מבצע חירם
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 28 באוקטובר 1948 – 31 באוקטובר 1948 (4 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הגליל העליון, הגליל המרכזי ודרום לבנון | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין ה-28 ל-31 באוקטובר 1948, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון, ובכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.
רקע
בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל (ההפוגה השנייה). ההפוגה השנייה, כמו זו שקדמה לה, נוצלה על ידי ישראל להמשך הגיוס ההמוני ולארגון הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון על ידי הצבאות הסדירים, אך לא על ידי צבא ההצלה, שלמרות הפסקת האש המשיך להטריד את כוחות צה"ל בקווי המגע, את התחבורה ואת היישובים היהודים.[1] בחינה אסטרטגית, חזית הצפון הפכה למשנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית המרכז ובעיקר לחזית הדרום.[2]
באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית בגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת כ-100,000 מגויסים. בנוסף, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה.[3] במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה "חירם".[4] ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים,[5] לעיתים תוך החזרת הכוחות לאחר שכבר החלו לנוע.
החל מאמצע אוקטובר התנהלו בדרום ובמרכז מבצעי יואב, ההר ויקב. בחזית הצפון נשמר השקט היחסי, אך שידוריו של רדיו דמשק נעשו לוחמניים יותר ויותר. ב-22 באוקטובר 1948 תקף צבא ההצלה באזור מנרה, כבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים ונראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח.[2] כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.[1]
למרות המתקפה, סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש חוזר של המשלטים. מבצע יעל שנערך למחרת נכשל, וחטיבת כרמלי ספגה אבדות קשות. בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה-מטולה, וחטיבת גולני תקפה עמדות של צבא ההצלה באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבה 9 הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של צבא ההצלה עברו גם הן ממקום למקום.
הכוחות המשתתפים
כללית, נהנה צה"ל במבצע זה מיתרון מכריע, מה גם שהיזמה הייתה בידיו. לצבא ההצלה עמד היתרון של לחימה בקווים פנימיים, המקלים עליו להעתיק כוחות מגזרה לגזרה במהירות. יתרון נוסף של צבא ההצלה היה הצורך של צה"ל בכלל, וחזית הצפון בפרט, להקצות כוחות ותשומת לב מתמדת לקווי החזית מול צבאות ערב השונים. הדבר הכתיב השתתפות מינורית יחסית של חטיבות 'גולני' ו'כרמלי'.
צה"ל
במבצע השתתפו ארבע חטיבות של צה"ל, שתיים מהן במלואן, ושתיים בסד"כ חלקי: חטיבה 7, שמפקדה היה בן דונקלמן, כללה את גדוד 79 הממוכן (זחלמ"ים ומשוריינים), ושני גדודי רגלים, 71 ו-72. חטיבה 9, שמפקדה היה יצחק פונדק, כללה את גדוד 11 המסייע, הממונע והממוכן בחלקו (ג'יפים ומשוריינים), וגדודי הרגלים 91 ו-92. גדוד חי"ר נוסף, 93, כמעט שלא שותף במבצע. חטיבת גולני (חטיבה 1), בפיקוד נחום גולן, וחטיבת כרמלי (חטיבה 2), בפיקוד מקסים כהן, השתתפו במבצע שלא במלוא כוחן. בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית, בהתאמה. עיקר הפעילות, ובמיוחד כיבוש שטחי המפתח, הוטלו על חטיבות 7 ו-9, אשר היו משוחררות מהחזקת קטעי חזית. משימות חטיבות גולני וכרמלי נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבאות העיראקי והסורי, בהתאמה, וכן ביצעו אותן חטיבות פעולות הטעייה והסחה שונות, או התקפות מקומיות, כעזר למבצעים העיקריים. מספר גדודי חי"ם השתתפו אף הם במבצע, בין אם כחילות מצב, בין אם בפעולות הטעייה שונות, בין אם לצורך השתלטות על יעדים משניים. חיל האוויר סייע בריכוך היעדים לפני כיבושם. על המבצע פיקד משה כרמל, מפקד חזית הצפון.
