ערך מומלץ

מחלקת הל"ה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שיירת הל"ה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "הל"ה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הל"ה (פירושונים).
קרב מחלקת הל"ה
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים 15 בינואר 1948 – 16 בינואר 1948 (יומיים)
מקום גבעת הקרב, נ.ג 573
קואורדינטות
31°40′49″N 35°03′22″E / 31.6803°N 35.0561°E / 31.6803; 35.0561
תוצאה המחלקה התגלתה, כותרה והושמדה
הצדדים הלוחמים

מחלקת הל"ה (חי"ש ופלמ"ח)

מגויסים ממחנה האימונים בצוריף וכפריים נוספים שהוזעקו בשיטת הפזעה

מפקדים

דני מס

איברהים אבו דאיה

כוחות

35 לוחמים

2,000 לוחמים (150 לוחמים שאומנו במחנה בצוריף ועוד מאות לוחמים מכפרי הסביבה).

אבדות

35 הרוגים

17 הרוגים, 40 פצועים

מחלקת הל"ה (נקראת גם שיירת הל"ה או הל"ה; כונתה מחלקת ההר על ידי חיים גורי בשירו "הנה מוטלות גופותינו"), הייתה מחלקה מקובצת של 40 לוחמים. בעת מלחמת העצמאות, 35 מאנשיה (בגימטריה - "ל"ה") יצאו לתגבר את גוש עציון המנותק, ובדרך נפלו בקרב. חללי המחלקה מנו 20 אנשי פלמ"ח ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים.[1] על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. הל"ה יצאו לדרכם אור ליום שישי, ה' בשבט תש"ח, הלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה, וכל לוחמיה נהרגו בקרב ממושך באותו יום. פרשת הל"ה הפכה לאחד האתוסים החשובים ביותר של המלחמה, ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החל ויכוח בין ההיסטוריונים על שאלות מרכזיות בפרשה זו.

רקע

משואות יצחק, 1947

הצדדים המעורבים

בריטים

בינואר 1948 שלטו בארץ הבריטים. עוד לפני החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית, החליטה ממשלת בריטניה על פינוי כוחותיה מארץ ישראל, ולוח הזמנים קבע כי ב-15 במאי יסתיים המנדט. הפינוי החל כבר באמצע נובמבר 1947.[2] בסתיו 1947 היו בארץ כ-100,000 חיילים בריטיים, שרובם היו מרוכזים בשפלה. חטיבת חיל רגלים אחת הייתה אחראית לאזור המזרחי, ומרכזה היה בירושלים.[3] הבריטים ראו בפינוי כוחותיהם בשלום את המטרה החשובה ביותר. לשם כך התמקדו בהגנת צירי הפינוי, אל נמל חיפה ואל רפיח. שמירת הסדר בארץ הייתה משימה משנית בעיניים בריטיות. בראיית היהודים נטה הממשל הבריטי לצד הערבים, סירב להתערב כאשר נפגעו היהודים ואף פעל נגדם בחיפוש אחר נשק והחרמתו ובהעלמת עין לטובת הערבים. בגזרת גוש עציון קיימו הבריטים סיורים על כביש ירושלים – חברון (התוואי הישן של כביש 60), והסכימו ללוות שיירות אזרחיות, שלא נשאו נשק ואמצעי לחימה.[4][5][6] בנוסף לצבא הבריטי המשיכה משטרת המנדט בפעילותה.[7]

יהודים

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. שלושת היישובים הראשונים היו קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי והרביעי - קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים.[8] ב-5 בינואר 1948 פונתה מהגוש האוכלוסייה הלא-לוחמת.[9]

גוש עציון היה מבודד ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים הקרובים היו הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהתבסס בקריית ענבים ובמעלה החמישה וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה – הגדוד השישי של הפלמ"ח, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.

ערבים

משוריין בדרך לירושלים. משוריינים דומים נעו בשיירות בדרך לגוש עציון.

האוכלוסייה הערבית באזור חברון ובית לחם, מצפון ומדרום לגוש עציון, מנתה כ-60,000 איש. הכוחות הערביים היו כוחות לא-סדירים, שגויסו בדרך כלל בשיטת הפזעה – הזעקת הגברים ביישובים לצורך פעולה מלחמתית. הגברים שנאספו היו מביאים עמם את כלי הנשק שלהם, וחוזרים לביתם בתום הלחימה. אף על פי שלא היו מאורגנים, היה לערבים יתרון בכך שהכירו היטב את השטח ושלטו בדרכים. יחסית הייתה לערבים כמות גדולה של נשק ותחמושת, והייתה להם גם מעין מערכת מודיעינית, שאספה מידע מכל רועה צאן. בנוסף נהנו הערבים מהעלמת עין של הבריטים, שבדרך כלל התעלמו או נמנעו מהתערבות. על הכוחות הערביים במרחב ירושלים פיקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הוא ארגן את הכוחות המקומיים, ייעל את שיטת הפזעה, והקים מחנות אימונים. אחד מהם הוקם בכפר צוריף, ובו היו בין עשרות לכמה מאות לוחמים.[10]

גוש עציון

מעמדו האסטרטגי של גוש עציון

חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית ולפגוע בניסיונות הערבים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא-סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.[11] ידיעות מודיעיניות על תכונה בקרב ערביי האזור המשיכו לזרום, והמתח המשיך לעלות.[12]

קרב ג' שבט והשלכותיו

שיירה בדרך לגוש עציון
ערך מורחב – קרב ג' בשבט

ביום רביעי, ג' בשבט תש"ח, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערביים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת נגד מוצלחת שכונתה אחר כך על ידי יגאל ידין כ"...אחד הניצחונות הגדולים ביותר שהיו לנו". מתקפת הנגד הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.[13]

מנגד, היו לקרב זה כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה, הצטרפו גם כוחות אלו לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.[14]

גם על הצד היהודי השפיע הקרב. למרות ההצלחה בהדיפת המתקפה, הקרב העצים את המצוקה בגוש: היה מחסור גדול בכלי נשק, בתחמושת, בחומרי חבישה, במצברים למכשירי הקשר ובעיקר בלוחמים. מפקד הגוש עוזי נרקיס שלח מברקים דחופים ובהם התריע על מצבם הקשה של הפצועים ועל הצורך בהגשת עזרה מיידית. מברקים אלה הבהירו לפיקוד כי יש להעביר לגוש עציון עזרה מיידית.[15] בנוסף, ידיעות מודיעיניות על הכנות של הערבים להתקפה נוספת על הגוש החלו להצטבר, גם במקורות גלויים. היה חשש שתוך זמן קצר תתחיל התקפה זו, ולפיכך ישנו צורך מיידי בחיזוק הגוש.[16]

הניסיון הראשון: הלילה שבין 14 ל-15 בינואר

דני מס, מפקד מחלקת הל"ה

ההיערכות לשליחת תגבורת

החשש הכבד של הפיקוד בירושלים לגורלו של הגוש הניע את מפקדת מחוז ירושלים לשגר לגוש תגבורת בדחיפות. מפקדת המחוז החליטה על שליחת המחלקה כבר בערבו של ג' בשבט, מיד לאחר הקרב. הפיקוד הורה על שליחת מחלקה בת 40 לוחמים, בפיקודו של דני מס. מס היה המועמד הטבעי למשימה, כמפקד מוערך ומנוסה, שהיה בעבר מפקד הגוש וכסייר ותיק הכיר היטב את דרכי ההגעה אליו.

המחלקה נשאה עמה נשק רב, במושגי אותה תקופה: 4 מקלעי ברן עם 800 כדורים לכל אחד מהם; 16 רובים עם חמישים כדורים לכל רובה; 20 תת-מקלעים סטן עם ארבע מחסניות לכל תת-מקלע; שני אקדחים; 70 רימוני יד; תחמושת למקלעי שוורצלוזה; סוללות למכשיר הקשר של הגוש וכן חומרי חבישה ופלסמה.[17] המחלקה לא נשאה עמה מכשיר קשר, עובדה שעוררה תמיהות רבות לאחר מכן. על פי בן יעקב, לא היו באותה תקופה במחוז ירושלים מכשירי קשר ניידים, והתקשורת נעשתה באמצעות רצים, תחנות אלחוט נייחות, טלפון ואף יוני דואר.[18]

היציאה לדרך והחזרה

האפשרות לנסות ולהעביר שוב שיירת כלי רכב דרך הכביש לחברון נדחתה. הצבא הבריטי שלט בכביש ולא היה מאפשר לשיירה הנושאת בגלוי ציוד צבאי ולוחמים לעבור, והבריטים גם לא היו מוכנים לקחת תחת חסותם שיירה כזו. ללא חסות בריטית הייתה שיירה לגוש צפויה לסכנות רבות: לאורך הדרך היו נקודות תורפה רבות, שאיפשרו לערבים לארוב לשיירה ולפגוע בה, כפי שהראה ניסיון שיירת העשרה. בשל כך הועדפה האפשרות להעביר כוח רגלי לגוש.[19]

אחר הצהריים ביום רביעי 14 בינואר ניתנה פקודה למפקדי גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני והגדוד השישי של חטיבת הראל להקצות מאנשיהם למשימה. בגדוד השישי הוטלה המשימה על אליהו סלע, "רעננה". לעדותו, היו מי שכעסו עליו על שלא כלל אותם בכוח הנבחר. על פי כמה עדויות היו מתחים בין אנשי החי"ש לאנשי הפלמ"ח, אך אחרים דוחים זאת וטוענים שאנשי החי"ש היו מנוסים מאוד ושמתח כזה היה קיים במסגרות אחרות אך לא במשימה זו.[20]

הוצעו כמה מסלולים למסע רגלי אל גוש עציון. אורי גולדשטיין (גביש) הציע מסלול שיעבור דרך הר אורה (מיס קרי), ינוע מערבה לאורך הרכס, במקום שבו קמו לאחר המלחמה היישובים אורה ועמינדב, ירידה לחרבת סעדים ועלייה להר שלמון, ומשם ירידה דרומה לנחל שורק, עלייה דרך עין קובי (סמוך לאתר בו עתיד היה לקום מאוחר יותר מבוא ביתר), ומשם עלייה לגוש עציון דרך אחד הוואדיות היורדים מערבה. יתרונו של מסלול זה היה בעקיפת הכפרים הערביים בתיר וחוסאן, אך ההליכה בו חייבה חציית ערוצים תלולים ומעבר סמוך לכמה כפרים ערביים אחרים – אל-ולג'ה, אל קאבו, ועוד. אנשי הפלמ"ח הציעו מסלול אחר: ירידה לנחל שורק סמוך לכפר אל-מאלחה, טיפוס לרכס הר גילה תוך עקיפת מנזר כרמיזן ומשם תנועה בין בית ג'אלא לאל-ח'דר אל דרך ההר, המובילה מצפון אל יישובי הגוש. בחלקו הראשון של מסלול זה היה על לוחמי המחלקה לנוע בדרך קשה מבחינה טופוגרפית וסמוך לכפרים ערביים, אך חלקה האחרון היה על דרך ההר הנוחה להליכה ורחוקה מיישובים ערביים. המסלול שהוצע על ידי הפלמ"ח התעלם ממידע מודיעיני על פעילות רבה של אנשי הכנופיות באזור זה, מידע שאורי גביש תכנן לפיו את המסלול כך שיעקוף את אזור הפעילות. דני מס העדיף את הצעת אנשי הפלמ"ח. אורכו של המסלול המתוכנן היה כ-11 ק"מ.[21]

