אלימות של חברי הפנתרים השחורים אשר זכו לביקורות מהתקשורת.[19]

ב-18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.[1][20] בעקבות ההפגנה עלו טענות מצד חברי כנסת ואנשי תנועת הפנתרים כי אנשי המשטרה היו אלימים מדי כלפי המפגינים, ואף התקיימה פגישה בין אנשי התנועה ואנשי משטרה על הנושא במסגרתה הוחלט על הקמת מנגנון הידברות בין התנועה למשטרה.[1] לאחר מכן היה נראה שנוצרה רגיעה ביחסים שבין התנועה למשטרה, אך אלו התדרדרו בחזרה באוגוסט 1971, כאשר התפרצה הפגנה אלימה נוספת של התנועה בכיכר הדוידקה בירושלים.[21] לאחר הפגנה זו ביקשה מפלגת גח"ל לערוך דיון בכנסת סביב האלימות המשטרתית באותן הפגנות.[1]

מעורבות עם ארגונים פוליטיים בארץ

בתחילת ימי התנועה, קיימו חבריה שיתוף פעולה הדוק עם ארגון מצפן. שמשון ויגודר, חבר ארגון מצפן, ניסח את הכרוז הראשון של "הפנתרים" לקראת ההפגנה הראשונה, ויחד עם שלושה חברים נוספים ב"מצפן", יצא להפיץ את הכרוזים במוסררה. אולם מיד כשהחלו לתלות אותם על הקירות, נעצרו על ידי בלשי המשטרה. ויגודר מצביע על ההבדל ביחס כלפי שתי הקבוצות: "זה היה יוצא דופן. לא עשינו שום דבר לא חוקי. כשהיינו במצפן...לא היה מצב שזורקים סתם לבית סוהר לפני הפגנה. התייחסו אלינו כמו לפנתרים... אני לא זוכר בכל ההיסטוריה של מצפן שעצרו אותנו על הסתה".[22]

הכרוז הראשון של "הפנתרים", שנוסח על ידי שמשון ויגודר, פורסם בגיליון "מצפן" מאפריל 1971. הכרוז נכתב בנוסח אמוציונלי ובשפת רחוב לא מהוקצעת, בניגוד לסגנונו של העיתון: "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח!".[23] הכרוזים אף נתלו בירושלים בימים שלפני ההפגנה ב-3 במרץ.[13] אולם בניגוד למצפן, "הפנתרים" ראו עצמם כפטריוטים וציונים, כפי שנכתב בגיליון הראשון של ביטאון "הפנתרים השחורים": "למרבה הצער היו וזיהו אותנו, אם מתוך חוסר ידיעה ואם מתוך כוונת זדון, עם חוגי השמאל הקיצוני (רק"ח, מצפן, שי"ח ועוד) - הננו מכחישים זאת בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. אין לנו כל חלק ונחלה בהם. אנו מצהירים כי בנים נאמנים אנו למדינה ולחוקיה, ולא ניתן יד לשום גורם פנימי או חיצוני - האומר לקעקעה".[22]

גורמי תקשורת רבים באותם ימים טענו כי אנשי הפנתרים השחורים הוסתו לביצוע ההפגנות על ידי חברי מצפן, אשר לטענת העיתונים "הלבישו אידאולוגיה על צעירים ממורמרים".[14][15]

יומיים לאחר ההפגנה של 18 במאי 1971, התאחדו הפנתרים השחורים עם ברית יוצאי מרוקו. במסגרת ההסכם, הביעו הצדדים תקווה כי הוא "יביא גם למניעת תופעות אלימות דומות לאלה שאירעו שלשום בירושלים".[24]

מתי שמואלוף סבור כי בהצטרפותו למפלגת רק"ח, צ'רלי ביטון הבין שהזהות המזרחית היא זהות ערבית-יהודית שאינה יכולה "להיכלל בזהות הציונית האירופאית" שהיא חלק מהתנועה הציונית שנולדה ביבשת האירופית, "שרוב הוגיה היו שבויים בתפיסה האוריינטליסטית". תפיסה אוריינטליסטית זו, סבור שמואלוף, אינה יכולה להכיל בשוויון וללא עיוות את הזהות הערבית והמזרחית, שהיא חלק מהזהות ה"עולם-שלישית". שמואלוף מדגיש את העובדה שהחיבור שנעשה אז בתנועת "הפנתרים השחורים" הפך היום לחלק מהשיח הפוסטקולוניאלי.[25]

