שיינדל גרין
שיינדל גרין (נולדה כשינדל פרידמן; 1857 - 7 בפברואר 1898) הייתה רעייתו של אביגדור גרין ואמו של דוד בן-גוריון. על אף שנפטרה כשבנה דוד היה בן אחת-עשרה, ניכרת בכתביו האהבה ההדדית והקשר המיוחד בין השניים, אשר ליוו את בן-גוריון בהמשך חייו. המעט שידוע על חייה של שיינדל גרין עולה מכתביו של בן-גוריון ומעדויות וזיכרונות בני המשפחה.
חייה ומשפחתה
שיינדל גרין נולדה בשנת 1857 בעיירה פלונסק אשר בפולין, בת יחידה לאביה דוד יוסף פרידמן, אשר על שמו נקרא דוד בן-גוריון.[1] היא גדלה בעושר ובטיפוח באחוזה של אביה.[2] שיינדל הייתה אישה נמוכת קומה, ובניה היו נמוכים כמוה. יש שראו דמיון אף בתווי הפנים בינה לבין בן-גוריון.[2]
היא נישאה לאביגדור גרין, אשר קיבל את נחלת משפחתה כנדוניה – שני בתים ובוסתן גדול בקצה העיר.[3] נולדו להם אחד עשר ילדים, מהם רק חמישה נשארו בחיים, ובן-גוריון היה הילד הרביעי מביניהם.[4] מסופר, בכתביו של בן-גוריון ובעדויות של קרובי משפחה, כי אנשי העיירה נהגו לקרוא לה 'שיינדל הצדקנית', משום שהייתה ידועה במעשי צדקה וחסד רבים ובניסיון לפתוח את דלתה ולעזור לכל עני ורעב.[2]
כשהייתה בת ארבעים ואחת כרעה ללדת, אך הלידה הסתבכה והתינוק נפטר. לאחר מספר ימים, ב-7 בפברואר 1898, נפטרה שיינדל מהרעלת דם.[4] אביגדור בעלה הבטיח עם מותה כי לא יישא אישה אחרת, אך אנשי החברה קדישא שנכחו בחדר מיהרו להתיר את הנדר. ואכן, לאחר שנתיים נישא אביגדור גרין לאלמנה בשם צביה סביסטובסקי.[5]
שיינדל ובן-גוריון בילדותו
על אף שנפטרה כאשר היה רק בן 11, דמותה של שיינדל הייתה משמעותית בחייו של בן-גוריון. מכתביו עולה כי נשא אתו את אהבתה אליו כל ימיו. מסיפוריו אנו למדים כי הייתה אם מסורה במיוחד. דוד בן-גוריון סיפר שהוא זוכר עצמו יושב לצדה בעודה אורגת בגד, ועוד כי הוא זוכר את "טעם האפונה שהייתה מבשלת אותה אוהב אני עד היום".[6]
בן-גוריון, שכונה בפלונסק בשם חיבה "דובצ'ה", היה ילד חולני ונוטה להתעלפויות. אשר על כן, אמו שיינדל הייתה צמודה אליו והשגיחה עליו בכל רגע. שיינדל ובעלה אביגדור חשדו שיש לחולשתו הרבה של דוד קשר למבנה ראשו הגדול, ואביו לקח אותו לרופא. הרופא בדק את גולגולתו של דוד הקטן, שוחח קצת איתו, ופסק: "מבנה ראשו מעיד על כשרונות גדולים".[7] בן-גוריון עצמו סיפר כי "כנראה הייתה השפעה לדברי הרופא על הורי והתנהגותם עמי. אבא, שהיה חופשי בדעותיו (אך שומר מצוות) רצה שאהיה דוקטור, ואילו אמא חלמה שאהיה רב גדול".[8] מובן שאף בלי קשר לדברי הרופא, ראו הוריו, משפחתו ושכניו שהילד דוד הוא בעל כישורים יוצאי דופן. הוא הצטיין בלימודיו, היה מהיר תפיסה ובעל זיכרון טוב וניצח גדולים ממנו בשחמט כבר בגיל צעיר. מסופר כי שיינדל הייתה מתפארת בבנה, ואומרת "גדל אצלי בן דוד'ל" (כינוי למלך המשיח),[2] כן העידו עליה בני משפחתה שהייתה אומרת להם: "שני בנים חכמים יש לי, אברהם ודוד. על אברהם תדע כל העיר, אבל על דוד ידע העולם כולו".[9]
