צבא ההצלה
ערך זה עוסק בכח צבאי ערבי. אם התכוונתם לארגון צדקה פרוטסטנטי, ראו .svg)
צבא ההצלה הערבי (בערבית: جيش الإنقاذ - גַ'יְשֶ אלְאִנְקַאד') היה צבא של מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הלבנוני, שפלש לתחום המנדט החל בינואר 1948 מבלי שנתקל בהתנגדות בריטית[1], במטרה למנוע את התבססות היישוב היהודי ולסכל את תוכנית החלוקה. צבא ההצלה היה יציר כפיה של הליגה הערבית ולא סר למנהיגותו של הוועד הערבי העליון. קאוקג'י היה יריבו של מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני. באופן כללי הסתיימה משימתו של "צבא ההצלה" בכישלון[2]. עם זאת, צבא ההצלה גילה לפרקים יוזמה ויכולות בלתי מבוטלות. הוא ריתק לפעמים כוחות גדולים פי כמה של צה"ל, ואילץ אותו להאריך את הקווים גם כלפי פנים, ולא רק בגבולות החיצוניים של הארץ.
פעולות עיקריות
הקמה
צבא ההצלה הוקם על פי החלטה של הליגה הערבית בדיוניה בקהיר בדצמבר 1947[3], כדי להקים כוח צבאי בין-ערבי שיביא את היהודים בארץ ישראל לכלל כניעה מבלי שיהיה צורך להפעיל את צבאותיהן.
החל מספטמבר 1947 החלו מדינות הליגה הערבית בדיונים שבהם ניסו לגבש עמדה מאוחדת, צבאית ומדינית, באשר לתוכנית החלוקה. בישיבת של הליגה הערבית, בסאופר שבלבנון בספטמבר 1947 מונה איסמעיל ספואת, שהיה אז בדרגת לואא' (דרגת קצונה עיראקית המקבילה לדרגת אלוף) בראש "ועדה טכנית קבועה" שתדון בנושא הצבאי של הסכסוך היהודי ערבי.[4] הוועדה ובה קצינים נוספים ממדינות ערב ונציג פלסטיני התמקמה במחנה קטנא בסוריה וגיבשה המלצות, ובהם הקמת צבא מתנדבים כל ערבי שילחם לצד ערביי ארץ ישראל. המלצה זו אושרה בכינוס הליגה הערבית בעאליי שבלבנון באוקטובר 1947 . בדיונים הליגה הערבית, הייתה עיראק בהנהגת ראש הממשלה סאלח ג'בר הכוח המניע להתנגדות לתוכנית החלוקה, וקראה לצעדים קיצוניים.[5] . הוועדה הטכנית מימנה והקציבה נשק ותחמושת, שסופקו על ידי מדינות הליגה הערבית.
כוח המתנדבים רוכז ואומן במחנה קאטאנה מדרום לדמשק. המתנדבים קבלו שכר, מזון ואימון בסיסי. עד סוף חודש מרץ 1948 אומנו במחנה קאטאנה כ-5,200 מתנדבים (כ-3,000 מסוריה, כ-800 מעיראק, כ-800 מארץ ישראל, כ-300 מלבנון, כ-50 ממצרים וכמה עשרות יוגוסלבים מוסלמים). נשקו של צבא ההצלה כלל תותחים ושיריוניות מעודפי מלחמת העולם השנייה. "צבא ההצלה" נשלח למשימתו באופן רשמי באחד בינואר 1948, אך הסתננות של יחידות קטנות החלה כבר בדצמבר 1947.
לאחר ועידה נוספת של ראשי הליגה בקהיר, בפברואר 1948 התמנה איסמעיל ספואת ל"מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה", שכללו אז, בין היתר, את צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שלחם מינואר 1948 ובאפריל ספג תבוסה משמעותית בקרב משמר העמק. ספואת מעולם לא נטל לידיו את הפיקוד בפועל, והיחסים בינו ובין קאוקג'י שפיקד בפועל על הכוחות לא היו תקינים.[6]
כניסה לארץ ישראל
ב-8 בינואר 1948 פלש לתחומי ארץ ישראל הגדוד הראשון של צבא ההצלה - "גדוד הירמוך השני" ובו 330 חיילים בפיקודו של אדיב שישקלי שקבע את מפקדתו ליד תרשיחא. ב-20 בינואר 1948 התקיף גדוד זה את קיבוץ יחיעם ונחל את כישלונו הראשון. הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם תבע מממשלתו שתדרוש מסוריה למנוע את פלישת צבא ההצלה לתחומי המנדט, שאם לא כן יפעל הצבא הבריטי נגד הפולשים[7].
ב-20 בינואר 1948 נכנס לארץ ישראל מעבר הירדן בשיירה גדולה על גשר דמיה, "גדוד הירמוך הראשון" בפיקודו של הקצין הסורי מוחמד צפא ובו 630 חיילים. ניסיון של משטרת המנדט למנוע את כניסתם נכשל בגלל התערבות הלגיון הירדני. הבריטים העלימו עין מפלישה זאת של כוח ערבי גדול למרות מחאות היהודים. קאוקג'י הצטרף לגדוד זה שחנה ליד טובאס. ב-15 בפברואר 1948 התקיף גדוד זה את קיבוץ טירת צבי ונחל כישלון כבד.
ב-29 בינואר 1948 חצה את נהר הירדן על גשר דמיה והגיע להרי שומרון "גדוד חיטין" בפיקודו של העיראקי מדלול עבאס[8].