מפגש עם תנועות אחרות

בנובמבר 1971 פורסם כי התנועה קיימה קשר עם תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית, במסגרתה החליפו התנועות אינפורמציה וחומרי תעמולה. צ'ארלי ביטון סיפר כי הקשר ביניהן התחיל בכינוס תנועות שמאל בעיר פירנצה שבאיטליה חודש לפני כן. לדבריו, תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית ראתה דמיון בין אפליית השחורים בארצות הברית לבין מצב המזרחים במדינת ישראל.[26]

במהלך שנת 1973 נפגשו מנהיגי התנועה עם מנהיגי אש"ף. במהלך המפגש, דיברו ביניהם על הצורך ב"עצמאות העם הפלסטיני", וטענו כי "הבעיה של הערבים ושל המזרחים שלובה אחת בתוך השנייה".[27]

"הם לא נחמדים"

לאחר ההפגנה של 18 במאי התפרסם בתקשורת כי גולדה מאיר אמרה לאחר מכן על אנשי הפנתרים השחורים כי "הם לא נחמדים". פרסום הדברים נועד להציג את גולדה כחסרת עניין בבעיות שקידמו אנשי הפנתרים השחורים.[1] אולם חלופת-מכתבים בין גולדה מאיר ובין שאול בן-שמחון, יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אשר נחשפו על ידי ארכיון המדינה בחודש יוני 2013 מראה כי דבריה סולפו:

"בכנס לציון סיום חגיגות המימונה, שהתקיים למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים ברחובות ירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה (בן שמחון) כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים על שוטרים יהודים בקבוקי מולוטוב, אינם 'נחמדים'".

— גולדה מאיר

את מכתבה סיימה כך: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".[28]

כניסת התנועה לפוליטיקה

הפנתרים השחורים
אידאולוגיות אינטרסים ספרדיים ומזרחיים, צדק חברתי, מרקסיזם
התמזגה לתוך מחנה של"י, חד"ש

ביוני 1971 פרש חבר הכנסת שלום כהן מסיעת העולם הזה - כוח חדש והפך לסיעת יחיד.[29] כהן חבר לתנועת "הפנתרים השחורים" ומונה למזכ"ל. השם החדש שקיבלה הסיעה של כהן בכנסת היה "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים".[30][31][32]

לקראת הבחירות לכנסת ה-8 בשנת 1973 התמודדה התנועה כמפלגה,[33] והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות.

לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ויקטור תייר שהיה מראשי "הפנתרים השחורים" בתל אביב,[34] הוצב במקום שלישי ברשימתה לכנסת[35] והיה נציג שלה במועצת פועלי תל אביב, פרש מהתנועה[36] תייר הקים את תנועת "הפנתרים הציוניים".[37] התנועה החדשה טענה לקיפוח של תושבי דרום תל אביב.[38] התנועה אספה ספרי לימודי עבור תלמידים עניים בתחילת שנת הלימודים תשל"ז.[39] בתחילת 1977 החליטו חברי התנועה להצטרף להתנועה הדמוקרטית לשינוי,[40] אך בבחירות הפנימיות של התנועה הדמוקרטית לשינוי לא הצליחו אנשי התנועה להגיע למקומות ריאליים ברשימה ותייר הוצב במקום ה-34.[41]

לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה.[42] צ'רלי ביטון עמד בראש פלג של "הפנתרים השחורים" שהקים יחד עם רק"ח את מפלגת חד"ש,[43] וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.[44]

פעולות המדינה בעקבות פעילות התנועה

ימים לאחר הקמת התנועה, קרא מפכ"ל המשטרה פנחס קופל להקמת גוף ממשלתי שיטפל בעבריינות הנוער של הפנתרים השחורים.[45] גוף כזה אכן הוקם לאחר כמה ימים בראשותו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק.[3] בנוסף, באותם ימים חששו אנשי משטרה כי האירועים בירושלים יתפתחו בצורה דומה לאירועי ואדי סליב.[1] כאשר התנועה הכריזה על כוונתה לקיים הפגנה גדולה בירושלים בתחילת מרץ 1971, הודיעה גולדה מאיר כי תעביר תקציבים לשיפור תנאי המחיה בשכונות העוני בירושלים אשר הפכו "לחממה לגידול עבריינים צעירים".[5]

לאחר ההפגנה ב-2 במרץ 1971 החליטה גולדה באפריל על הקמת "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה", אשר נועדה לטפל בבעיות שהעלו אנשי התנועה. הוועדה הציגה את מסקנותיה בדו"ח שהוגש לממשלה ביוני 1973. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי שכבות רבות באוכלוסייה הופלו, והדגישו את הצורך במתן שירותים חברתיים בישראל.[46] בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון. עם זאת, הוועדה הובילה לצעדי ממשלה כגון ביטוח אבטלה, קצבאות ילדים, ותוכנית ביטוח נכות.[47]

כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר 1971 כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת "הפנתרים השחורים" תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת "הפנתרים השחורים", אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה.[7]

מורשת

דרך הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים
סמטת "הם לא נחמדים"

הנצחה

בשנת 2011, לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הוחלט לקרוא לשתי סמטאות חסרות שם בשכונת מוסררה (מורשה) דרך הפנתרים השחורים ו-סמטת הם לא נחמדים במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך בשיתוף מינהל קהילתי מוסררה.

