החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם

**החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם**
תאריך	11 בדצמבר 1948
ישיבה מספר	186
קוד	A/RES/194 (III) (מסמך)
סיכום הצבעה	35 הצביעו בעד; 15 הצביעו נגד; 8 נמנעו
תוצאה	התקבלה

החלטה 194 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות התקבלה ב-11 בדצמבר 1948, והיא עוסקת בהשלכות של מלחמת העצמאות ובניסיון להתוות דרך לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הקמת ועדת הפיוס לארץ ישראל.

עיקר פרסומה של החלטה 194 בא לה בזכות סעיף 11, העוסק בבעיית הפליטים הפלסטינים שנוצרה במהלך המלחמה, סוגיה שהפכה ברבות השנים לטיעון המרכזי של הפלסטינים, הטוענים ל"זכות השיבה" במאבקם המדיני נגד ישראל. מעמדה של ההחלטה, פרשנותה והמשמעויות הנגזרות ממנה שנויים במחלוקת.

מדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה, כיוון שמשמעותה המעשית הייתה הכרה במדינת ישראל. התנגדות תקיפה להחלטה נרשמה גם מצד ההנהגה הפלסטינית בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שראה בהתניה של שיבת הפליטים בנכונות לחיות בשלום עם היהודים - כניעה של הפלסטינים.^[1]

תוכן ההחלטה

בהחלטה 15 סעיפים:

בסעיף 1 מביעה ההחלטה הערכה לפועלו של המתווך מטעם האו"ם, פולקה ברנדוט שנרצח בירושלים בידי מתנקשים מארגון הלח"י.

סעיפים 2,3,4 עוסקים בוועדת הפיוס (Conciliation Commission) שהקים האו"ם: מטרותיה של הוועדה (סעיף 2), אופן בחירת שלוש החברות בה (סעיף 3), והבקשה להתחיל את פעולתה בהקדם האפשרי (סעיף 4).

סעיף 5 מבקש מכל הצדדים הנוגעים בדבר להרחיב את היקף שיחות המשא ומתן, בין אם בדרכים ישירות או באמצעות ועדת הפיוס, זאת כדי להגיע להסכמה וליישובן של כל המחלוקות.

סעיף 6 מנחה את ועדת הפיוס לנקוט בצעדים כדי לעזור למדינות ולרשויות הנוגעות בדבר.

סעיף 7 של ההחלטה דורש הגנה על המקומות הקדושים בארץ ישראל, ומתן חופש גישה אליהם.

סעיף 8 דורש להעביר את ירושלים וסביבתה לפיקוחו של האו"ם, וזאת עקב קדושתה לשלוש הדתות.

סעיף 9 דורש לאפשר גישה חופשית לירושלים לכל תושביה של ארץ ישראל.

סעיף 10 מבקש מועדת הפיוס לחפש הסדרים עם הגורמים הנוגעים בדבר אשר יסייעו לפיתוח האזור מבחינה כלכלית.

סעיף 11 עוסק בבעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות.

סעיפים 12 ו-13 עוסקים שוב בוועדת הפיוס. מסמיכים אותה למנות גופים מסייעים, להעסיק מומחים שיעזרו בקידום מטרותיה, קובעים את ירושלים כמקום מושבה (סעיף 12), ומנחים אותה לדווח על התקדמותה למדינות החברות באו"ם.

סעיף 14 קורא לכל הרשויות הנוגעות בדבר לשתף פעולה עם ועדת הפיוס.

סעיף 15 מבקש מהמזכיר הכללי לספק לוועדה את כוח האדם והמתקנים הנחוצים, ולדאוג למימון הדרוש לוועדה.

סעיף 11

ערך מורחב – זכות השיבה

בסעיף 11 של החלטה 194 ניתנו שתי חלופות לפתרון בעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות (שעדיין לא הסתיימה במועד קבלת ההחלטה):

"...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים..."

