ממלכת עיראק
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | בגדאד | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | עצמאות מבריטניה | ||
| תאריך | 1932 | ||
| פירוק | מהפכת ה-14 ביולי | ||
| תאריך | 1958 | ||
| ישות קודמת |
 עיראק המנדטורית | ||
| ישות יורשת |
 האיחוד הערבי עיראק | ||
| שטח בעבר | 438,317 קמ"ר (נכון ל־1958) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 6,488,000 (נכון ל־1958) | ||
.svg)
.svg)
ממלכת עיראק (בערבית: المملكة العراقية الهاشمية) הייתה ממלכה עצמאית, שראשיתה בשנת 1921, אז הוקמה במסגרת המנדט הבריטי על מסופוטמיה, ובשנת 1932 הפכה לעצמאית בעקבות ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. הממלכה התאחדה בשנת 1958 עם ממלכת ירדן במסגרת האיחוד הערבי, אולם זמן קצר לאחר מכן פרצה מהפכת ה-14 ביולי אשר הביאה לביטול המונרכיה ולפירוק האיחוד.
היסטוריה
רקע היסטורי
שטחי עיראק המודרנית היו תחת שליטת האימפריה העות'מאנית עד מלחמת העולם הראשונה. במהלך המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הבריטי את שטחי עיראק, והם נכללו במסגרת המנדט הבריטי על מסופוטמיה. בעקבות המרד העיראקי בוטלה התוכנית המקורית, והאמיר פייסל הראשון, מנהיג המהפכה הערבית כנגד האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה הוכתר כמלך עיראק. בשנת 1922 נחתם ההסכם האנגלו-עיראקי שבו התחייבה בריטניה לסייע לעיראק להקים מוסדות עצמאיים ותמליץ על קבלתה לחבר הלאומים, ומאידך עיראק תהיה כפופה במדיניות החוץ לבריטניה. בשנת 1925 איבדה משפחתו של חוסיין, אביו של פייסל, את השליטה בנחלותיה שבחג'אז עליה השתלט בית סעוד מייסד המדינה ערב הסעודית. עלי בן חוסיין מחיג'אז, אחיו של פייסל הגיע לבגדאד והשתקע בה. ביחד עמו הגיעו בתו עליה ובנו עבד אל-אילה.
בשנת 1927 התגלתה פריצת נפט ענקית בשדה באבא גורגור סמוך לעיר כירכוכ שהביאה עימה צמיחה כלכלית. הזיכיון לחיפוש הנפט ולהפקתו ניתן לתאגיד רב לאומי שכונה חברת הנפט העיראקית אשר החזיקה במונופול על הפקת הנפט בעיראק במשך כל התקופה בה התקיימה הממלכה. כספי הנפט היוו חלק ניכר מהכנסת המדינה העיראקית, והם איפשרו את פיתוחה. עם זאת, בעיות המיעוטים האופייניות לעיראק היוו גם בתקופה זו עילה למשברים תמידיים, ולחימה בכורדים ומעשי טבח במיעוט האשורי הכתימו את תקופת כהונתו של פייסל.
עצמאות
בשנת 1930 נחתם הסכם חדש בין בריטניה לעיראק, אשר ביטל את המנדט, והעניק לעיראק עצמאות מלאה. על פי ההסכם היה על בריטניה לפעול לקבלת עיראק כמדינה עצמאית לחבר הלאומים, והדבר אכן בוצע בשנת 1932. ההסכם כלל ברית צבאית בין עיראק ובין בריטניה, לפיה במקרה של מלחמה תסייענה זו לזו, והעניק לבריטניה את הזכות להחזיק צבא בבסיס חיל האוויר בחבניה ובבסיס בשם אל שועייבה באזור בצרה, וכן להחזיק כוחות צבא במקומות נוספים למשך חמש שנים, ובתמורה תאמן את הצבא העיראקי. כן תעמיד עיראק לרשות הבריטים במקרה מלחמה את השימוש במסילות הברזל, הנמלים, ושדות התעופה. תוקף ההסכם - 25 שנה, והוא נכנס לתוקף ביום בו תתקבל עיראק לחבר הלאומים[1][2].
כאשר דן חבר הלאומים בקבלת עיראק כחברה, לא היה די לו בהוראות החוזה, והוא דרש ערבות לשוויון זכויות למיעוטים. לאחר שזו ניתנה, התקבלה עיראק כחברה, בשנת 1932 וההסכם נכנס לתקפו[1].
