ייבוש החולה
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו על ידי קק"ל, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטח הקרקע הזמין לעיבוד חקלאי. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל ונודעה לו חשיבות סמלית רבה, אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו. בנוסף היה הייבוש חלק ממפעלי המים הכוללים באזור, נועד להפגין את ריבונותה של ישראל בשטחים המפורזים והביא לפרוץ סכסוך בין ישראל לסוריה שנודע בכינוי המלחמה על המים.
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.
מניעים לייבוש החולה
שטח אגם החולה היה חלק מרכושו הפרטי של הסולטן עבדול חמיד השני[1]. פוטנציאל הקרקעות הפוריות של עמק החולה עורר כבר בסוף המאה ה-19 יוזמות לייבוש הביצה והרחבת השטחים המעובדים. ב-1914, לאחר כמה ניסיונות כושלים מטעם הממשלה העות'מאנית, מסרה הממשלה את הזיכיון לייבוש לחברה פרטית בבעלות אנשי העסקים סורסוק ובייהום מביירות. לאחר מכן נמכר הזיכיון לאחים סלים מביירות. אלא שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה הזיכיון לצאת לפועל, משום שהשטח שהיה כלול בו נחלק עתה בין המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנדט הצרפתי בסוריה[1]. לאחר מכן קיבלו החוכרים זיכיון מחודש מידי ממשלת המנדט הבריטי והשטח הועבר לידיהם בתחילת 1929. בשנת 1933 בנו החוכרים את גשר בנות יעקב מחדש ובשנת 1934 בנו סכר על הירדן מצפון לגשר והחלו בהעמקת והרחבת תוואי נהר הירדן. שטח הזיכיון כלל כ-56.5 קמ"ר, שכללו כ-21.5 קמ"ר ביצות, כ-17 קמ"ר אגם החולה וכ-18.5 קמ"ר אדמה[2]. במאי 1933 הושגה הסכמה בין חברת הכשרת היישוב לאחד החוכרים על מכירת הזיכיון לחברת הכשרת היישוב. בספטמבר 1934 אושרה ההעברה על ידי הנציב העליון והשטח הועבר לידי חברת הכשרת היישוב בסוף נובמבר 1934[3]. חברת הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש הקונצסיה אצל חברה הנדסית בריטית "רנדל פלמר וטריטון" אך שיקולים שונים ובהם ערעור מהנדס המים שמחה בלאס, חישובי עלות ותועלת, וכן המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה, גרמו לעיכוב מימוש התוכנית עד לאחר קום המדינה.
מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כזבל אורגני וכחומר גלם לתעשייה הכימית. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותם של הרופא גדעון מר והאנטומולוג ד"ר צבי סליטרניק.
מבצע הייבוש
פעולת הייבוש החלה בשנת 1951[4] והושלמה ב-1958. התכנון ההנדסי של המבצע נעשה על ידי מדור מיוחד שהוקם באגף המים שבמשרד החקלאות בראשות המהנדס א. קובלנוב, הביצוע הופקד על ידי הקרן הקיימת בידי חברה הנדסית אמריקאית ("זנזיבר-דקר"), והוא מומן בכספי המדינה, הקרן הקיימת וקרן היסוד.
תוכנית הייבוש כללה שלושה שלבים עיקריים:
א. הרחבת אפיק הירדן והעמקתו כדי להגדיל את יכולת העברת המים של הנהר.
ב. ניקוז הביצה והימה על ידי חפירת תעלות מים.
ג. חילוץ הפקק: כדי לחפור את התעלות בתנאי הצפה במים נבנה סכר מלאכותי באזור מחסום הבזלת, שנקרא "פקק". עם סיום המפעל ב-1957, נפתח הסכר באירוע חגיגי[5].
סוריה התנגדה למבצע וייבוש החולה לווה בהפגזות יומיות כבדות על העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש. בהפגזות הסוריות נהרגו קרוב ל-40 ישראלים וכ-100 נפצעו.