הכוח המיועד מנה ארבעים לוחמים, שכללו שתי כיתות אנשי פלמ"ח ושתי כיתות אנשי חי"ש. הכוח היה אמור לצאת בשעה 20:00, אך בשל עיכובים שנבעו מהוצאת הנשק ממחסני המחוז והכנתו לפעולה התעכבה היציאה עד 23:00. במהלך ההכנות התברר כי לשניים מהלוחמים, יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי (שנודע בכינויו "קשואל'ה"), לא נמצא נשק אישי, תת-מקלעים מסוג סטנים. דני מס לא הסכים שהשניים ייצאו ללא נשק, והם נותרו בירושלים. שלושים ושמונה הלוחמים הנותרים יצאו לדרך באוטובוס משוריין של חברת המקשר. הרכב נתקל במחסום אבנים כמה מאות מטרים לפני נקודת הירידה המתוכננת, וכדי לא להסתבך ולעורר רעש בחרו המפקדים לשנות מהמסלול המקורי ולרדת ישירות לערוץ הנחל. הירידה התלולה לנחל התארכה, והחלו ויכוחים בין הלוחמים על הדרך הנכונה. בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר נשמעו מספר יריות והיה חשש כי הכוח התגלה. דני מס החליט על חזרת הכוח וכשעה עד שעתיים לאחר מכן שבו הלוחמים לסמינר המורים בבית הכרם.[22]

בבוקר אחרי ביטול המסע של המחלקה, נעשה ניסון להצנחת תחמושת וציוד רפואי אל הגוש במטרה להתגבר על המחסור החמור שהיה שם. אך הניסיון לא עלה יפה, התחמושת התפוצצה ורבים מכלי הנשק מאותו משלוח יצאו מכלל שימוש.

הניסיון השני: מסע מחלקת הל"ה

עקב מצוקת הגוש ובעיקר בשל החשש הכבד שההתקפה הערבית תחודש, כפי שעלה ממידע מודיעיני שזרם כל העת, החליט הפיקוד על יציאת המחלקה שוב כבר בלילה הבא, שבין יום חמישי ד' בשבט (15 בינואר) ליום שישי ה' בשבט (16 בינואר).

מפת מסע המחלקה. סימון המסע אינו מדויק, ונועד להמחשה בלבד. מומלץ לצפות בהגדלה. מקרא למספרים במפה:

1. המחלקה יוצאת לדרך מהר-טוב. נעה בתחילה מערבה כדי לא לעבור ליד הכפר דיר אבאן, וכדי לעקוף את תחנת המשטרה הסמוכה.
2. אחד הלוחמים נוקע את רגלו.
3. דני מס מחליט לשלוח את הלוחם הפצוע עם שני מלווים חזרה להר-טוב.
4. שלושת הלוחמים חוזרים להר-טוב.
5. הל"ה ממשיכים בדרכם דרומה.
6. המחלקה פונה מזרחה ונכנסת לערוץ ואדי ג'דור.
7. המחלקה מתגלה, פונה צפונה תוך חילופי אש עם כוחות ערביים המגיעים מצוריף.
8. המחלקה מתפצלת לשניים, חוצה את גבעת חפורית. הלוחמים יורדים לערוץ נחל עציונה ומנתקים מגע לכמה שעות.
9. בשעות אחר הצהריים הלוחמים עולים לגבעת הקרב. הם נתקלים באש כבדה מצפון ומדרום, ונלחמים במשך כמה שעות עד שכל הלוחמים נהרגים.
10. המסלול המתוכנן למשואות יצחק.

בחירת המסלול

בשל חוסר האפשרות להעביר שיירת כלי רכב, כאמור, היה ברור שגם הניסיון השני יהיה במסע רגלי. מכיוון שבפלמ"ח היה נהוג שלא לחזור באותו מסלול בעת ביצוע חוזר של משימה,[23] ומכיוון שהיריות על המחלקה בלילה הקודם העלו חשש שהמחלקה התגלתה ואם תשוב באותה דרך תיתקל במארב,[24] היה צורך למצוא דרך חלופית להגעה לגוש עציון. הועלה רעיון להגיע ממזרח, דרך הרודיון ואזור תקוע של היום. רעיון זה כלל לינה של לילה אחד בשטח, בנחל חריטון. הרעיון נדחה בגלל זמן ההגעה הארוך וגם מחשש להיתקלות בבדואים משבט תעמרה, שהשתתפו בהתקפות על גוש עציון ועל השיירות אליו.[19] נדחו גם הצעות לנסות ולהגיע בכלי רכב מהר-טוב לאל-ח'דר, וכן הצעה להליכה רגלית מקריית ענבים.[25]

לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון מלבד ירושלים. הר-טוב נמצאת בגובה 230 מטר מעל פני הים, ואילו משואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש, היה בגובה 880 מטרים מעל פני הים – הפרש גבהים של כ-650 מטרים, ובמרחק של כ-15 ק"מ בקו אווירי. הליכה בקו ישר מהר-טוב לגוש עציון הייתה מחייבת את חציית השלוחות והגאיות שכיוונם באזור זה הוא ממזרח למערב, ולפיכך התוואי היה עלול להיות קשה. במקום זאת בחרו המתכננים מסלול שיוביל את המחלקה תחילה דרומה, לרגלי השלוחות והוואדיות, ואז פנייה מזרחה באחד הוואדיות העולים לכיוון גוש עציון ועלייה ממנו לגוש. ההליכה בתוך הוואדי קלה יותר, וגם מקלה על הניווט. סיירי הפלמ"ח הכירו דרך זו, ועברו בה במסעות שערכו בשנים 1942–1943.

עם זאת, המחלקה לא הייתה יכולה לנוע דרומה היישר מהר-טוב, משום שכמה קילומטרים מדרום למושבה שכן הכפר הערבי דיר-אבאן (מדרום למושב מחסיה של היום), שתושביו השתתפו בהתקפות על המושבה. מתכנני המסלול חששו מהיחשפות, ולכן היה צורך לנוע תחילה מערבה כדי לעקוף את הכפר. התנועה מערבה הייתה צריכה להיות רחבה כדי לעקוף את תחנת המשטרה הבריטית שהייתה סמוך להר-טוב (ערטוף, כיום תחנת המשטרה של בית שמש),31°44′12.6″N 34°59′20.2″E / 31.736833°N 34.988944°E / 31.736833; 34.988944 מחשש להתגלות באור הזרקורים שעל גג בניין המשטרה. במושגים של היום, היה עליהם לעקוף ממערב את השטח שבו נמצאת כיום בית שמש, ולהתחיל לשוב מזרחה מדרום לה.[19] אורך המסלול היה כ-26 קילומטרים. השאלה האם היה זה הנתיב הנכון עוררה פולמוס שנים רבות לאחר מכן.

הגעה להר-טוב, התארגנות ויציאה לחלקו הראשון של המסע

צילום אוויר של אזור הר-טוב, 1956. הצפון נמצא בכיוון הפינה השמאלית העליונה של הצילום. היישובים נחם ובית שמש לא היו קיימים בינואר 1948. בתחתית הצילום נמצאת תחנת המשטרה ערטוף, שאותה עקפו הל"ה כאשר יצאו תחילה מעט צפונה (לכיוון שמאל הצילום) ולאחר מכן מערבה (לכיוון תחתית הצילום)
צילום אווירי של זנוח, 1956. הצפון נמצא בכיוון הפינה השמאלית העליונה של התמונה. ניתן לראות את ערוצי הנחלים היורדים מהר חברון, בתמונה מימין למעלה לכיוון שמאלה למטה. באזור שבה נמצאת כיום זנוח נפרדה המחלקה מהלוחם הפצוע ומשני חבריו, שחזרו להר-טוב

המחלקה, על 40 לוחמיה, יצאה מסמינר בית הכרם במשאית להר-טוב. כלי הנשק היו מוטמנים בסליק ברכב הנוטרים שיצא בנפרד מהלוחמים ונסע גם הוא להר-טוב. הלוחמים הגיעו למושבה בין שבע לשמונה בערב והתקבלו בשמחה, אך שוב התברר כי שני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאפשר לשניים לצאת ללא נשק אישי, ובמצוקתם פנו למפקד המושבה, רפאל בן ארויה,[26] שהבהיר להם כי לא יוכל לתת להם נשק ממאגר הנשק של המושבה, שהיה דל ביותר. שני הלוחמים נותרו גם הפעם מאחור. אחד מהם, יעקב זרחי (קשאוולה), נהרג שבוע לאחר מכן בקרב הקסטל, ב-25 בינואר. הלוחם השני, יגאל בוטרימוביץ, נפצע באותו קרב.[א]

שעת היציאה המתוכננת הייתה 19:00, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין 2:00 ל-3:00 לפנות בוקר, ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים על כביש ירושלים-בית גוברין. ואולם, עקב טיפול בנשק וארוחת הערב שהתאחרה, התעכבה היציאה. רק בשעה 23:00 סיים דני מס את התדריך בחצר בית הספר של המושבה והמחלקה יצאה לדרכה. מפקד המושבה, רפאל בן ארויה, הפציר במס להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש כי בהליכה, כשמשא כבד על כתפיהם ובמסלול הררי שאורכו 26 ק"מ, לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה ויתגלו עם בוקר. דני מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף – ג'בע בשעות החשיכה ואז להמשיך בהליכה מאומצת של 5 ק"מ במעלה ההר, ואפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים כבר לא יוכלו לעצור בעדם.[28] היציאה המאוחרת והאפשרות להשלים את המסע בלילה אחד עלו גם הן בוויכוח על מחלקת הל"ה.