כאמור, בשל חולשתו הפיזית הרבה, טרחה אמו סביבו הרבה, והוא היה קשור אליה באופן מיוחד. דוגמה למסירותה זו ניתן לראות בכך, שבכל קיץ הייתה עוזבת את בעלה ואת שאר ילדיה, ולוקחת אותו עמה להתגורר בתנאים קשים בכפר חמבייש למשך חודשיים, זאת כיוון שהרופא סבר כי אוויר הכפר נחוץ לדוד.[10] בן-גוריון הכיר לה טובה על כך כל ימיו. בספרו "בית אבי" כתב: "אמא נשארה בזכרוני, אני יודע מה היא אהבת אם! לא אוכל לשכוח שבתה עמי לבדה בכפר של גויים!"[11] בשל חולשתו ותשומת הלב שקיבל סביב חולשה זו, ואולי בשל נבואת הרופא וכשרונותיו הגדולים, חש בן-גוריון כי אמו העדיפה אותו על פני האחרים. על כך כתבה ברכה חבס: "יחסים מיוחדים שררו בין האם לנער השתקן. היא העדיפה אותו על אחיו, הן בשל תבונתו, שהייתה לה מקור גאווה, והן משום שחשה כי הוא זקוק לה...".[12] בן-גוריון עצמו כתב: "למעני ולמען בריאותי עזבה ביתה וילדיה האחרים, אמנם הייתה עושה זאת בוודאי עבור כל ילד אחר מילדיה...",[6] ועוד כתב :"נדמה לי שהיה לה יחס מיוחד אלי (או שמא זה נדמה לי...)".[6]
מותה הפתאומי בעקבות זיהום בלידה המם את דוד, שהיה אז בן אחת עשרה וארבעה חודשים. על כך כתב כי: "מות אמי שיינדל הייתה המכה הקשה ביותר שהוכיתי בילדותי".[13] מסופר כי הוא הודיע לקרובתו שלא יאכל ולא יישן ואמר "כל הזמן אני חושב מה יש בעולם הבא".[10] בשנות בגרותו פקד רבות את קברה, גם כאשר לא גר בפלונסק. הדבר הראשון שעשה בעת ביקוריו היה לעלות לקבר אמו. במכתב תנחומים למכר שאמו נפטרה בשנת 1964, כתב: "שמעתי מה שקרה לך. לי קרה הדבר כשהייתי בן עשר וחצי, וזמן רב מאד לא יכולתי לשכוח ולהסיח דעתי מן האבדה היקרה הזאת. לילה לילה ראיתי אמא בחלומי, הייתי משוחח אתה ושואל אותה: למה אין רואים אותך בבית? ושנים רבות לא חלף הכאב".[14] לימים, הייתה לבן-גוריון אהבה מיוחדת לאחייניתו, שנקראה על שם אמו שיינדל. שיינדל האחיינית, שכונתה שיינדל'ה, הייתה בתו של אברהם, אחיו הבכור של דוד. היא הייתה צעירה נאה מאוד, תוססת ומלאת חיים. בן-גוריון תכנן להעלותה לארץ ישראל, אך איחר את המועד – פולין נכבשה על ידי הנאצים, ושיינדל'ה נרצחה עם יהודי פולין בשואה.[15]
שיינדל בכתביו של בן-גוריון
על אף שרק מעט מכתביו של בן-גוריון עוסקים באמו, מהמקומות בהם כתב עליה ניכר זיכרון אהבתה אליו והשפעתה על חייו. מלבד אזכוריה בכתביו האוטוביוגרפיים, מוכר אזכורה על ידי בן-גוריון בדבריו בכנסת. אזכור זה מופיע בדבריו על חוק שיווי זכויות האישה, שנאמרו ב-2 ביולי 1951:[14]
- "אמא שלי מתה עלי בילדותי כשהייתי כבן עשר אבל אני זוכר אותה היטב כאילו היא חיה עדיין. ואני יודע שהיא הייתה סמל הטוהר, האהבה, האצילות האנושית והמסירות. אני בטוח שזה חל על רוב גדול של האמהות, ואיני מרגיש חילול אנושי מעליב יותר מאשר העובדה שאמא יקרה זו אינה שוות זכויות אתי. אני נפגע בכל פנימיות נפשי מהעובדה שלי יש זכויות ולה אין. שאני כשר לפעולות משפטיות מסוימות והיא פסולה, אני נאמן לעדות והיא לא. אין להשלים עם חילול כבוד אמא, האדם היקר ביותר בחיים".