פרשנות סעיף זה והשלכותיו נתונות בוויכוח בין הצד הערבי לצד הישראלי. עמדת הצד הערבי לאורך השנים הייתה כי החלטה זו של האו"ם מעגנת באופן ברור את תביעתם של הפלסטינים לזכות השיבה. לעומתם, טענה ישראל כי נוסח ההחלטה השאיר את יישום ההחלטה, אופן ביצועה וקביעת מי הם הפליטים אשר שואפים "לחיות בשלום עם שכניהם" בידי ישראל. בנוסף, טענה ישראל כי בהחלטה הוצעו אפשרויות נוספות לפתרון הסוגיה הכוללות פיצויים ושיקום הפליטים במקומות מושבם.

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242 שקראה בין היתר למציאת "פתרון הוגן" (“..just settlement..”) לבעיית הפליטים, אך לא הזכירה את החלטה 194. הערבים טענו כי החלטה 194 היא הפרשנות למונח "פתרון הוגן".

בעשור הראשון של המאה ה-21 הוזכרה החלטה 194 בכמה יוזמות שלום כבסיס לפתרון סוגיית הפליטים. יוזמות אחרות הציעו חלופות שונות לפתרון וקבעו כי מימוש חלופות אלו ייחשב ליישום ההחלטה.

תוצאות

בעד (35): ארגנטינה, אוסטרליה, בלגיה,ברזיל, קנדה, הרפובליקה הסינית, קולומביה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, אתיופיה, צרפת, האיטי, הונדורס, איסלנד, ליבריה, לוקסמבורג, הולנד, ניו זילנד, ניקרגואה, נורווגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, דרום אפריקה, שוודיה, סיאם, טורקיה, בריטניה, ארצות הברית, אורוגוואי, ונצואלה
נגד (15): קובה, צ'כוסלובקיה, בלארוס הסובייטית, אפגניסטן, מצרים, עיראק, לבנון, פקיסטן, פולין, ערב הסעודית, ברית המועצות, תימן, סוריה, אוקראינה הסובייטית, יוגוסלביה
נמנעים (8): בוליביה, בורמה, צ'ילה, קוסטה ריקה, גואטמלה, הודו, איראן, מקסיקו

ועדת הפיוס

ערך מורחב – ועדת הפיוס לארץ ישראל

בהתאם להחלטת האו"ם 194 הוקמה ועדת פיוס (United Nations Conciliation Commission), בהתאם להצעת ברנדוט- Palestine Conciliation Commission.^[2]. הוועדה הורכבה מנציגי שלוש מדינות - צרפת (שנחשבה כנוטה לצד ישראל בעקבות הסיוע שהגישה לה), טורקיה (כמדינה אסלאמית נחשבה כנוטה למדינות ערב) וארצות הברית (שנחשבה כמדינה נייטרלית). ועידת הפיוס הוסמכה לנקוט צעדים כדי לסייע לממשלות ולגורמים הנוגעים בדבר לקדם את הסכמי שביתת הנשק, ולהשיג הסכם שלום כולל בין מדינת ישראל למדינות ערב.

בראש הוועדה עמד מרק אתריג' מארצות הברית שמאוחר יותר הוחלף בפול פורטר. בפגישתה הראשונה של הוועדה שנערכה בז'נבה ב-17 בינואר 1949, נקבעו סדרי העבודה של הוועדה והוחלט כי החל מ-24 בינואר יהיה מקום מושבה הקבוע של הוועדה בירושלים. במהלך החודשים הראשונים של 1949 נפגשו אנשי הוועדה בנפרד עם נציגי ישראל, מדינות ערב והפלסטינים. ניסיון ליצירת הסכמי שלום בין הצדדים נעשה בועידת לוזאן שכונסה בשני סבבים במהלך 1949. ניסיון זה לא צלח. ב-23 באוקטובר 1950 הציגה הוועדה את מסקנותיה בפני האספה הכללית של האו"ם. הוועדה המשיכה להתקיים שנים רבות והגישה דו"ח שנתי לאו"ם על מצב הסכסוך.