המחלקה בת 38 הלוחמים יצאה לדרך. היא נעה מערבה, איגפה מצפון את בניין המשטרה הבריטית, והמשיכה לכיוון תל בית שמש שאותו הקיפה ממערב. הלוחמים עברו סמוך למקום שבו נמצא כיום קיבוץ צרעה, ולאחר מכן עברו דרך המקום שבו נמצא המושב ישעי. הם חצו את כביש שער הגיא – בית גוברין (כיום כביש 38), סמוך למקום שבו נמצא כיום חניון עינות דקלים, כקילומטר וחצי מדרום למחלף בית שמש דרום. בנקודה זו התברר כי אחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו. הכוח פנה חזרה מזרחה, והגיע בשעה 1:00 בלילה לערך למקום שבו נמצא כיום המושב זנוח. גפני הפצוע התקשה מאוד בהליכה ועיכב את התקדמות המחלקה, ולפיכך הורה דני מס לשני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן, לחזור עם הפצוע להר-טוב. מפקד המחלקה חשש שמא השלושה לא יצליחו לחזור להר-טוב בשלום, ובאותה עת לא עלה כל חשש לגורל המחלקה כולה. השלושה חזרו צפונה ישירות להר-טוב מבלי לחזור על העיקוף. שאר 35 הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18–20 ק"מ במסלול קשה, ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.[29]

חלקו השני של המסע

מכיוון שאיש מן הל"ה לא נותר בחיים, תיאור החלק השני של המסע, מן הנקודה שבה נפרדה המחלקה משלושת הלוחמים שחזרו להר-טוב ועד שהמחלקה התגלתה באזור הכפר צוריף, נותר לוט בערפל. ניתן לשער, על סמך תוכנית המסע שאושרה על ידי מפקד המחוז ומפקדי החי"ש והפלמ"ח באזור, ולאור העובדה שהמסלול לגוש עציון היה מוכר לסיירי הפלמ"ח, כי לאחר חזרת שלושת הלוחמים המשיכה המחלקה בנחל זנוח לכיוון דרום ועברה למרגלות הכפר הערבי בית נטיף, לאורך מסלולו של כביש 3855 כיום. ליד רוגלית של ימינו פנתה המחלקה מזרחה, נכנסה לנחל גדור (ואדי ג'אדור) והחלה בטיפוס לכיוון הגוש, מעט מדרום לכביש 367.

בראש המחלקה הלכו שני סיירים שתפקידם העיקרי היה לזהות את מסעף הוואדיות בנחל שבו הערוץ הימני מוביל ישירות לכפר האויב צוריף. המחלקה הייתה אמורה לפנות שמאלה ולעבור בין צוריף לבין ג'בע. לאחר המעבר בין שני הכפרים הללו היה המרחק למשואות יצחק כ-5 קילומטרים, בקו אווירי. על פי העדויות השונות הגיעו הסיירים לאזור צוריף בסביבות השעה 6:00 בבוקר. על פי ההערכות, הלוחמים היו יכולים להגיע לגוש עצמו עוד בשעות החשיכה, לפני עלות השחר, והעיכוב אינו ברור. הכוח כנראה לא טעה בניווט, שכן עלה כמתוכנן דרך נחל גדור. ייתכן שהיה עיכוב נוסף במהלך הלילה מסיבה לא ידועה.[30]

ההתגלות והקרב

גבעת הקרב נ.ג 573. השביל המופיע בתמונה לא היה ב-1948, ונוצר במהלך הסיורים בעקבות הל"ה החל משנות ה-80 של המאה ה-20.[31]
גבעת הקרב (משמאל, שביל מטפס אל ראשה) וגבעה 603, מימין

תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם הוא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן (Hamish Dougan). דוגן ביקר בארץ ב-1965 ושב וביקר לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1970. הוא סייר באזור הקרב והפגין זיכרון והתמצאות טובה בשטח. עדויות נוספות נאספו לאחר מלחמת ששת הימים בתחקירים של ערביי הכפרים שבאזור, במיוחד תחקיר של אבו אברהים, שהיה מוכתר ג'בעה ב-1948. חומר נוסף נמצא בידיעות מודיעיניות שאסף הש"י, שירות המודיעין של ה"הגנה", במהלך הקרב ולאחריו, וכן מעדויות של טייסי שירות האוויר, שיצאו לחפש את אנשי הל"ה לאחר שלא הגיעו לגוש.

מכל החומר שנאסף עולה התיאור הבא:

בסביבות השעה 6:00 בבוקר התגלו כנראה שני הסיירים. על הדרך שבה התגלו ישנן כמה גרסאות. הגרסה שהתפרסמה ימים ספורים לאחר הקרב מקורה בעזרא דנין, איש הש"י, שניסה לברר לאחר הקרב את השתלשלות האירועים. הוא נפגש עם נציגו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן, וממנו שמע כי המחלקה פגשה ערבי רועה צאן, או זקן. על פי תיאור זה חסו אנשי הל"ה על הזקן ושחררו אותו, וזה נמלט והודיע לערבים על נוכחותם. סיפור זה נמסר על ידי דנין לדוד בן-גוריון, והוא פרסם אותם ברבים כמה ימים לאחר הקרב. הסיפור הפך לאחד המרכיבים המרכזיים של המיתוס שהתהווה סביב הל"ה.[32] מעדויות שנגבו מערביי צוריף לאחר מלחמת ששת הימים עלה תיאור מעט שונה, ועל פיו נתגלו הל"ה על ידי שתי נשים מצוריף שיצאו לקושש זרדים. על פי תיאור זה קראו הסיירים לעברן בערבית "אנחנו מההגנה הערבית". הנשים ברחו, והסיירים לא פתחו עליהם באש. ייתכן ששני האירועים התרחשו, וייתכן שהנשים הודיעו על הגילוי לרועה צאן או לאדם אחר, והוא זה שהעביר את ההודעה.[30] יש רואים בסיפור הרועה מיתוס, שלא אירע במציאות.[33]

הסיירים המתינו למחלקה ודיווחו לדני מס על האירוע. הוא החליט להמשיך בתוכנית ולחצות את קו צוריף–ג'בע לפני שתתחיל הפזעה (גיוס המוני מהכפרים באזור) שמס העריך שתתרחש בעקבות ההודעה, כפי שהיה מקובל. המרחק בקו אווירי מהגוש היה כ-6 ק"מ, אך מס העריך כנראה, שאם יצליחו להתחיל את השלב האחרון של הטיפוס אל הגוש יהיה לו את יתרון הגובה והמחלקה תוכל להתמודד עם ההתקפה הערבית הצפויה. ייתכן שקיווה גם לתגבורת מהגוש, שתסייע לו בשלב זה.[30]

שתי הנשים הגיעו במהירות למחנה האימונים בצוריף והודיעו על האירוע לאיברהים אבו דאיה, מפקד המיליציה הפלסטינית אל-ג'יהאד אל-מוקדס ("הג'יהאד הקדוש"). אבו דאיה שלח שני לוחמים שזיהו את המחלקה ופתחו עליה באש דלילה, בסביבות השעה 7:00 בבוקר. אבו דאיה אסף את כל לוחמיו ובין השעות 08.00–11:00 התפתח קרב מול מחלקת הל"ה. הל"ה עלו כנראה לגבעת חפורית, הנמצאת סמוך למחסום ג'בע כיום (2015) 31°40′24.0″N 35°02′47.8″E / 31.673333°N 35.046611°E / 31.673333; 35.046611 ומשם ירדו צפונה ומזרחה, לנחל עציונה. בסביבות השעה 11:00 הצליחו לוחמי הל"ה כנראה לנתק מגע ולהסתתר במערות או באפיק הנחל, והקרב שכך לכמה שעות.[14]

במקביל לקרב הפעילו הערבים גיוס המוני בעשרות כפרים ערביים – פזעה. מקורות ערבים העריכו שמספר הלוחמים הכפריים שהתאספו הגיע ל-2,000. הערבים העריכו שהמחלקה תנסה לסגת צפונה, ותפסו את חירבת סנסן 31°41′45″N 35°04′04.2″E / 31.69583°N 35.067833°E / 31.69583; 35.067833 ואת גבעה 603 31°40′53.7″N 35°03′26.3″E / 31.681583°N 35.057306°E / 31.681583; 35.057306. הערבים לא הסתערו בשלב זה וייתכן שהל"ה לא ידעו שהם מוקפים. השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום, ואולי אף להתפצל לכוחות קטנים יותר ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהר-טוב, אך דני מס כנראה חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון המשוועים לעזרה.[14]

גבעת הקרב

בסביבות 14:30 החליט דני מס לעלות לגבעה 573, שכונתה על ידי הערבים ד'האר אל חאג'א (גב הגברת) 31°40′49.6″N 35°03′22.6″E / 31.680444°N 35.056278°E / 31.680444; 35.056278. המניע לכך אינו ברור. ייתכן שמפקדי המחלקה קיוו ששלוחת סנסן פנויה, או שביקשו לשפר עמדות לקראת המשך מסעם לגוש בלילה דרך חורבת סנסן. כאשר החלו לעלות על הגבעה התגלו על ידי הערבים, וחלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב") הסתבר לל"ה כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם, בעיקר מגבעה 603, שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים, אך על פי המקומות שבהם נמצאו הגופות מאוחר יותר נראה כי התארגנו להגנה היקפית. בנקודה אחת על הגבעה, שבה היה מחסה טוב יותר, רוכזו כנראה הפצועים, כיוון שהגופות שנמצאו באותה נקודה היו חבושות.[34] למרות מצבם הנחות הצליחו הלוחמים להדוף כמה הסתערויות על הגבעה, עד שאזלה תחמושתם. ערביי האזור שהשתתפו בקרב העידו כי לקראת סוף הקרב, בסביבות 16:30, ניסו כמה מהלוחמים לרדת לנחל עציונה, אך נהרגו. דוגן העיד שמצא שבע גופות של הלוחמים סביב הגבעה: גופה אחת נמצאה כ-500 מטרים ממערב לגבעה, בערוץ נחל עציונה; ארבע גופות לוחמים נמצאו במדרון המערבי של הגבעה, במרחק כמה עשרות מטרים זו מזו; ושתי גופות נוספות נמצאו בערוץ נחל עציונה, למרגלות הגבעה, מדרום.[35] על פי העדויות, הלוחם האחרון נהרג בסביבות 17:00, כאשר השליך את הרימון האחרון שהיה ברשותו. לעדות הלוחמים הערבים, "מי שנגזר עליו למות – לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו".[14]

מציאת החללים

איברהים אבו דאיה, מפקד הכוחות הערביים בקרב הל"ה

אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם עד שעות הבוקר של יום שישי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא הייתה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון כל ידיעה על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף, אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים ("פרימוסים") של שירות האוויר לסיור בשטח (אחד מהטייסים היה עזר ויצמן). הטייסים לא הבחינו במחלקת הל"ה אך הבחינו בריכוזי ערבים וכלי רכב במספר כפרים ערביים; נראה שעברו מעל האזור בשעות שבהן הסתתרו אנשי המחלקה בנחל עציונה.[36][14] גם למחרת נעשו ניסיונות למצוא את הלוחמים, כולל סיורים אוויריים. נעשו ניסיונות למצוא את המחלקה גם מכיוון הר-טוב: כוח גדול של חי"ש ופלמ"ח יצא בבוקר 17 בינואר לחפש את הל"ה לאורך מסלולם המשוער. ליד בית ג'מאל נתקל הכוח בערבים ובקרב שהתפתח נהרג אחד מאנשי החי"ש, משה לוי, ושניים נפצעו. מיד כשהגיעו הידיעות על גורל הל"ה נסוג הכוח להר-טוב.[36]

בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. מפקד המשטרה, היימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלוויית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן כ-15–18 פיסות נייר ופתקים. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו, לא התגלו מעולם, ולא נודע מה נכתב בהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת החללים למטה ההגנה בירושלים.