הערבים
צבא ההצלה בצפון הארץ מנה כ-3,000 לוחמים בשלוש חטיבות מוקטנות. חטיבת הירמוכ הראשונה נערכה באזור סח'נין-מג'ד אל-כרום, כביש עכו-צפת (כביש 85 של ימינו), ודרומה עד בקעת בית נטופה. חטיבת הירמוכ השנייה נערכה באזור סעסע, ג'יש, הר מירון ומלכיה. חטיבת הירמוכ השלישית נערכה באזור תרשיחא. לכל אחת מן החטיבות היו מספר תותחים ומספר משוריינים. את ההפוגה השנייה ניצל צבא זה לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. כן סייעו ל'צבא ההצלה' כוחות ערביים מקומיים. בהמשך, הצטרף לקרבות גם גדוד סורי, כסיוע לצבא ההצלה.
תוכנית המבצע
מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ".[6] היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי ואווירי. בגזרות מרוחקות זו מזו.
תוכנית המבצע כללה התקפה בשתי זרועות עיקריות. חטיבה 7 הוסעה בחשאי, ערב המבצע, לאזור צפת, וגדוד 72 אמור היה לתקוף ולכבוש את אזור מירון. כיבוש הכפר ופיצוץ הגשר הסמוך נועד לאבטח את עורפו של הכוח העיקרי של החטיבה, הגדוד המשוריין 79, בדרכו צפונה לכיבוש צפצאף וג'יש, ולמנוע זרימה אפשרית של תגבורות מאזור בקעת בית הכרם ובקעת סכנין. יעדו הסופי של הגדוד המשוריין היה צומת סעסע ומשטרת סעסע הסמוכה, הנמצאים מערבה משם.
חטיבה 9, שנערכה באזור יחיעם וגעתון, אמורה הייתה לכבוש את תרשיחא, לאחר כיבוש מספר משלטים במבואותיה המערביים על ידי גדוד 92 של החטיבה. גדוד 91 אמור היה לעבור דרך גדוד 92 ולכבוש את מבואותיה הדרומיים מערביים של תרשיחא. במקביל היה על החטיבה לכבוש את מעיליא הסמוכה, והכוח הדרוזי אמור היה לכבוש את ינוח, תוך תאום עם תושביו, דרוזים אף הם. במהלך בו זמני לכל אלה, גדוד 11 אמור היה לפרוץ לעצמו דרך על הכביש הראשי לתרשיחא (כביש 89 של ימינו). לאחר מכן, ולאחר שגדוד 11 יפרוץ לעצמו מעבר דרך הכביש, החטיבה הייתה אמורה לחבור עם חטיבה 7 באזור סעסע. החבירה המתוכננת הייתה סוגרת את טבעת הכיתור סביב 'צבא ההצלה' שבגליל, וחורצת את גורלו.
חטיבת 'כרמלי' אמורה הייתה לבצע מספר התקפות הסחה בגזרתה, הגליל העליון המזרחי. חטיבת 'גולני' אמורה הייתה לפשוט על עילבון, למטרות ריתוק, הסחה והטעייה. בדומה, כוחות חי"ם ותותחנים אמורים היו לבצע ירי כבד ככל האפשר בגזרת סח'נין ומג'ד אל-כרום.
מהלך המבצע
מבצע חירם החל בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר 1948. המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמטה. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. באותו לילה ערכה חטיבת 'גולני' פשיטה על עילבון, כוחות חי"ם ותותחנים פתחו באש בגזרתם, באזור סח'נין ומג'ד אל-כרום, וחטיבת 'כרמלי' פעלה באופן דומה באזור אצבע הגליל. כל אלה נעשו כדי למנוע מ'צבא ההצלה' לזהות את המאמצים העיקריים של צה"ל.