דור ההמשך בפוליטיקה

בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים,[48] בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה.[49] אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן.[50]

כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה.[51]

ראו גם

לקריאה נוספת

מאמרים

  • דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית, בתוך: מגמות, כרך כ"ה, 1979, עמ' 65–80.
  • דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים כתנועת מחאה: קריאת תגר למדינה ולסדריה, בתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה, (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2008.
  • טלי לב, יהודה שנהב, כינונו של האויב מבפנים: הפנתרים השחורים כמושא של פאניקה מוסרית, סוציולוגיה ישראלית 12 (1), 2010, עמ' 135–158.
  • אינס אליאס, במוסררה חוגגים 50 שנה לתנועת הפנתרים השחורים באשכול תערוכות[52]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הפנתרים השחורים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 הפנתרים השחורים, באתר ארכיון המדינה
  2. ^ "'הפנתרים' בירושלים מסבירים: אין לנו קשר לפוליטיקה." מעריב, 25 במרץ 1971. לקריאה
  3. ^ 3.0 3.1 "מטה מיוחד יטפל בבעיות חבורות הרחוב בירושלים. דבר, 5 בפברואר 1971. לקריאה
  4. ^ תסיסה בקרב נוער השכונות בבירה; רוצים להתארגן כ"פנתרים שחורים". מעריב, 20 בינואר 1971. לקריאה
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 "ג. מאיר ערכה התייעצות על כוונת 'הפנתרים השחורים' בבירה להפגין". מעריב, 1 במרץ 1971. לקריאה.
  6. ^ "'מצפן משפיעה על 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 24 בפברואר 1971. לקריאה
  7. ^ 7.0 7.1 גידי וייץ, נמר כפול, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  8. ^ זכות הצעקה, פרקים במחאה ישראלית: פרק 1. אורי רוזנווקס, HOT 8. לצפייה.
  9. ^ נחום ברנע, הרהורים פנתריים, דבר, 5 במרץ 1971
  10. ^ יגאל גלאי, "הפנתרים" מן השכונות אל השכירים, מעריב, 12 בנובמבר 1976
  11. ^ ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183.
  12. ^ "17 פנתרים ואנשי מצפן נעצרו בירושלים". למרחב, 3 במרץ 1971. לקריאה
  13. ^ 13.0 13.1 "איסור מזיק". למרחב, 3 בפברואר 1971. לקריאה
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 "'הפנתרים קיימו הפגנה בירושלים". דבר, 4 במרץ 1971. לקריאה
  15. ^ 15.0 15.1 "'הפנתרים השחורים'". מעריב, 4 במרץ 1971. לקריאה
  16. ^ "פילוג בקרב 'הפנתרים השחורים' בקשר לפגישה עם ראש הממשלה". מעריב, 12 באפריל 1971. לקריאה.
  17. ^ "ג. מאיר שוחחה עם 4 פעילים של 'הפנתרים השחורים'". למרחב, 14 באפריל 1971. לקריאה.
  18. ^ "'הפנתרים' מחליפים עורם". דבר, 18 באפריל 1971. לקריאה.
  19. ^ "רבבות השתתפו בחג המימונה". למרחב, 19 באפריל 1971. לקריאה.
  20. ^ "ועדת-הפנים תכונס לדיון מיוחד בהפגנות הפנתרים". דבר, 20 במאי 1971. לקריאה.
  21. ^ הגנזך חושף: כך הגיב הממסד לפנתרים השחורים, באתר www.news1.co.il
  22. ^ 22.0 22.1 ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 185-184.
  23. ^ "פנתרים בישראל: מצפן תומך במאבקם של הפנתרים השחורים". גיליון מצפן, 10 באפריל 1971. לקריאה
  24. ^ "'הפנתרים' הצטרפו לברית יוצאי מארוקו, המשטרה שחררה את כל העצירים". מעריב, 20 במאי 1971. לקריאה
  25. ^ צפייה מזווית כהה בסרט "הפנתרים השחורים מדברים", באתר "המבוקש מס' 2": האתר של מתי שמואלוף, ‏2006-02-18
  26. ^ דבר, 4 בנובמבר 1971. לקריאה
  27. ^ המאבק המזרחי בישראל, סמי שלום שטרית – Avital Rosen, באתר avitalrosen.com
  28. ^ ראש הממשלה גולדה מאיר אל שאול בן-שמחון, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, באתר ארכיון המדינה
  29. ^ יהושע ביצור, העולם - (המפולג) - הזה, מעריב, 6 ביולי 1971
    קרע גלוי בתנועת העוה"ז, דבר, 13 במאי 1971
  30. ^ ח"כ שלום כהן ניסה לתווך בין "הפנתרים" והמשטרה, דבר, 30 באוגוסט 1971
  31. ^ אסיפת מחאה של הפנתרים צפויה בעכו, דבר, 25 ביולי 1973
  32. ^ הפנתרים הפגינו למען יהודי עירק, דבר, 30 במאי 1973
  33. ^ המפלגות מסיימות הרכב רשימותיהן, דבר, 25 בספטמבר 1973
  34. ^ אברהם רותם, הפנתרים השחורים: נמשיך מאבקנו ברחוב, מעריב, 10 בינואר 1974
  35. ^ לבחור בקטנה: כשהבטיחו רב ראשי תימני, ירון דרוקמן, ynet, 2013
  36. ^ קרע בתנועת הפנתרים השחורים, מעריב, 19 ביוני 1974
  37. ^ ראשי קריית גת לא יודעים מי המתכננים לרדת למרוקו, דבר, 4 במאי 1976
  38. ^ קיפוח דרום תל אביב והשכונות, מעריב, 16 באוגוסט 1976
  39. ^ הפנתרים הציוניים מחלקים ספרי לימוד, דבר, 9 בספטמבר 1976
  40. ^ הפנתרים הציוניים הצטרפו לד"ש, דבר, 2 בפברואר 1977
  41. ^ אריה ארד, 20 המקומות הראשונים בד"ש, דבר, 20 במרץ 1977
  42. ^ אביב לביא, מאמר בגב האומה, באתר הארץ, 7 במאי 2004
  43. ^ עפרי אילני, 25.2.1981 הקטטה הראשונה בתולדות הכנסת, באתר הארץ, 25 בפברואר 2009
  44. ^ אמיר זוהר, היהפוך פנתר עורו, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2007
  45. ^ "קופל דורש להקים גוף בין-משרדי לטיפול בנוער עבריין. דבר, 24 בינואר 1971. לקריאה
  46. ^ ג'וני גל, בין רווחה לעבודה: המדיניות כלפי המובטלים בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל., עמ' 512
  47. ^ מחאה חברתית על רקע רגשות של קיפוח עדתי, באתר lib.cet.ac.il
  48. ^ יונתן גולן, ‏קרב חייה, באתר גלי צה"ל, 3 ביולי 2008
  49. ^ קובי בן-שמחון, פנתרה, באתר הארץ, 9 ביולי 2008
  50. ^ אלי אליהו, המשורר אלמוג בהר כותב פרוזה, ומבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם, באתר הארץ, 12 בינואר 2011
  51. ^ דף הלא נחמדים באתר פייסבוק
  52. ^ אתר למנויים בלבד אינס אליאס, מאחורי מחאות הפנתרים השחורים היה גם דור הורים שהקריב בעבור רווחת ילדיו, באתר הארץ, 01 באפריל 2021


היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • טבח שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
גולדה מאיר
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיה
כראשת ממשלת ישראל
הממשלה ה-14 מלחמת ההתשה (1967-1970) • הצתת מסגד אל-אקצא (1969) • העלייה מברית המועצות (1969-1973)
הממשלה ה-15 מלחמת ההתשה (1967-1970) • העלייה מברית המועצות (1969-1973) • הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים (1970) • מחאת הפנתרים השחורים (1971) • חטיפת מטוס סבנה (1972) • טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972) • מבצע אביב נעורים (1973) • ניסיון ההתנקשות בה (1973) • מלחמת יום הכיפורים (1973)
הממשלה ה-16 הפיגוע בקריית שמונה (1974) • הפיגוע במעלות (1974) • הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (1974)
משפחתה מוריס מאירסון (בן-זוג) • מנחם מאירסון (בן) • שרה מאירסון (בת)
הנצחתה בית חולים גולדה השרון • מרכז כרמל • מחלף גולדה מאיר • שכונת רמת גולדה בחיפה • פארק גולדה • מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה • המשכן לאומנויות הבמה • כביש 436 • מטבע עשרה שקלים חדשים
שונות נעלי גולדה • גולדה (סרט תיעודי) • אישה ושמה גולדה • המטבח • לו קדר
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34098593הפנתרים השחורים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפנתרים_השחורים&oldid=2053410"