דוגן החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגופות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגופות שייכות לאלוקים, ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגופה, הסכימו.[37]

למחרת, יום ראשון 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים.[ב] הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגופות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו בהן והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים, הביא את הגופות אל הרכב הבריטי.

הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון. בלילה עסקו לוחמי הפלמ"ח והחי"ש בזיהוי חבריהם שנהרגו בקרב. למחרת הגיעו חלק מהורי הנופלים וקרוביהם, שהוסעו במשוריינים בריטים, לכפר עציון. עמם הגיעו גם אנשי חברה קדישא, ובראשם הרב אריה לוין. הם הכינו את הגופות לקבורה, וזו נעשתה בבית הקברות של כפר עציון. את הקבורה אבטח הצבא הבריטי, ומכיוון מערב, לכיוון צוריף, אבטחו מגיני הגוש, בנשק "לא לגאלי".[37][39]

אחרית דבר

ערך מורחב – שיירת נבי דניאל

הלחימה בגוש עציון נמשכה. שיירת תגבור עמוסת אספקה הצליחה לפרוץ אל הגוש ב-21 בפברואר 1948 ("שיירת דבורה") ולחזור בשלום לירושלים. שיירה נוספת הצליחה להגיע אל הגוש ב-27 במרץ. בדרכה חזרה הותקפה בנבי דניאל, סמוך למחנה הפליטים דהיישה של היום, וספגה אבדות רבות: 14 הרוגים ו-40 פצועים. השיירה חולצה רק למחרת, בחסות הבריטים.

בימים ג'-ד' באייר, 12–13 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות, נערכה התקפה גדולה על יישובי גוש עציון. כפר עציון נכבש בצהרי 13 במאי, ומגיניו נטבחו – 127 איש נורו לאחר כניעתם, ורק ארבעה הצליחו להימלט. לוחמי שלושת היישובים האחרים נלקחו לשבי הירדני, ממנו שבו לאחר תום המלחמה. למחרת, ה' באייר, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

הבאה לקבורה בירושלים

ערכים מורחבים – הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות בירושלים, גורל הגר"א
לוחמי מחלקת הל"ה מובאים לקבורה, ינואר 1948
חלקת הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל

כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, בחשוון תש"י 1949, החל מבצע שיזם הרב הראשי בצה"ל, הרב שלמה גורן, לליקוט שרידי הנופלים בחזיתות השונות. הסתבר כי נותרו מאות גופות שלא נקברו, או שנקברו בקברי אחים, מעבר לגבול. לאחר מאמץ דיפלומטי מורכב החל הרב גורן בליקוט העצמות. מבצע זה נערך בנווה יעקב, בבית הערבה, בלטרון, בג'נין ובמקומות נוספים. בין שאר המקומות הגיע הרב גורן, עם נציגים מלוחמי הגוש, לגוש עציון. גופות נופלי גוש עציון ובהם לוחמי מחלקת הל"ה הובאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.[40]

זיהוי הגופות

שמות הל"ה[41]
פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה

בעת הקבורה הזמנית בכפר עציון זוהו כל הגופות, אך לאחר נפילת הגוש אבדו פרטי הקבורה ולא היה ידוע מי קבור והיכן. בשל כך, כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל היה צורך בזיהוי מחודש שלהן, אך רק עשרים ושלוש מתוכן זוהו. הלוחמים נקברו באותו סדר שבו נטמנו בכפר עציון, ועל שתים עשרה מצבות לא צוין שם.[47] המשפחות שבניהן לא זוהו פנו אל רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, וזה הציע להם לפנות אל הרב אריה לוין ולבקש ממנו שיערוך טקס קבלי הנקרא "גורל הגר"א" ובאמצעותו יזוהו הגופות. ואכן, הרב אריה לוין, יחד עם בנו הרב רפאל בנימין לוין וחתנו הרב אהרן יעקובוביץ, ערך את הגורל. נכחו במקום גם ראובן מס (אביו של דני מס) ויצחק פרסיץ, אביו של בנימין פרסיץ.[48]

הגורל נעשה בעזרת ספר תנ"ך עתיק שהודפס באמסטרדם בשנת 1700. על ידי דפדוף מיוחד בספר נרמזו זהותם של 12 הגופות. בעת עריכת הגורל, לאחר שהופיעו מספר פסוקים כלליים כמו ”בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ” (ויקרא, י', ג'), ו”לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ” (תהלים, כ"ד, א') שרומז על הל"ה, החלו להופיע אחד עשר פסוקים הרומזים לסדר הקבורים. לדוגמה, כאשר נפתח הספר במילים "ולזבולון אמר" (דברים, ל"ג, י"ח) היה בכך רמז ליצחק זבולוני וכאשר נפתח ב”וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן בַּגּוֹרָל” (יהושע, כ"א, ד') היה הרמז לחלל בנימין בוגוסלבסקי, וכן ”הֲלוֹא בֶן יְמִינִי” (שמואל א', ט', כ"א) כרומז לחלל עודד בן ימין, וכיוצא בזה. וכך נקבעה זהות 12 הגופות הנותרות.[49][48][50]

על פי ירח פארן, הזיהוי לא התקבל על ידי המשפחות והלוחמים נטמנו בקבר אחים,[51] ואולם על פי יוחנן בן יעקב ההורים השכולים קיבלו את הזיהוי, שאושר גם על ידי המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון.[52] בפועל, ב-2017 אין קבר אחים בחלקת הל"ה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל אלא 35 קברים אישיים.[53]

גם מאוחר יותר לא נעשה ניסיון לזהות את 12 החללים בשיטות מתקדמות יותר כגון בדיקת סמני DNA או אמצעי זיהוי אחרים והם נותרו קבורים על פי הזיהוי של "גורל הגר"א".

סביב הפרשה

מכתבה של ד"ר מרים דוקר, רופאת הר-טוב, לבנה: "שלומיק, מצב עצוב מאד; שלשום בערב באו 40 בחורים שמחים, עליזים, מלאים חיים וכח. הלכו מפה ברגל לכפר עציון; והיום בבוקר באה קבוצה גדולה והלכה לחפש ואנחנו נשארנו מלאים פחד, שגם אלה לא יאבדו. אבל הם באו חזרה, אבל 1 נהרג, 3 פצועים נמצאים אצלי בקליניקה יחד עם רופא מנתח שבא איתם. ועם ד"ר זה אני שולחת מכתב אליך. אך כמה נהרגים; כמובן, זוהי מלחמה, זה בשביל מדינה יהודית, אבל קשה לי להתרגל עוד למחשבה שכל הבחורים שראיתי אותם – כולם, כולם הלכו. …"

התעלומה

במשך שנים רבות אפפה תעלומה את גורל הל"ה. לא היה ידוע כיצד התגלו, היכן התחולל הקרב, ומה אירע בו. בספר "תולדות מלחמת הקוממיות" נאמר כי ”סופם – לוט באגדה, כי פליט לא שרד מהם.”[54] גם ההיסטוריון נתנאל לורך כותב: ”פליט לא נותר, ולא נודעה אחריתה” (של המחלקה).[55] רק במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אזור גוש עציון שב לשליטת ישראל, נעשה מחקר יסודי לבירור שאלות אלה. בעיקר עסקו בכך אנשי כפר עציון המתחדש, ובמיוחד אנשי בית ספר שדה כפר עציון בהובלת יהושע כהן, איש שדה בוקר וממייסדי בי"ס שדה כפר עציון. עם זאת, מחקרים הראו שכבר כמה ימים לאחר הקרב היו בידי הפיקוד העליון של ה"הגנה" ידיעות ברורות על מיקומה של גבעת הקרב, וכן פרטים שונים על יומם האחרון של הלוחמים.[56]

המיתוס

טוביה קושניר, מאנשי הל"ה, איש מדע מבטיח

נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948 מחלקה הייתה כוח גדול, למעשה הכוח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב, כמעט לא נתפס.[57][58] מכיוון שאיש מאנשי המחלקה לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה, היו התיאורים בעיתונות של אותם ימים מורכבים מהשערות וממידע חלקי. ואולם, בתוך ימים ספורים החל תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי, אולי המיתוס הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת העצמאות.[59]

המיתוס של מלחמת העצמאות

המיתוס של מלחמת העצמאות באופן כללי, סובב סביב כמה אמונות בסיסיות. על פי הראשונה שבהן, במלחמה לחמו בעיקר צברים, שגם אם לא נולדו בהכרח בארץ, הרי שגדלו וחונכו בה בשנות ה-30 ובשנות ה-40 של המאה ה-20 וספגו את האתוס הציוני. עמנואל סיון מוצא שאמונה זו נכונה, ושעל פי הגדרה רחבה זו אכן היו רוב הנופלים במלחמה צברים.[60] עוז אלמוג חולק על הנחה זו וטוען שלמרות מעמדם המיתולוגי והאליטיסטי של הצברים, חלקם מבין לוחמי ונופלי מלחמת העצמאות קטן מכלל הלוחמים. הסברו של אלמוג הוא שהצברים המשכילים השאירו אחריהם במקרים רבים יומנים. מה שאפשר יותר את הנצחתם מאשר של עולים חודשים ללא משפחה בארץ וללא שליטה בעברית.[61] מיתוס תש"ח מדגיש גם את גילם הצעיר של הנופלים; סיון מוצא במחקרו שגם אמונה זו נכונה.[62]

מרכיב משמעותי נוסף במיתוס שנוצר סביב הל"ה קשור במיתוס כולל יותר של מלחמת העצמאות, שעל פיו נפגעו במלחמה במיוחד בני האליטות של היישוב: מרכיב זה מכונה "קטל האליטות", והכוונה לאליטות האינטלקטואליות באקדמיה, בעולם הרוח, וגם באליטה הצבאית. סיון מראה כי במלחמה נפלו קרוב ל-9% מן הסטודנטים, אחוז גבוה יחסית לממוצע אחוז הנופלים בקבוצת הגיל הרלוונטית.[63] על פי סיון, מיתוס קטל האליטות נכון ביסודו, אך קשה להעריך אותו במלואו. עם זאת, גם אם המיתוס אינו ניתן להערכה אובייקטיבית, האמונה בכך שהנופלים היו הטובים שבחבורה הייתה חלק מרכזי במיתוס תש"ח.[64]

התגלמות המיתוס של מלחמת העצמאות בסיפור מחלקת הל"ה

סיפור הל"ה כולל בתוכו ומעצים במיוחד את המיתוסים הללו.