השפעתה של שיינדל על בן-גוריון
ניתן לראות את השפעתה של אהבת שיינדל לבן-גוריון במקומות הרבים בהם ביטא הערכה רבה לאם היהודייה וברגישותו לאימהות השכולות. ניתן לראות זאת בקטע מהנאום שנשא בן-גוריון בט"ו בשבט תש"ט, בנטיעת יער בשער הגיא לזכר חללי המלחמה: "...ואתם הורי הגבורים, ובייחוד אתן האמהות היקרות, האם העבריה שהייתה תמיד סמל האהבה, הטוהר והנאמנות ובזכותה עברנו כל מרורות הגלות במשך אלפי שנה...". כפי שניתן לראות, לבן-גוריון היה יחס מיוחד לאמהות היהודיות באשר הן, ועל אחת כמה וכמה לאמהות השכולות. כשנשאל בראיון בשנת 1964, האם ידע פחד בחייו, ענה: "כאשר שלחתי בחורים לפעולה חשבתי על אמותיהם וידעתי שאמא של כל אחד מהם לא אהבה אותו פחות משאמא שלי אהבה אותי וזה לא נתן לי לישון בלילות".[16]
במכתב שכתב באוגוסט 1963 לנחום רז, קשר את רגישותו הרבה לאמהות שכולות עם אהבת אמו שלו:
- "כששלחתי חיילים למבצע ראיתי לפני לא רק הבחורים...אלא אמותיהם. אמא שלי מתה עלי בילדותי כשהייתי כבן עשר, אבל אהבתה העמוקה והטהורה אלי נחרטה בליבי עד היום הזה... ואני מניח שזהו טבעה של כל אם. ולא קל היה לי לעשות מעשה שיהפוך כמה אמהות לאמהות שכולות. וכשהבנים באמת נפלו בקרב - ראיתי לפני עיני יומם ולילה את האם השכולה."[14]
לקריאה נוספת
- דוד בן-גוריון, בית אבי, הקיבוץ המאוחד, תשל"ה
- מיכאל בר זוהר, בן-גוריון, זמורה - ביתן, 1987
- ברכה חבס, בן-גוריון ודורו, מסדה, תשי"ג
- שבתאי טבת, קנאת דוד, שוקן, תשל"ז
הערות שוליים
- ^ שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 10-9.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ברכה חבס, דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה, תל אביב: תשי"ג. ע' 31.
- ^ שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 9.
- ^ 4.0 4.1 שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 10.
- ^ שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 12.
- ^ 6.0 6.1 6.2 דוד בן-גוריון, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תשל"ה. ע' 14.
- ^ שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 11.
- ^ דוד בן-גוריון, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תשל"ה. ע' 13.
- ^ שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 12-11.
- ^ 10.0 10.1 שבתי טבת, קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 12.
- ^ דוד בן-גוריון, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תשל"ה. ע' 70.
- ^ ברכה חבס, דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה, תל אביב: תשי"ג. ע' 25.
- ^ דוד בן-גוריון, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תשל"ה. ע' 15
- ^ 14.0 14.1 14.2 אוסף שבתי טבת, ארכיון בן-גוריון, אתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
- ^ מיכאל בר זוהר, בן-גוריון, זמורה ביתן, תל אביב: 1987. ע' 201.
- ^ רפאל בשן, יש לי ראיון, עם עובד, תל אביב: 1964. ע' 44. מופיע גם בכתבה: רפאל בשן, יש לי ראיון - על הפחד, מעריב, 19 במרץ 1965
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] שיינדל גרין24006547