חטיבה 7
חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וגדוד 72 של החטיבה תקף בלילה את מירון. הניסיון הראשון נכשל, ורק לקראת בוקר בסיוע כח משוריין נכבש הכפר. הגשר הסמוך פוצץ על ידי מחלקה של 'כרמלי', על מנת למנוע תנועת תגבורות ערביות. מוקדם יותר באותו לילה כבש הכוח הצ'רקסי את קדיתא. גדוד 79 החל לנוע עוד בטרם הסתיימה ההשתלטות על מירון, ועשה דרכו לעבר צפצאף, אשר נכבשה בשחר ה-29 לחודש. בעוד חלק מן הגדוד נותר לטהר את צפצאף וסביבתה, כוח אחר של הגדוד, מחלקת זחל"מים, שתי מחלקות משוריינים, כיתת מרגמות 81 מ"מ וזחל"ם נושא תותח 20 מ"מ, נע אל ג'יש (גוש חלב). ההתנגדות בג'יש, ובעיקר בסביבתה הקרובה, הייתה קשה מן הצפוי, וכוח האויב במקום, הגדול מן ההערכות המוקדמות, כלל גם שני משוריינים. אלה האחרונים הושמדו על ידי תותח 20 מ"מ שנלווה לתוקפים. מחלקת חי"ר, שסיימה את טיהור צפצאף, נשלחה לאגוף את ג'יש ממזרח, ובהדרגה החלה ההתנגדות של המגינים להישבר. תוך כדי הקרב, חש למקום גדוד סורי, חלקו באוטובוסים, חלקו בכלי רכב אחרים, והוא הושמד עוד בטרם עמד על המתרחש.[3] תגבורות ערביות קטנות יותר, שניסו להגיע למקום, נבלמו. בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע, היעד העיקרי של החטיבה ושל המבצע, כמעט ללא קרב. כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, אכן הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון. מסעסע המשיכה חטיבה 7 צפונה-מזרחה למלכיה, אותה כבשה ב-31 באוקטובר, וכוחות החטיבה אף חצו מעט את גבול הלבנון באזור עיטרון שמעט מערבה למלכיה.
חטיבה 9
ההתקפה הראשונה
חטיבה 9 נערכה אף היא בהסתר ככל האפשר, בטרם יצאה אל יעדיה. לשם כך נעזרה החטיבה בפעולות הסוואה והטעייה שונות. החטיבה יצאה ב-28 באוקטובר בשעת ערב מכיוון נהריה לעבר תרשיחא. גדוד 92 של החטיבה יצא מגעתון במטרה לכבוש את 'גבעת הסלעים', מוצב פלוגתי שנמצא כשני ק"מ מדרום לכביש (כיום כביש 89) וכשלושה ק"מ ממערב לעיירה, את 'גבעת העץ' שמדרום לו, את תל מרדה (כיום תל מרווה) ומשלט נוסף, נ"ג 521.7. הכוח תעה בדרכו, התקשה לנוע בצמחייה הסבוכה, ספג אש ממנה נגרמו לו כמה אבדות, ולבסוף נסוג מבלי שהסתער על מי מיעדיו. במקביל, גדוד 11 של החטיבה יצא מא-נהר (כיום נתיב השיירה), ופילס לו דרך, תחת אש, בכביש המוביל אל תרשיחא, אשר היה גדוש במכשולים. נסיגת גדוד 92 אילצה גם את גדוד 11 לסגת ב-09:00 בבוקר ה-29 לחודש, בטרם סיים את מלאכתו. כוחות הגדוד הגיעו עד אותה העת למרחק של כארבעה ק"מ מערבה לתרשיחא. נסיגת גדוד 92 גרמה בעקיפין גם לכישלון בינוח (ר' להלן). כיוון שכך, החליט מטה חזית הצפון להטיל את יהבו על המאמץ המזרחי (ר' למעלה). בהמשך להחלטה זו, נשלח גדוד 92, להוציא הפלוגה המסייעת, לתגבר את חטיבה 7, והספיק לשמש כחיל מצב בסעסע ובבירעם לאחר שנכבשו.