כל הקבוצה הזאת, המחלקה הזאת, לולא היתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת, רמטכ"ל… והכול בקבוצה של 35 איש שרובם היו סטודנטים… אבידה נוראה.[68]

התגלמות מיתוס הצבר בסיפור מחלקת הל"ה

מעבר למרכיבים אלה, עוז אלמוג מדגיש כי במיתוס הל"ה נמצאים כל מרכיבי דמותו האידיאלית והמיתית של הצבר, בן דור תש"ח:[59]

  • מחלקת הל"ה לא יצאה למבצע התקפי אלא כדי לסייע לאחיהם הנצורים.[59] אנדה עמיר-פינקרפלד כתבה עליהם ותיארה את משימתם:

הם לא ששו לקרב, כי לחיים ולשלום, ובשם החיים והשלום יצאו למערכה, להושיט עזרה לגוש יישובים נצור. הם הלכו להביא סמי רפואה ודם עירוי לפצועים, נשק ותחמושת למגינים...[69]

  • בראש המחלקה עמד דני מס, שהיה מוכר ונערץ בין חבריו בפלמ"ח, ונחשב לדמות מופת עוד בחייו, מעין ארכיטיפ של דמות הצבר.[70]
  • הקרב היה קרב של "מעטים מול רבים": שלושים וחמישה הלוחמים נלחמו מול אלפי ערבים. העמדת המעטים מול הרבים הופכת אותם לגיבורים ולצדיקים, מול האויב.
  • התנהגותם של הלוחמים היא סמל למוסריות ולטוהר הנשק: הם לא פגעו ברועה הזקן שפגשו בדרכם, ולעומת זאת אויביהם ניצלו את מוסריותם ואף התעללו בגופותיהם.
  • הל"ה לא נכנעו ולא ברחו, אלא נלחמו עד סופם המר ועד האחרון שבהם; אלמוג רואה בכך אזכור להתאבדות במצדה. בלחימה זו הוכיחו את נאמנותם לערכיהם ולחבריהם.[59]

לדעת מוטי זעירא חלק חשוב במיתוס הל"ה היא התפיסה שבנפילתם קידשו הל"ה את האדמה שעליה לחמו, ובכך המשיכו לקדש את הקשר המתחדש בין העם ובין אדמתו.[71]

דגש חשוב בהבנת המיתוס הוא דווקא בכך שאין המדובר בניצחון אלא בכישלון (שתרם לאחר מכן, גם אם לא באורח ישיר, לכישלון גדול יותר בנפילת גוש עציון). המיתוס נשען על הערכים שהובלטו בקרב, והדגיש את עליונותו המוסרית של הלוחם העברי מול אויביו.[72] ההיסטוריון מאיר פעיל סובר כי "הל"ה הוא סיפור של כישלון שכמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית, העם או הציבור שזה קורה לו, הופך אותו למיתוס, בכך שהוא מדגיש את הגבורה. כלומר, הגבורה מחפה על הכישלון. זו דרך נורמלית להתמודד נפשית עם אסון".

התהוות המיתוס

המיתוס התהווה בתוך ימים ספורים. חמישה ימים לאחר הקרב, ביום רביעי 21 בינואר, הזכיר דוד בן-גוריון בנאום שנשא כמה מן המרכיבים האלה. בדבריו אמר:

איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הבנים שנפלו... פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה, בלימוד, במשחקים ובקרבות – כאילו נחצבו באגדת פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם. וקשה להאמין שכל אלה ילדי המציאות, חיה וקרובה וכשכאן על ידנו, בתוכנו, בימינו – חיו, השתובבו ופעלו הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם ושהעפילו על מרום פסגת הגבורה של אדם עלי אדמות. מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל אלה דרכו עליה![73]

בדברים אלה הדגיש בן-גוריון שניים ממרכיבי המיתוס: קידוש האדמה בדם הנופלים, והעובדה שהמדובר בלוחמים מן האליטה הרוחנית, התרבותית והצבאית, כאמור לעיל. בהמשך נאומו הדגיש בן-גוריון את סיפור הפגישה עם הרועה הזקן, עליו ריחמו הל"ה (מידע שהגיע לבן-גוריון, כאמור, מאיש הש"י, עזרא דנין), ובכך הדגיש מרכיב שלישי – את ההומניות והמוסריות של הלוחמים, לעומת חוסר ההומניות של הצד השני. מרכיב נוסף של המיתוס שהזכיר בן-גוריון בנאומו היה תיאור אחרון הלוחמים, שהשליך רימון על התוקפים לאחר שתחמושתו אזלה.[74]

נפילת המחלקה הייתה עלולה להוות נקודת שבר ביישוב, ועלולה הייתה להביא לביקורת פוליטית על ההנהגה, לקריאה לפינוי יישובים בודדים ולרוח נכאים; הדגשת גבורתם ועוז רוחם של הל"ה על ידי בן-גוריון הפכה את האסון לסמל מעורר השראה, שיוביל להמשך המאבק ולהתלכדות מחדש. בפקודת יום של הפלמ"ח שהתפרסמה למחרת נאומו של בן-גוריון, ב-22 בינואר, הודגשו ערכי היסוד של הלחימה, שעל פיהם חונכו אנשי החטיבה: ”ננצור את זכר הגיבורים אשר ידעו ללחום כאריות וליפול בכבוד” – אומץ לב ודבקות במשימה, ולצידם גם ערכי הרֵעות והאחווה, והלחימה הלא מתפשרת מול כוחות עדיפים בהרבה, בלי להיכנע.[74]

גם יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, הדגיש פן דומה של ערכי הפלמ"ח, בדברים שכתב לזכר הל"ה באותו שבוע בביטאון "במחנה" (אז ביטאון ההגנה) אמר: ”כי מלחמתם – מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות. וכמוהם נוסיף ונילחם: בעוז רוח ובאהבה לאדם. רבים מאתנו יפלו עוד במלחמה זו, יקרים וקרובים עוד נשכל, אך הדרך מובילה לניצחון, לחיים, ליצירה, לעתיד...” שדה הדגיש את המוסריות שבלחימת הפלמ"ח, את ערכי טוהר נשק עליהם התחנכו הלוחמים ואת אנושיותם. כל אלו באו לידי ביטוי במיוחד במפגש עם הרועה הערבי עליו חסו.[75]

בגיליון 23 בינואר, שבוע לאחר הקרב, הדגיש העיתון דבר במוסף דבר השבוע מרכיב חשוב נוסף של המיתוס: ”שלושים וחמשת הצעירים האלה, כולם ממיטב הנוער היהודי, קידשו בדמם את שם האומה וחידשו את ברית הנצח שבין העם היהודי ואדמתו השדודה”.[76] זעירא רואה בדברים אלו את מוטיב הקשר עם האדמה הנקנית בדם, מוטיב שהודגש כבר במיתוסים אחרים של הציונות, ובעיקר מיתוס תל חי. הוא מזהה את הקשר לא רק במוטיב אלא גם במילים הטעונות החוזרות על עצמן: "גאולה", "קדושה", "גבורה", והצירוף "אדמתו השדודה", שלדעת זעירא לקוח ישירות מנוסח ה"יזכור" שאותו חיבר ברל כצנלסון לזכר הרוגי תל חי.[77] החיבור למיתוס המוכר, שהיה אחד המרכזיים בתולדות היישוב עד אז, הקנה לסיפור הל"ה מקום מרכזי משלו באתוס הנבנה, וחיבר את נפילת הל"ה לערכים המרכזיים של תל חי: מסירות עילאית ונכונות להקרבת היקר מכול; קניית הארץ בלחימה ובמחיר כבד; לוחמים המשלבים ערכי מוסר, עבודה והגנה; מנהיג נערץ המשלב באישיותו את כל הערכים האלה. וכשם שתל חי הפכה למוקד עלייה לרגל, כך גם המאמר בעיתון "דבר" מנבא שקברי הל"ה ”לקבר האחים של הגיבורים הקדושים האלה, שנכרה בכפר עציון, יעלו אלפים ורבבות – ורוחם תלהיב לתקומת העם ולגאולת המולדת.”[76][71] הספדים דומים נוספים שנכתבו באותם ימים ספוגים אף הם בסמליות רבה, באידיאלים וברגש עז, וכל זאת בתוך שבוע מיום הקרב: תוך ימים ספורים הפכה מחלקת הל"ה לחלק מהותי במיתוס הציוני.[78]

חלק נוסף של המיתוס שהתפתח בשבועות שלאחר מכן נוגע לתפקודם של ההורים, בכך שקיבלו את הידיעה המרה מתוך איפוק, השלמה והקרבה. היו גם מי שהשוו את התנהגותם של הורים אלה לעקדת יצחק, ובכך הפכו את סיפור הל"ה לחלק מרצף ההיסטוריה היהודית מימי קדם עד ימינו, ובעיקר למטען המיתי שבו.[79]

המסתורין שאפף את הקרב תרם אף הוא למיתוס. איש מאנשי המחלקה לא שרד כדי לספר על הקרב, ונסיבות הקרב לא נודעו. על פי השמועות גם מקום הקרב לא היה ברור (אם כי הפיקוד ידע את הפרטים בתוך כמה ימים לאחר הקרב, כאמור לעיל).[57][58]

הנה מוטלות גופותינו

חיים גורי (במרכז), 1949
ערך מורחב – הנה מוטלות גופותינו

גורם משמעותי מאוד ביצירת המיתוס היה שירו של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותינו". דני מס היה חברו של גורי בקורס מ"מים שעברו יחד בג'וערה, וכמה מן הנופלים היו חניכיו. גורי היה בשליחות "ההגנה" מחוץ לישראל בזמן הקרב. כאשר הגיעה אליו השמועה על הקרב, כתב את השיר בתוך שעות אחדות. השיר מוקדש "לדני ולחבריו"[80] ונאמר כולו כביכול מפיהם של אנשי הל"ה לאחר מותם, מוטיב ידוע בשירה האירופית אך כמעט ולא מוכר בשירה העברית.[57] גורי תיאר את הקרב באופן מדויק, אף על פי שלא ידע דבר על פרטיו:

...לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְׁקנוּ צָמוּד וּמְרוּקָן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה.
הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תּוׁם. עוֹד קָנָיו לוׂהֲטִים
וְדָּמֵנוּ מֻתָּז בַּשְבִילִים שַׁעַל–שַׁעַל.
עָשִֹינוּ כְּכֹל שֶׁנוּכַל, עַד נָפַל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם...

לגורי הייתה ברורה הנאמנות של לוחמי הל"ה לעקרונות הפלמ"ח, נכונותם למסור את חייהם למען המולדת, וכך יכול היה לתאר בנאמנות את רגעיהם האחרונים, מבלי שידע עליהם דבר. בכך נגע גורי באחד ההיבטים המהותיים של מיתוס הל"ה: התעלומה סביב נסיבות נפילתם.[81] הנופלים, כביכול, עדיין חיים, וממשיכים להשתייך למסדר הלוחמים גם אחרי נפילתם. הם נהרגו כקולקטיב, ומקומם חי ונושם בתוך הקולקטיב הכללי, ובכך הם מסייעים להגדיר את זהותם של החיים[82]:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻּמִים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הַאִלֶּמֶת...