שני הגדודים שהגיעו דרך עבר הירדן התפצלו ליחידות קטנות והתפרסו ברחבי השומרון. תפקידם היה לשמור על הסדר באזור ולאפשר לעבדאללה הראשון, מלך ירדן לספח את האזור לממלכתו. ניסיונות של הוועד הערבי העליון לסכסך בין היחידות של צבא ההצלה, לא צלחו. באופן פרדוקסלי, אזור השומרון היה לאחד השקטים ביותר בארץ ישראל בתקופה זו, הודות לצבא ההצלה. המהלך נעשה בתאום עם ארנסט בווין אשר אישר לעבדאללה להכניס את צבא ההצלה לשומרון, בלא ידיעת הנציב העליון, בתנאי שהדבר לא יגרום להתערבות מועצת הביטחון ולא יביא לטענות של מדינות ערב האחרות נגד בריטניה[3].
קאוקג'י חזר לסוריה לשם התארגנות. בחודש מרץ 1948 נכנסו ארצה "גדוד אל חוסיין" ו"גדוד אל קאדסיה" בני 360 חיילים כל אחד וכן גדוד דרוזי בשם "ג'בל אל ערב" בן 500 חיילים בפיקודו של שכיב והאב שהתמקם בשפרעם והשתתף בקרב רמת יוחנן. בעקבות הקרב הקשה, שהביא לנפגעים רבים משני הצדדים, הגיעו מפקדי הגדוד להסכם עם ההגנה על נסיגתו. מקצת אנשי הגדוד, בהנהגת איסמעיל קבלאן ברחו מסוריה והתנדבו ליחידות המיעוטים בצה"ל.
ב-5 במרץ 1948 שב קאוקג'י וקבע את מטהו בכפר ג'בע בין שכם לג'נין. הוא הקים במקום גם תחנת שידור ששידרה תעמולה בעברית, ערבית ואנגלית.
ב-4 באפריל 1948 פתח קאוקג'י בהתקפה על קיבוץ משמר העמק במטרה לכבשו ולחבור לכוחות הערבים בחיפה[9]. המערכה נמשכה עשרה ימים והסתיימה בתבוסה. גם הגדוד של שישקלי הובס במערכה על צפת. בנוסף לקרבות שתוארו, נשלחו יחידות של "צבא ההצלה" לגזרות אחרות, כמו ירושלים והדרך אליה, השרון, או להגנת ערים מעורבות, בנוסף לצפת ולירושלים, כמו יפו. בכמה מקומות גרמו כוחות אלה אבדות קשות לכוח המגן העברי, כמו בנבי סמואל או תל א-ריש. ב-27 במאי 1948 יצא קאוקג'י לסוריה עם שארית כוחותיו לשם התארגנות.
שלבי המלחמה האחרונים
בחודש יוני 1948 "צבא ההצלה" חזר לגליל. בגליל העליון נטל "צבא ההצלה" חלק בכיבוש מאליכיה (כיום קיבוץ מלכיה) ב-5 ביוני. בגליל התחתון "צבא ההצלה" השתתף בהתקפות על סג'רה. הוא מיקם את מפקדתו בתרשיחא ובקרבות עשרת הימים תקף פעמים רבות את סג'רה, אך נאלץ לסגת כאשר נכבשה נצרת במבצע דקל. בתקופת ההפוגה השנייה צבא ההצלה המשיך להיות פעיל. כך למשל, ב-5 וב-6 בספטמבר 1948 השתלט על מספר משלטים באזור סח'נין-שעב, וצה"ל עקר אותו משם בימים הבאים.
מבצע חירם של צה"ל, בסוף אוקטובר 1948, החל לאחר שמתקפת "צבא ההצלה" על מוצב שייח' עבאד שליד מנרה הוכתרה בהצלחה. התקפת הנגד של חטיבת כרמלי (מבצע יעל) נכשלה. במבצע חירם הוכה "צבא ההצלה" על ידי כוחות צה"ל. מפקדתו של קאוקג'י בתרשיחא הותקפה על ידי כוחות צה"ל, לרבות חיל האוויר, ונכבשה, אולם קאוקג'י הצליח לברוח ממנה. הוא נס יחד עם צבאו, שאף כי ספג מאות אבדות, הצליח לצאת מהארץ כמעט בשלמותו ללבנון, ויותר לא שב. "צבא ההצלה" פורק בחודשים הבאים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בני גשור, "הקרבות באזור מעאר-שעב במלחמת העצמאות", קתדרה 178, עמ' 150-127.
- דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 2004, עמ' 119 - 170.
- ספר תולדות ההגנה:כרך ג' חלק שני, הוצאת עם עובד, 1973.
קישורים חיצוניים
- לימור אבוניל, הקמת צבא ההצלה ומינוי אל-קאוקג'י כפשרה פוליטית ערבית, נתיב 117-118, ספטמבר 2007
הערות שוליים
- ^ משני עברי הגבעה, ג'ון ודוד קמחי, הוצאת מערכות, 1973, עמ' 84-85
- ^ הרקע להקמת מדינת ישראל ולהתערבות הצבאית מצד מדינות ערב : חלק א', באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח מתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, יד בן צבי
- ^ 3.0 3.1 חיים לבנברג, יחסי הגומלין בין הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, לבין המלך עבדאללה 1945-1948, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 23-36
- ^ אל"מ (מיל) אברהם איילון, המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות, מערכות 246, ספטמבר 1975
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 87
- ^ י' שמעוני, הערבים לקראת מלחמת ישראל ערב 1945 1948, מערכות 230, מאי 1973
- ^ חיים לבנברג, יחסי הגומלין בין הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, לבין המלך עבדאללה 1945-1948, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 23-36
- ^ 800 ערבים מזוינים עברו את הירדן וחדרו לארץ, דבר, 1 בפברואר 1948
- ^ התקפה גדולה על משמר העמק, דבר, 5 באפריל 1948