ב-8 בספטמבר 1933 מת פייסל הראשון ובנו ראזי, מלך עיראק עלה לשלטון במקומו. ראזי לא נהנה מהסמכות האישית שהייתה לאביו, ויכולתו לשלוט בסיעות השונות המתמודדות על השלטון בעיראק הייתה פחותה. ב-1935 החלה שורה של מרידות שאותה היה צורך לדכא באופן צבאי, ושהובילה להפיכה צבאית בראשותו של בכר צדקי. צדקי נרצח ב-1937 והשלטון שב לידי הממסד האזרחי. ראזי מת בתאונת דרכים ב-4 באפריל 1939. את מקומו של ראזי ירש בנו, פייסל, שהיה אך בן 4. משום כך מונה בן דודו של ראזי, עבד אל-אילה בנו של עלי, כעוצר.
במהלך שנות השלושים של המאה העשרים גברה בעיראק האהדה לעליית של הממשלים הנאצים והפשיסטים בגרמניה ובאיטליה. הממשלות העיראקיות פיתחו קשרי מסחר עם שתי המדינות ועודדו לאומנות ערבית המבוססת על עקרונות פרו-פשיסטים. סאמי שוכת, שכיהן בשנות השלושים כשר החינוך וכשר הרווחה העיראקי, בהיותו מוקסם בגלוי על ידי משמעת "הנוער ההיטלראי", ייסד יחד עם פדיל אל ג'מאלי בשנת 1935 את תנועת הנוער הלאומנית הערבית "אל-פוּתוּוָה".
מלחמת העולם השנייה
בעת מלחמת העולם השנייה הייתה עיראק מחויבת לסייע לבריטניה, על פי ההסכם האנגלו-עיראקי, אך למעשה פסחה על שתי הסעיפים, לא הכריזה מלחמה על גרמניה ואיטליה, ובאפריל 1939 עלה לשלטון בהפיכה צבאית המנהיג הפרו נאצי רשיד עאלי אל-כילאני. אל-כילאני גירש את עבד אל-אילה, והמשיך לשלוט בשמו של הפעוט פייסל, לו מינה עוצר חדש, קרוב משפחה רחוק של השושלת ההאשמית בשם שריף שראף בין פואז. אל-כילאני דרש כי הבריטים יסלקו את חייליהם מעיראק. המשבר התפתח לכלל מלחמה, היא המלחמה האנגלו-עיראקית בסיומה כבשו הבריטים את עיראק, הדיחו את אל-כילאני שיצא לגלות, והחזירו את עבד אל-אילה לתפקיד העוצר ואת הפוליטיקאי הפרו בריטי נורי סעיד לתפקיד ראש הממשלה. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947.
עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל, במלחמת העצמאות בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. בשנת 1950 מתה עליה, ששימשה בתפקיד המלכה האם, בטרם עת, לאחר מאבק במחלת הסרטן. בשנת 1953 קיבל לידיו פייסל השני את השלטון בפועל. בהשפעת ראש ממשלתו הפרו-מערבי נורי א-סעיד פעל לביסוסה של "ברית בגדאד" בשנת 1955. בברית פרו-בריטית זו היו חברות איראן, טורקיה, פקיסטן, בריטניה ועיראק. בחלק ממדינות אלו שלטו שושלות מלכים, אשר כבעיראק, ייצגו אינטרסים של מעצמות מערביות זרות ובעלי הון. ברית זו עמדה בניגוד לרוח הזמן בעולם הערבי, אשר אותה ביטא גמאל עבד אל נאצר, אשר הלהיב את ההמונים ברטוריקה פאן-ערבית, סוציאליסטית, רפובליקנית ואנטי-אימפריאליסטית.
האיחוד הערבי
ב-1 בפברואר 1958 נאצר הגביר את מאמצי האחדות הערבית בראשותו, כאשר הוכרז על איחוד בין סוריה ומצרים תחת השם הרפובליקה הערבית המאוחדת. תנועות פרו-נאצריות שכנו במדינות ערב רבות, ובכלל זאת ירדן ועיראק. תחת החשש שההגמוניה המצרית תחסל אותן, פעלו שתי המונרכיות ההאשמיות ליצור איחוד נגדי כדי שיהווה אלטרנטיבה לנאצריזם.