שירו של גורי שונה באופן מהותי מההספדים הרבים שנכתבו בעיתונים בימים ובשבועות שלפני כן: בשיר אין שפה גבוהה, נמלצת ועמוסת מטענים סמליים ורגשיים, אלא מילים פשוטות ו"ארציות" שאינן מעמעמות את עוצמת האירוע. השיר הפך תוך זמן קצר לאחד השירים הידועים ביותר, והיה לאחד הקטעים הנפוצים ביותר בטקסטים שליוו את המלחמה ובטקסי זיכרון.[83]

טוהר הנשק

אחד המרכיבים המפורסמים של מיתוס הל"ה היה המפגש עם הרועה הערבי, שעליו בחרו לרחם. כפי שתואר לעיל, סיפור זה הפך למיתוס בפני עצמו, המייצג את ערכי טוהר הנשק והמוסריות שעליהם שמרו לוחמי הפלמ"ח, ומנגיד אותם עם התנהגותם של הערבים. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, מחללי הל"ה, תמך בגרסת הרועה הערבי וראה בה, כאמור, סמל למוסריות של אנשי הפלמ"ח. לעומת זאת, מאיר פעיל סבר כי הסיפור אינו נכון, וכי מטרתו היא למעשה להפריך את העיקרון של טוהר הנשק, שהרי הל"ה שמרו עליו ובשל כך שילמו בחייהם.[84]

הוויכוח על פרשת הל"ה

ב-21 בינואר 1983 פרסם ההיסטוריון אורי מילשטיין בעיתון דבר מאמר שכותרתו "הל"ה: הכנות כושלות, מסלול מוטעה וגבורה טראגית".[85] במאמר זה מתח ביקורת חריפה על תכנון מסע הל"ה, על עצם הנחיצות בשליחת הלוחמים, על בחירת המסלול שבו הלכו, ועוד. בשבועות הבאים התפרסמו החלקים הבאים של המאמר.[86] מאמרים אלה עוררו תגובות רבות, ובהן תגובתם של ישראל עמיר, שהיה באותה תקופה מפקד חטיבת עציוני,[87] ושל צבי זמיר, שהיה מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח בזמן קרב הל"ה.[88]

להלן השאלות העיקריות שסביבן נסב הוויכוח.

  • האם היה צורך בשליחת מחלקת הל"ה? על פי אורי מילשטיין, מטרתה של המחלקה הייתה העברת חומרי רפואה, ובעיקר פלזמה, אל הגוש, כדי להציל את פצועי קרב ג' שבט. זו הייתה הקריאה הדחופה העיקרית שנשלחה על ידי מפקד הגוש, עוזי נרקיס. ואולם, כבר ביום שלמחרת הקרב פינו הבריטים את הפצועים לירושלים באמבולנסים, ולפיכך לא היה צורך ביציאת המחלקה.[89] ואולם, יוחנן בן-יעקב טוען כי על פי פקודת המבצע שניתנה לדני מס המטרה הייתה תגבור הגוש בלוחמים. לפיכך, היה צורך משמעותי בל"ה גם לאחר פינוי הפצועים לירושלים.[90]
  • האם המסלול שנבחר היה המסלול הנכון? אורי מילשטיין מביא טענות של כמה עדים, ובהם אריה טפר, שהיה ממפקדי הגוש (ומי שהוביל את התקפת הנגד שהכריעה את קרב ג' בשבט), המותחים ביקורת חריפה על המסלול שבו צעדו הל"ה. לטענת מילשטיין, הדעה המקובלת שעל פיה הדרך מהר-טוב לכפר עציון הייתה מוכרת לסיירי הפלמ"ח מניווטים קודמים אינה נכונה, ולמעשה מסעות הפלמ"ח לא עברו בדרך זו; מכל מקום, לא עברו דרומה מבית נטיף. לדברי המקורות אותם מביא מילשטיין, הציר שבו הלכו הל"ה היה הגרוע ביותר: הדרך לא הייתה מוכרת לסיירים, ועברה ליד בסיס אימונים (בצוריף) של האויב. היו צירים קצרים, נוחים ומוכרים יותר: מרמת רחל, ליד מנזר מאר אליאס, ודרומה במקביל לכביש הראשי (כביש 60), עד "משק כהן" (מצפון לנווה דניאל); אורכה של דרך זו הוא 9 קילומטרים בלבד. אפשרות אחרת הייתה לצאת מקריית ענבים, דרך הרכס עליו נמצא היום קיבוץ צובה, נחל שורק, נחל קטלב, ואדי פוכין, ומשם עלייה אל משק כהן והגעה אל הגוש. יתרונה של דרך זו הוא בכך שאנשי המחלקה היו יכולים לצאת ישירות מהבסיס בקרית ענבים בלי לאבד זמן בנסיעה להר-טוב, ובכך שאורכה 17 ק"מ. ניתן היה לעשות מסלול דומה גם מהר-טוב.[91]
עדות נוספת היא בשמה של אביבה, רעייתו של טוביה קושניר, המזכירה ויכוח חריף שהיה בין יצחק הלוי, אחד מסיירי המחלקה, שהתנגד למסלול המוצע, לבין דני מס. בסופו של הוויכוח נכנע הלוי, אך נותר בתחושה קשה: עם פרידתם של הלוחמים מאביבה, ”בשבתו באוטו האחרון הוציא (יצחק) מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי-כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – "למה תיפול בידי ערבים".[92]”
בן יעקב דוחה ביקורת זו. לטענתו, בחירת המסלול הייתה נכונה מבחינה טופוגרפית: המסלול המוצע על ידי מילשטיין מקרית ענבים הוא מסלול קשה להליכה, המחייב עלייה וירידה מרכסים בתוואי תלול מאוד, ובהפרשי גובה של עשרות מטרים. דרך כזו מנוגדת להיגיון הטופוגרפי והייתה מעייפת מאוד את הלוחמים. הדרך שנבחרה עברה בוואדי זנוח (נכון ל-2020 עובר בו כביש 3855), וכך מנעה התגלות על קו רקיע ואיפשרה הליכה נוחה ומהירה. העלייה לגוש עציון תוכננה דרך ואדי ג'דור, שגם הוא יחסית נוח להליכה.[93]
  • האם מסעם של הל"ה היה ניתן לביצוע? כאמור, אורכו של המסלול המתוכנן היה 26 קילומטרים. אנשי הפלמ"ח והחי"ש היו רגילים למסעות באורך כזה,[94] אך מילשטיין טוען חד משמעית שהל"ה לא היו יכולים לעמוד בכך באותו עיתוי, בשל עייפותם הרבה. להגדרתו, ניתן היה לחלק את אנשי המחלקה לשלוש קבוצות: אנשי החי"ש, שהיו רעננים יחסית; קבוצת "העייפים מאד" וקבוצת "המתמוטטים מעייפות". לדבריו, ”כמה וכמה החלטות מוטעות היו בפרשת הל"ה, אך להחלטה לשלוח למסע את האנשים המתמוטטים מעייפות אי-אפשר למצוא הצדקה כלשהי.”[95] אנשי צבא וחוקרים אחרים דוחים את דבריו. מאיר פעיל טוען כי ”הפלמ"ח עשה, אפילו בתש"ח, מסעות לילה בטווחים כאלה, ולא הייתה שום בעיה להגיע.” עוזי נרקיס טוען כי עקרון הדבקות במטרה הוא זה שהנחה את אנשי הל"ה, ועיקרון זה הוא שהיה מאפשר למחלקת הל"ה לעשות את המסע כולו.[96] גם בן יעקב סבור שהדבקות במשימה הייתה מאפשרת לל"ה להשלים את המסע. על פי עדויות שמביא בן יעקב, דני מס היה מודע לאפשרות שיתגלו על ידי ערבים לקראת סוף המסלול, עם שחר, אך הניח שבשלב זה כבר יהיו קרובים לגוש עציון ויוכלו להגיע.[97]
  • האם הל"ה יצאו מאוחר מדי למשימתם? כמה וכמה מחוקרי פרשת הל"ה סבורים שיציאתם המאוחרת של הל"ה מהר-טוב הייתה גורלית והיא זו שהביאה לאסון. העדות המרכזית בנושא היא זו של רפאל ארויה (או בן ארויה, או בן הרויא), מפקד אזור הר-טוב. כאמור לעיל, הל"ה היו אמורים לצאת מהר-טוב בשעה 19:00, ואולם התעכבו מאוד ויצאו רק בשעה 23:00. ארויה הפציר בדני מס שלא לצאת, וביקש ממנו לדחות את היציאה ללילה הבא. הוא אף טען שבהיותו המפקד הצבאי במקום יש לו הסמכות לפקוד על דני מס לשנות את תוכניתו. לדבריו, דני מס ענה שקיבל פקודה להגיע לגוש עציון באותו לילה, "ויהי מה".[98] מאיר פעיל סבור שזו הייתה הסיבה לכישלון הל"ה.[96] בן יעקב סבור, לעומת זאת, שהל"ה היו יכולים להגיע בשעה 6:00 או 7:00 בבוקר לגוש עציון, למרות האיחור, ולכל היותר לא היו מבצעים את הפעולה שהוטלה עליהם לאותו לילה, פיצוץ מעבירי מים על כביש חברון-ירושלים.[99]
  • האם ידעו הערבים מראש על הל"ה? במוצאי שבת, 16 בינואר, נמסרה הידיעה על מות הל"ה בקול ירושלים, בפועל תחנת הרדיו הרשמית של ממשלת המנדט. הידיעה מסרה כי 38 לוחמים נהרגו בקרב, ביניהם אישה אחת. העובדה שהמספר שהוזכר היה מספרם המקורי של הלוחמים שיצאו מהר-טוב העלה את החשד שהבריטים או הערבים ידעו על יציאת השיירה.[100] אלמנתו של טוביה קושניר, אביבה (מאוחר יותר אביבה הזז) העידה שהייתה עם הלוחמים בבוקר 15 בינואר, לאחר כישלון הניסיון הראשון ובמהלך ההיערכות למסע הגורלי. לעדותה, במהלך היום היה באזור משוריין בריטי שנשא אנטנות רדיו, וייתכן שצותת ללוחמים והעביר ידיעות לערבים. השערה זו מסבירה את הידיעות על הימצאותה של אישה בין הלוחמים: מי שעקב אחרי היערכותם, ראה עם הלוחמים גם כמה נשים, כמו אביבה קושניר ואחרות, וסבר שהן היו חלק מהכוח.[100] בן יעקב דוחה השערות אלה, מכיוון שהיימיש דוגן, מפקד הכוח הבריטי באזור, לא קיבל כל הודעה מוקדמת על הגעת הל"ה, הודעה שהבריטים היו אמורים להעביר אליו לו ידעו על כך. בן יעקב מביא את עדותו של היימיש דוגן שהערבים שמעו את קולות השירה של הלוחמים כאשר הגיעו להר-טוב, והניחו שהגיעה תגבורת למושבה.[101] ואולם, לדברי בן יעקב, גם אם ידעו הערבים על הגעת המחלקה להר-טוב לא היו יכולים לנחש שמטרתה היא גוש עציון.
מילשטיין טוען שהערבים ידעו בוודאי על מסע הל"ה, וגילויים באזור צוריף הוא הוכחה לכך.[102] בן יעקב אינו מקבל תפיסה זו וסבור שאין לכך בסיס, אך גם הוא מסכים שבאופן כללי הבריטים צותתו לשידורי רדיו של ההגנה והפלמ"ח. בנוסף, הוא מזכיר עדויות של ערבים שהכירו את מסלול הליכתם של הל"ה. עם זאת, לדעת בן יעקב עובדה זו אינה מוכיחה שהבריטים או הערבים ידעו מראש על מסע הל"ה. לטענתו, כאמור, העובדה שהיימיש דוגן לא ידע דבר על הל"ה מראה שהבריטים לא ידעו מראש על המחלקה, ואילו הכרת המסלול על ידי עדים ערביים באה לאחר מעשה, כאשר שמעו מאוחר יותר על מה שאירע.[103]
  • שמועות נוספות – שמועות שונות רווחו סביב קרב הל"ה. בעיתונות הערבית נמסר כאילו הל"ה כבשו את הכפר צוריף במהלך הקרב, וכי כמה מאנשי המחלקה נפלו בשבי. בעיתונות היהודית התפרסמו ידיעות ולפיהן אחרוני הלוחמים התאבדו, משראו שאבדה כל תקווה, ולפני כן פוצצו את המקלעים שברשותם. בן יעקב דוחה את כל הטענות הללו: כמתואר לעיל, הל"ה לא כבשו את צוריף אלא ניסו לנתק מגע צפונה, לנחל עציונה. אנשי הל"ה נפלו כולם בקרב, ואיש מהם לא נפל בשבי ועל פי עדותו של היימיש דוגן נראה שגם לא התאבדו. גם השמועה כאילו כלי הנשק הושמדו אינה נכונה; הנשק נפל שלל בידי הערבים, ואחד ממקלעי הברן שהיו בידי הל"ה אף נלכד מחדש בעת כיבוש הכפר בית נטיף באוקטובר 1948.[104]