התקרית בינוח
כיבוש הכפר ינוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים. הפלוגה, אשר יצאה מעמקא (כיום עמקה), הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבה 9 מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד על הפלוגה הדרוזית שלא ידעה על פקודת הנסיגה. למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה. במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה.[7] השאר נחלצו בסיוע ארטילרי. השתתפות הדרוזים בקרב הפכה בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי ינוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של 'צבא ההצלה'. משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע".[8] מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.[1]
ההתקפה השנייה
בלילה הבא תקפה חטיבה 9 שנית, זו הפעם גדוד 91, ובהצלחה, את המשלטים שממערב לתרשיחא. 'גבעת העץ' נכבשה לאחר התנגדות קלה, ושאר המשלטים נעזבו. הגדוד המשיך לעבר מעיליא והעיירה נכנעה לאחת הפלוגות של הגדוד. באותו זמן, בקירוב, תרשיחא נכנעה לפלוגה אחרת של אותו גדוד. בינתיים גדוד 11 המשיך בפריצת הכביש מן המקום בו עצר בהתקפה הקודמת. הכביש פונה עד השעה 08:00 בבוקר ה-30 באוקטובר. עד ערבו של אותו יום הגדוד עשה דרכו לסעסע לחבירה עם כוחות חטיבה 7, והשלים בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק רובה של המובלעת הערבית בגליל מלבנון. כן כבש הגדוד את פסוטה, חורפיש, דיר אל קאסי (אלקוש), סוחמטה (כיום חוסן) ועוד. גדוד 91 המשיך וכבש את תרביחא (שומרה) ואת איקרית. הפלוגה המסייעת של גדוד 92 (שלא צורפה לחטיבה 7) עשתה דרכה אל פקיעין ופגשה בדרכה כוח מ'גולני' שעלה מכיוון ראמה. ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבה 9 את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע. כך היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.
לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש גם הכפר ינוח.
חטיבת גולני
במהלך המבצע ערכה חטיבת גולני פעולות הטעיה וריתוק באזור עילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשלה. רק בבוקר ה-30 באוקטובר נכבשה עילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, כפר ענאן והגיעו עד פקיעין. זרוע אחרת של החטיבה חברה עם חטיבה 7 במירון.
חטיבת 'כרמלי'
במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת 'כרמלי' שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני.
כוחות החי"ם
לאחר כישלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 7, כוחות החי"ם שבגזרת מג'ד אל-כרום וסח'נין קיבלו הוראה להגביר את לחצם. אותם כוחות התקדמו לכיוון סח'נין ולאחר ניסיון התנגדות קצר, כבשו אותה עד בוקר ה-30 לחודש. גם מג'ד אל כרום נכנעה, וכוחות החי"ם המשיכו לכיוון דיר חנא וכפרים נוספים, אשר כולם נכנעו כמעט ללא התנגדות.
ערביי הגליל במבצע חירם
בעקבות המבצע ברחו כ-30,000 ערבים מהאזור, רובם ללבנון; עם זאת, כמעט כל הנוצרים והצ'רקסים נשארו במקומם. לאחר המבצע הורה משה כרמל ליצור רצועה של חמישה ק"מ מדרום לגבול עם לבנון, נקייה מתושבים וכפרים ערבים. ב-5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו.[2]
במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים.[9]
לאחר כיבוש עילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב נכרתו ונישאו בתהלוכה.[10]
ב-1 בנובמבר 1948, לאחר כיבוש הכפר חולא הלבנוני, ריכזו חיילי חטיבת 'כרמלי' עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, בין 34 ל-58 גברים נהרגו. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט לשבע שנות מאסר, אולם בפועל לא נאסר.[9]
התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע. על פי הערכה, במבצע כולו נרצחו כמאתיים אזרחים ושבויים בכ-12 מקומות. למרות מספר חקירות שנוהלו באשר למקרים אלה, לא הועמד לדין אף חייל בעקבותיהן, למעט מקרה אחד (טבח חולא).
סיום המבצע ותוצאותיו
בתום המבצע, הגליל כולו היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון. 'צבא ההצלה' נעקר מארץ ישראל בכלל, ומן הגליל, בפרט. האיום מעל מנרה הוסר.