האיחוד הערבי בין ירדן ועיראק הוקם ב-14 בפברואר 1958, פחות משבועיים לאחר הקמת רע"ם בידי נאצר. מנהיגי המדינות רצו להציג את האיחוד כמייצג האמיתי של הלאומיות הערבית, שלא כמו האיחוד המצרי-סורי שאותו ראו כהשתלטות נאצריסטית על המזרח התיכון. בטקס הקמת האיחוד בבגדאד הונף דגל האיחוד, שהיה זהה בצבעיו לדגל המרד הערבי הגדול מימי מלחמת העולם הראשונה כסימן לקוממיות הערבית המאוחדת. בנאום ברדיו המלך חוסיין הפציר כי האיחוד מתבסס על שוויון אמיתי, בניגוד למצב של רע"ם שבה מדינה אחת דומיננטית ומדינה אחת גרורה[3]. לאחר הקמת רע"ם חוסיין הפציר בערב הסעודית להצטרף לברית עם ההאשמים בכל מסגרת אפשרית - פדרציה, קונפדרציה ואפילו הסכם הגנה הדדי. למרות הפצרות אלו, המלך סעוד לא הסכים להצטרף לברית. אף שהיה מודע לסכנות מצד נאצר ונטה לטובת הצד המלוכני, העדיף סעוד לשבת על המדוכה ולא לנקוט צד בין שני הגושים האזוריים שנוצרו. במרץ 1958 נחשף ניסיון הפיכה בסוריה שבמסגרתו תוכנן להתנקש בחייו של נאצר. בעקבות חשיפה זו, לצד בעיות פנימיות כלכליות, סעוד נאלץ לפנות את הכס לטובת אחיו פייסל, שהיה פרו-מצרי והעמיק עוד יותר את הפער בין סעודיה לבין "האיחוד הערבי"[4].
מדינה נוספת אותה ניסו למשוך עיראק וירדן לברית הייתה שייח'ות כווית. ראש ממשלת האיחוד נורי א-סעיד ושר החוץ של האיחוד תופיק א-סוידי ניסו ללחוץ על השייח' הכוויתי עבדאללה א-סבאח להצטרף לברית, זאת במטרה להוסיף לברית יוקרה פוליטית בזירה הערבית וכן עוצמה כלכלית. שרי האיחוד ניסו גם להפעיל לחץ על בריטניה, שכווית הייתה תחת המנדט שלה, אולם ניסיונות אלו עלו בתוהו לאחר סירוב בריטניה והאמיר של כווית[5].
מהפכת ה-14 ביולי
ביולי 1958 חש חוסיין, מלך ירדן כי משטרו מתערער, וביקש עזרה צבאית מפייסל. פייסל מיהר לשלוח לעזרתו חטיבה ובראשה קצין בשם עבד אל-כרים קאסם, אשר יחד עמו פעל עבד א-סלאם עארף, קצין שהיה נתון להשפעת נאצר וקע"מ. קאסם ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, ושינע את החטיבה לבגדאד במקום אל הגבול הירדני, שם הכריז על הפיכה צבאית. נורי סעיד ופייסל נתפסו בידי המורדים, ונתלו בכיכר העיר ב-14 ביולי 1958. קאסם מונה לראש ממשלת עיראק, שהייתה מורכבת מחברים במפלגה הקומוניסטית הפרו-סובייטית שקאסם היה תומך נלהב שלה, מחברים ממפלגת הבעת' שהוקמה חמש שנים קודם לכן בסיוע מישל עפלק, מורה סורי, ולאומנים שונים.
אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה הממשלה החדשה הייתה ביטול כל העונשים על הקצינים העיראקים שמרדו בשלטון הבריטי בשנת 1941. זמן קצר לאחר המהפכה, קאסם, שלא הסתיר את אהדתו לקומוניזם, הזמין אלפי יועצים מזרח-אירופיים וסובייטיים לעיראק שיעזרו לו לבנות צבא חזק יותר. הבעת'יסטים זעמו מאוד על חבירתו של קאסם עם ברית המועצות, אך מה שיותר הרגיז אותם היה התנגדותו של קאסם לאיחוד עם סוריה ומצרים. בשנת 1959 שלחו הבעת'יסטים חוליה בת חמישה אנשים שמטרתה הייתה לחסל את קאסם. ניסיון ההתנקשות כשל, ובעקבותיו החל קאסם להשתמש בטרור כדי להפחיד את מתנגדיו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 190
- ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה" הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 220
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 147
- ^ Elie Podeh, 'Ending an Age-Old Rivalry: The Rapprochement between the Hashemites and the Saudis, 1956-1958, in: The Hashemites in the Modrn Arab World: Essays in Honour of the late Professor Uriel Dann, ed. Asher Susser & Aryeh Shmuelevitz
- ^ מיכאל אפל, עיראק: מלוכה, מהפכה, רודנות, עמ' 154
ממלכת עיראק33927319Q149805