הנצחה

  • אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה
    אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה
  • שמות הנופלים באנדרטת הל"ה (2003)
    שמות הנופלים באנדרטת הל"ה (2003)
  • הכיתוב באנדרטת הל"ה (2003)
    הכיתוב באנדרטת הל"ה (2003)
  • אנדרטה לזכר הל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה (2003)
    אנדרטה לזכר הל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה (2003)
  • תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" נ.ג 573
    תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" נ.ג 573
  • שלט הסבר בתצפית גבעת הקרב של הל"ה
    שלט הסבר בתצפית גבעת הקרב של הל"ה
ספינת המעפילים "ל"ה גיבורי גוש עציון" (הקרובה ביותר)
נשיא המדינה ראובן ריבלין בטקס האזכרה לנפילת מחלקת הל"ה במלאת 70 שנה. בתמונה נראה הנשיא לוחץ את ידו של צבי זמיר, ינואר 2018

כאמור, בתוך ימים ספורים הפכו הל"ה למיתוס לאומי. לטענת יוסי שפנייר זהו הקרב שזכה להנצחה רבה יותר מכל אירוע אחר בתולדות מלחמותיה של מדינת ישראל.[105]

אחד מהאירועים הראשונים שבהם הונצח שמם של הל"ה היה בשמה של ספינת מעפילים שיצאה מאיטליה בסוף ינואר 1948, ונקראה ל"ה גיבורי גוש עציון. על סיפונה היו 273 איש ואישה. האונייה הגיעה סמוך לחופי הארץ, שם נעצרה בידי הבריטים והמעפילים שעל סיפונה גורשו לקפריסין.

לאחר קרב הל"ה החליט ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, על ביצוע שלושים וחמש פשיטות על יעדים ערביים בעומק השטח הערבי, כדי להעלות מחדש את המורל בצד היהודי ולהשיב את ההרתעה מול הצד הערבי. לא כל הפשיטות בוצעו בסופו של דבר, אך כמה מאלה שבוצעו זכו להצלחה משמעותית, ובהן פשיטה על הכפר הערבי סעסע ב-14 בפברואר, שבה נהרגו כשישים ערבים, לעומת שני פצועים של הפלמ"ח. כדי להגיע אל היעד ובחזרה צעדו הלוחמים קרוב ל-30 ק"מ – מרחק רב יותר מזה שצעדו הל"ה במסעם האחרון.[106] מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, שנערך בין 10 ל-18 ביולי 1948 כחלק מקרבות עשרת הימים, נקרא על שם דני מס, מפקד המחלקה.

קיבוץ נתיב הל"ה נקרא על שם אנשי מחלקת הל"ה. הקיבוץ הוקם בידי משוחררי פלמ"ח בשנת 1949 על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף בעמק האלה (כביש 375), בסמוך למסלול מסעם של הל"ה. בקיבוץ נמצאת אנדרטה לזכר אנשי המחלקה בתכנונו של האדריכל יעקב פינקרפלד, שנחנכה ב-1955. ב-2003 הוקמה באותו מקום אנדרטה גדולה מעשה ידיו של הפסל יוסי בראל. ליד האנדרטה יש מתקן המספר את פרשת הל"ה בעברית ובאנגלית.[107] במאי 2020 דווח על השחתת האנדרטה.[108]

על שם הל"ה נקראו רחובות ושדרות בערים רבות בארץ, בהן ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, פתח תקווה, גבעתיים, רעננה, כפר סבא, אור יהודה, כפר יונה, נהריה, באר שבע, שדרות, דימונה ועכו. גם ביישובים שהוקמו בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים נקראו רחובות על שם הל"ה, בין השאר באפרת ובאלון שבות.

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם בגוש עציון. כפר עציון הוקם מחדש, ולאחריו יישובים נוספים. בינואר 1970 נחנך כביש הל"ה, כביש 367, מעמק האלה אל גוש עציון, המקביל למסלול שאותו לא הצליחה להשלים מחלקת הל"ה. מול גבעת הקרב, על כביש 367 וליד מחסום הל"ה, נמצאת נקודת תצפית ובה לוח הסבר ועמדת הסבר קולי, "מסבירן".[109]

אוריאל אופק, שלחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדני, מציין כי על סיפור מחלקת הל"ה נכתבו יצירות רבות יותר מכל פרשה אחרת במלחמת העצמאות, למעט סיפורה של ירושלים באותה מלחמה.[110] בין היצירות הללו יש למנות את השיר הנה מוטלות גופותינו, של חיים גורי, שהוזכר לעיל, ויצירות רבות נוספות: הבלדות "בלדה על ל"ה" מאת שאול רז[111] ו"בלדה על שלושים וחמישה", מאת אלכסנדר פן;[112] הפואמה "חמישה ושלושים", מאת אהרן ראובני;[113] השירים "אגדת הל"ה", מאת דוד כהן ושיר נוסף באותו שם, "אגדת הל"ה", שנכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יוסף הדר ובוצע במקור על ידי צמד העמרנים.[114] שירים נוספים נכתבו על ידי יצחק שלו, מרדכי ברתנא (ב. מרדכי), ואנדה עמיר-פינקרפלד. גם בפרוזה נכתבו כמה וכמה יצירות ספרותיות העוסקות בל"ה, ובהן יצירות מאת יעקב אבן חן, ברוך אורן, ויוסף ויץ. שמעון קושניר, אביו של טוביה שהיה אחד מנופלי הל"ה, תיאר את קורות יומם האחרון של הל"ה בספרו "האיריסים עודם פורחים",[115] ומתי מגד כתב את הרומן "יומו האחרון של דני", שגם הוא מנסה לשחזר בדרך דמיונית וריאלית גם יחד את מסעם האחרון של הל"ה.[116]

נכון ל-2015 מתקיימות צעדות במסלול הליכתם של הל"ה. בצעדות משתתפים צעירים רבים, תלמידי מכינות קדם צבאיות, חיילי צה"ל וחניכי תנועות נוער. הפעילויות מאורגנות במסגרות שונות, בין השאר על ידי בית ספר שדה כפר עציון, מחלקת התיירות של המועצה האזורית גוש עציון, מחלקת של"ח באגף חינוך וחברה במשרד החינוך, האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, תנועות הנוער השונות, ועד משפחות הל"ה, "חוות משואות" במשואות יצחק, קצין חינוך ראשי, נוער יהודי מחוץ לישראל ועוד.

בכל שנה מקיימת תנועת בני עקיבא מסע לחברי "השבט החדש" (כיתות ט) בחלק מהמסלול שעברה שיירת הל"ה.

במבצע ארכיאולוגי שנערך בשנת 2023 לאיסוף שיטתי של ממצאים מאתר הקרב, נמצא בראש גבעת הקרב מצפן של אחד מלוחמי הל"ה, עם עוד תרמילי מקלע ברן. [117]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחלקת הל"ה

ביאורים

  1. ^ הסופר אמנון שמוש טוען בבלוג שלו, כי השניים שלא יצאו עם הל"ה היו הוא וחברו חגי חריזמן. לטענתו, הוא וחברו נשלחו לסייע למושבה נווה יעקב המבודדת והמותקפת ביום שבין הניסיון הראשון לשני, ולכן לא יצאו עם הל"ה למסע. לדבריו, בכנס של הפלמ"ח שנערך שנים רבות לאחר המלחמה "אחד המפקדים נשאל מה קרה עם השניים החסרים, שהרי נשלחה מחלקה בת 40 לוחמים. התשובה המהוססת והתמוהה הייתה 'לשניים מן הבחורים לא הגיע הנשק האישי והם לא יצאו'. זה הקפיץ משהו עמוק בתוכי. מניין היה צריך להגיע נשק אישי ומי באותם ימים הלך בלי נשק אישי צמוד ומיהם השניים האלמונים הללו? בני בלי-שם? ככל הנראה שמותינו לא היו ברשימה." באחת התגובות לבלוג כותב Hadi Orr, המזהה עצמו כבנו של יגאל בוטרימוביץ', כי טענתו של שמוש היא שקרית: "העובדה המוכחת והידועה כי לא אתה הוא האיש אשר היה בין ה-40 שעמדו במסדר היציאה (הן ביום הראשון והן ביום השני) ידועה לכולם ואתה ממשיך לציין בכל ביוגרפיה את הנתון השקרי הזה". בכל המקורות הרלוונטיים לא מוזכרת טענה זו של שמוש, ומקובל כי השניים שנשארו היו קשאוולה ובוטרימוביץ'. את עובדת פציעתו של בוטרימוביץ' בקרב הקסטל מעלה בנו באותה תגובה.[27]
  2. ^ המדובר היה בלויטננט ג'ון הווארד ונהגו. הווארד התגייר מאוחר יותר, ושינה את שמו למיכאל אמיר.[38]