לצה"ל היו 23 הרוגים, רובם בעת ניסיון כיבוש ינוח, וכן כ-60 פצועים. אבדות הערבים היו כ-400 לוחמים שנהרגו (כמחציתם, ככל הנראה, אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים. למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, 'צבא ההצלה' לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון.[1] קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא, סוחמתא (ליד צוריאל), דיר אל קאסי (כיום אלקוש) ומעבר לכביש הצפון, לכפר רמיש בלבנון. בדרך זו, שצה"ל בושש לחסום, ואשר, אם כי ידע על חלקה, לא שיער שהיא עבירה לכלי רכב, הוא הצליח להוציא את רוב צבאו עם חלק מן התותחים שלו. דרך זו כונתה אחר כך "דרך קאוקג'י". בכל זאת, 'צבא ההצלה' פסק למעשה להיות כוח לוחם משמעותי. כללית, מבצע זה סיים למעשה את מלחמת העצמאות בצפון.
במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון ועם סוריה, ישראל ניסתה להשתמש בכפרים הלבנוניים שכבשה 'כרמלי', כקלף מיקוח, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, כפרים אלה פונו ללא תנאי.
לקריאה נוספת
- אריה יצחקי, בעקבות לוחמים כרך ג' צפון ספר שני, הוצאת מודן, תל אביב, 1991, הפרק גוש חלב- הקרב במבצע חירם עמ' 53–57.
- אלחנן אורן, המערכה על הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: ארצות הגליל, ארנון סופר, נורית קליאוט ואבשלום שמואלי (עורכים), אוניברסיטת חיפה 1983, עמ' 819 - 850
- מוטי גולני, המלחמה הארוכה ביותר - אצבע הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: אצבע הגליל, 1900 - 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרדכי נאור (עורך), יד בן צבי, ירושלים 1991, עמ' 153 - 164
- דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין ומשרד הביטחון, 2004, עמ' 119 - 170
- גבי שריג, הגליל העליון המזרחי במלחמת העצמאות, אוניברסיטת חיפה 1992
- מוטי חבקוק, הקרב המשולב במבצע 'חירם' - תרומתו של הכוח האווירי לקרב היבשה, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/ המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 151–186
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מבצע חירם |
- מבצעי ההכרעה – מבצע "חירם", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- גבריאל לוריא, מבצע "חירם" - סיפור המערכה, מערכות 149, ינואר 1963
- גבריאל שטרסמן, דרום לבנון 1948 - מבצע "חירם" בראי גנזך המדינה, מערכות 294–295, יולי 1984, עמ' 111–113
- בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב י"ד, תשע"ד (2014), עמ' 303–342
- מוסטפא עבאסי, כפר ג'יש במהלך מבצע 'חירם', עלי זית וחרב ט"ז, 2016, עמ' 242-219
- אורי מילשטיין, בחזרה ל-60 השעות שקבעו את הגבול הצפוני של המדינה עד מלחמת ששת הימים, באתר מעריב אונליין, 30 באוקטובר 2018
- נדב מן, פקוד צפון: המבצעים שהחזירו לנו את הגליל העליון, באתר ynet, 31 במאי 2013
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אברהם סלע, "צבא ההצלה" בגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
- ^ 2.0 2.1 2.2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 325–326, 355-349.
- ^ 3.0 3.1 גיא מעיין, לאבד את הצפון: מדינות ערב והגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, 290-289.
- ^ על שמו של חירם מלך צור (מקור- מבצע חירם, צבא ההצלה הערבי מסולק, אתר דובר צה"ל). לימים נקראה הצומת הסמוכה לכפר סעסע "צומת חירם" על שם המבצע.
- ^ דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
- ^ יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: מלחמת העצמאות (1947 - 1949), ירושלים: כתר הוצאה לאור, עמ' 246-243.
- ^ יונתן אברמזון, אסף כץ, דהן - מורלי סולומון.
- ^ משה כרמל, במערכות צפון
- ^ 9.0 9.1 בני מוריס, 1948, עמוד 374
- ^ תיאור מפורט של השתלשלות האירועים נמצא בספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", עמ' 305–306, בספרו של יואב גלבר, "קוממיות ונכבה", עמ' 354 מוזכר שנהרגו בכפר 13 גברים, כנקמה על כריתת הראשים על ידי חיילי קאוקג'י והתהלוכה שהם קיימו בכפר. מוריס כותב על מציאת הראשים הכרותים בכפר בעת כיבושו.
| מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות | |
|---|---|
|