הערות שוליים

  1. ^ על פי רשימת הנופלים.
  2. ^ יהושע פורת ויעקב שביט (עורכים): ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך תשיעי: המאנדאט והבית הלאומי (1917–1948), עמ' 85
  3. ^ נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, מהדורת 1989, עמ' 94–95
  4. ^ יהושע בן אריה (עורך):ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך עשירי: מלחמת העצמאות. עמ' 174–175
  5. ^ תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, מהדורת 1967, עמ' 65–67
  6. ^ בן יעקב, עמ' 26
  7. ^ על עמדת המשטרה מול היהודים ראו: משה ארנוולד ונרי אראלי, בריטים שסייעו ליהודי ירושלים במלחמת העצמאות, בתוך: ניר מן (עורך): משטרת ארץ ישראל – עיונים בתולדות המשטרה בתקופת המנדט הבריטי, עלי זית וחרב, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, כרך י"ב, עמ' 191–196.
  8. ^ בן יעקב, עמ' 14–15
  9. ^ בן יעקב, עמ' 34
  10. ^ בן יעקב, עמ' 21–25
  11. ^ בן יעקב, עמ' 30–31
  12. ^ בן יעקב, עמ' 32–34
  13. ^ בן יעקב, עמ' 37–46
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 קרב הל"ה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
  15. ^ מילשטיין, עמ' 9–10
  16. ^ מילשטיין, עמ' 10–11; בן יעקב, עמ' 53
  17. ^ בן יעקב, עמ' 56–58
  18. ^ בן יעקב, עמ' 57–58
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 לקראת היציאה השנייה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
  20. ^ מילשטיין, עמ' 15; בן יעקב, עמ' 55–56
  21. ^ בן יעקב, עמ' 62–63; מילשטיין, עמ' 15
  22. ^ היציאה הראשונה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון; מילשטיין, עמ' 15–17; בן יעקב, עמ' 64–65
  23. ^ מילשטיין, עמ' 17
  24. ^ בן יעקב, עמ' 67
  25. ^ בן יעקב, עמ' 67, הערה 87
  26. ^ על רפאל בן ארויה ראו כאן.
  27. ^ הל"ה היו ארבעים, בבלוג של אמנון שמוש. וראו התגובות בסוף הדף.
  28. ^ המסע ממנו לא שבו באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון
  29. ^ בן יעקב, עמ' 78
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 המחלקה מתגלה באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון
  31. ^ להשוואה, ראו צילומי הגבעה בשנות ה-70 של המאה ה-20, אצל בן יעקב, בעמודי הצילומים אחרי עמ' 112 ובספר "גוש עציון מראשיתו עד תש"ח", בצילומים אחרי עמ' 128.
  32. ^ מחלקת ההר (הל"ה) וטוהר הנשק בבלוג של גילי חסקין
  33. ^ שמעון כהן, פרשת הל"ה – "מיתוס הזקן הערבי אינו נכון", באתר ערוץ 7, 17 בינואר 2010
  34. ^ אנדה עמיר, למ"ד ה"א, מהדורה שלישית מורחבת, עמ' ל"ט–מ'
  35. ^ בן יעקב, תרשים אזור גבעת הקרב, בדפי התצלומים אחרי עמ' 112
  36. ^ 36.0 36.1 אותות מבשרים סערה באתר עמותת בני גוש עציון
  37. ^ 37.0 37.1 איסוף הגוויות באתר עמותת בני גוש עציון
  38. ^ משה ארנולד ונרי אראלי: "בריטים שסייעו ליהודי ירושלים במלחמת העצמאות". בתוך: ניר מן (עורך), משטרת ארץ ישראל – עיונים בתולדות המשטרה בתקופת המנדט הבריטי. עלי זית וחרב, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, כרך י"ב, עמ' 205.
  39. ^ הבאתם לקבורה, באתר עמותת בני גוש עציון
  40. ^ גבורי ישראל שנהרגו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א. תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש. גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949
  41. ^ שמות הל"ה על פי יוחנן בן-יעקב, מחלקת ההר, עמ' 150. השיוך היחידתי על פי שורת הנופלים באתר הפלמ"ח, ואתר גדוד מוריה.
  42. ^ על פי שורת הנופלים באתר הפלמ"ח, שירת הרשקוביץ בחי"ש. על פי אתר גדוד מוריה, שירת הרשקוביץ בפלמ"ח, וכך גם באתר יזכור.
  43. ^ יומנו של יעקב כהן בארכיון ההגנה מצוטט רבות בספרו של תום שגב, ימי הכלניות, הוצאת כתר, 1999.
  44. ^ קורות החיים של דניאל (דני) מס, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  45. ^ קורות החיים של טוביה קושניר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  46. ^ קורות החיים של יחיאל כלב, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  47. ^ בן יעקב, עמ' 159
  48. ^ 48.0 48.1 יצחק דיש, ליל הגורל הנורא, חרות, 21 במאי 1965
  49. ^ בני יעקבי, הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 21.12.2017
  50. ^ שמחה רז, "איש צדיק היה", עמ' 111–117; הגורל, באתר עמותת בני גוש עציון. (ארכיון)
  51. ^ ירח פארן, "עד שיחזור החייל האחרון: סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל", ספרית מעריב, 2015, עמ' 151
  52. ^ בן יעקב, עמ' 161
  53. ^ ראו תמונה באתר יזכור.
  54. ^ תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, מהדורת 1967
  55. ^ נתנאל לורך: קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, תל אביב, תשי"ח, עמ' 82
  56. ^ בן יעקב, עמ' 106–107
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 אניטה שפירא, קולה של "מחלקת ההר האילמת", באתר הארץ, 10 במאי 2011
  58. ^ 58.0 58.1 מתי מגד, יומו האחרון של דני, עמ' י"ח–י"ט
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 59.3 אלמוג, עמ' 207–208
  60. ^ סיון, עמ' 69
  61. ^ עוז אלמוג, הצבר-דיוקן, עם עובד, 1997
  62. ^ סיון, עמ' 32
  63. ^ סיון, עמ' 108–109, ולוחות 9 ו-15, עמ' 237 ו-242, בהתאמה
  64. ^ סיון, עמ' 116
  65. ^ זעירא, עמ' 63
  66. ^ זעירא, עמ' 63–64. זעירא מציין שגילו של בן מאיר היה 37, ואולם על פי אתר יזכור היה גילו 34.
  67. ^ זעירא, עמ' 65
  68. ^ "אתמול נהרגו בדרך לעציון השלושים וחמישה", "הספרנים", בלוג הספרייה הלאומית
  69. ^ אנדה עמיר-פינקרפלד: ל"ה אשר נפלו בהרי חברון בחושם לעזרת גוש עציון, עמ' 6
  70. ^ על דמות המפקד במיתוס של הצבר ועל התגלמותה אצל דני מס בפרט ראו אצל אלמוג במקומות רבים, ובמיוחד עמ' 200–207.
  71. ^ 71.0 71.1 זעירא, עמ' 53–55
  72. ^ אלמוג, עמ' 207
  73. ^ מובא אצל אלמוג, עמ' 207. התאריך אותו נוקב אלמוג, 2 בינואר, הוא בלתי אפשרי, מכיוון שהקרב התחולל רק ב-16 בינואר. על פי אלמוג הדברים נאמרו בפקודת יום של הפלמ"ח. התאריך המוזכר כאן הוא על פי יוחנן בן יעקב, עמ' 114.
  74. ^ 74.0 74.1 זעירא, עמ' 51–52
  75. ^ זעירא, עמ' 53–54
  76. ^ 76.0 76.1 אנו – החומה החיה!, דבר, 23 בינואר 1948
  77. ^ ברל כצנלסון, יזכּוֹר, באתר פרויקט בן-יהודה
  78. ^ זעירא, עמ' 55–56
  79. ^ זעירא, עמ' 56–58
  80. ^ מילות השיר באתר שירשת.
  81. ^ זעירא, עמ' 59
  82. ^ מרדכי בר-און, אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח, ישראל 4, 2003, עמ' 7–35
  83. ^ זעירא, עמ' 59–60
  84. ^ בן יעקב, עמ' 205–209
  85. ^ הל"ה: הכנות כושלות, מסלול מוטעה וגבורה טראגית, דבר, 21 בינואר 1983
  86. ^ בכל מחיר: האם הל"ה נפלו לשווא?, דבר, 28 בינואר 1983; הקרב: בדידותם של ההולכים למות, דבר, 4 בפברואר 1983
  87. ^ האמת על מסע הל"ה, דבר, 11 בפברואר 1983
  88. ^ צבי זמיר, מסע הל"ה: בלי חכמה שלאחר מעשה, דבר, 22 ביולי 1983
  89. ^ מילשטיין, עמ' 9–10. מובא גם אצל אנדה פינקרפלד, עמ' ד'.
  90. ^ בן יעקב, עמ' 54–55
  91. ^ מילשטיין, עמ' 17–19
  92. ^ משולם ויצחק הלוי – אב ובנו. מנהלל אל מחלקת הל"ה, בבלוג "נושנות" של אורי גרינברג.
  93. ^ בן יעקב, עמ' 68–69
  94. ^ בן יעקב, עמ' 70
  95. ^ מילשטיין, עמ' 22
  96. ^ 96.0 96.1 אנדה פינקרפלד, עמ' ה'
  97. ^ בן יעקב, עמ' 70–71
  98. ^ מילשטיין, עמ' 23; בן יעקב, עמ' 70
  99. ^ בן יעקב, עמ' 71
  100. ^ 100.0 100.1 מילשטיין, עמ' 33–34
  101. ^ בן יעקב, עמ' 74
  102. ^ מילשטיין, עמ' 33–34
  103. ^ בן יעקב, עמ' 117–123
  104. ^ בן יעקב, עמ' 114–117
  105. ^ שמעון כהן, 'אין אח ורע להנצחת שיירת הל"ה', באתר ערוץ 7, 13 בפברואר 2015
  106. ^ מילשטיין, עמ' 223–230
  107. ^ רועי מנדל, 60 שנה לשיירת הל"ה – למי שייכת האנדרטה?, באתר ynet, 10 בינואר 2008
  108. ^ ערוץ גל"צ בטוויטר, 5 במאי 2020
  109. ^ מסבירן גבעת הקרב, באתר מסבירן
  110. ^ אוריאל אופק: "גוש עציון בראי ספרותנו", בתוך: ד"ר מרדכי נאור (עורך): גוש עציון מראשיתו עד תש"ח, עמ' 193–198
  111. ^ שאול ר., באלאדה על ל"ה, הצופה, 17 בפברואר 1948
  112. ^ אלכסנדר פן, בלדה על שלושים וחמשה, על המשמר, 20 בינואר 1950
  113. ^ הפואמה "חמישה ושלושים" בבלוג של ארכיון המדינה
  114. ^ מילות השיר באתר שירונט
  115. ^ שמעון קושניר, האיריסים עודם פורחים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ל, 1970
  116. ^ מתי מגד, יומו האחרון של דני, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח
  117. ^ יורי ילון, ‏גילוי מרגש: מצפן של אחד מלוחמי הל"ה התגלה בראש גבעת הקרב בשפלת יהודה, באתר ישראל היום, 24 באפריל 2023


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38477763מחלקת הל"ה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מחלקת_הל%22ה&oldid=2565763"