התנגדות לייבוש ותוצאותיה
הערך הסמלי של ייבוש הביצות ותודעה סביבתית בחיתוליה באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתיחשף תשקע ולא תתאים לחקלאות, אלא אם יושקע עמל רב ולא כדאי בהכנת הקרקע[6]. כנגד טענה זו נפוצה האמרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.
עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות חוץ ממסדית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע[7]. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת המיזם. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.
השלכות סביבתיות
עקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, כדוגמת העיטם לבן-הזנב שנכחד מהארץ ופרטים ממנו שוחררו שוב בשנות ה-70 במטרה להקים מחדש את אוכלוסיית הזן באזור, וכן נחשון אפריקאי. בנוסף נכחדו מן העולם מיני הדגים האנדמיים לארץ ישראל לבנון החולה וככל הנראה גם בינון החולה. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.
במרוצת השנים התברר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה[8]. בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.
השפעות אקלימיות
במחקר שעשה פרופ' משה גופן[9] והתפרסם בכתב העת Journal Of Modern Hydrology, הסתבר שמאז תום הייבוש ירדה הטמפרטורה הממוצעת באזור ב-1.3 מעלות. כאשר הוחל בהצפה החוזרת, עלתה הטמפרטורה הממוצעת.
שיקום הנזקים
מלאכת השיקום של החולה החלה רק בשנות ה-90, לאחר ההכרה בנזק הבלתי-הפיך שנוצר מייבוש האגם והביצות. קק"ל יצרה אגמון מלאכותי הנפרד משמורת החולה המקורית ונוצר אגמון חולה. קק"ל מבצעת במקום עבודות לניתוב המים והסברה על בעלי החיים במקום.
נוסף על כך, בשמורת החולה הוצפו שטחים נוספים על ידי רשות הטבע והגנים כדי להרחיב ולנסות לשקם את השמורה ואת אגם החולה ההיסטורי.
לקריאה נוספת
- שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973
- מיכה לבנה, "ייבוש החולה", אריאל 75-76, אוגוסט 1990
- אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, ירושלים, הוצאת מסדה, תש"ג - 1942
- פרנסיס דב פור ונוספים, 1992, ירושלים Lake Hula : reconstruction of the fauna and hydrobiology of a lost lake
- אנדה רוזנברג, השיח הציבורי בפרויקטים לאומיים גדולים בישראל בשנות החמישים של המאה הקודמת לעומת שנות האלפיים : בהדגמה: ייבוש החולה לעומת כביש חוצה ישראל (עבודת מ.א., אוניברסיטת תל אביב), 2010
- נסים משעל, 70 לישראל (עמוד 10), ידיעות ספרים
קישורים חיצוניים
- עמק החולה - קק"ל
- יוסי נחמיאס, אנשי אגם החולה, באתר ynet, 9 באוגוסט 2007
- ynet, הביצה שהתייבשה, באתר ynet, 19 במרץ 2008: כתבה משנות ה-50 על עבודות ייבוש החולה
- גיורא שחם, הלקח מהחולה, עיתון הארץ, 4 באוקטובר 2010
ייבוש אגם החולה, יומני כרמל נובמבר 1954- ייבוש ביצות החולה על ידי הקרן הקיימת לישראל, 1954, באתר סינמטק ירושלים
- הושלם ייבוש עמק החולה, יומני כרמל נובמבר 1957 (התחלה 3:43)
- הסכר נפתח - מי החולה הוזרמו לירדן, מעריב 31 באוקטובר 1957.
נעה שפיגל, סיפורו של "הכבול הציוני", שהיה למחלוקת מרכזית בייבוש עמק החולה, באתר הארץ, 3 במאי 2019- מפת עמק החולה[10] 1958, הדפסת 1959. בחלקה העליון מסומן מחנה מפעל החולה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך ב, עמ' 388.
- ^ כיצד נמסרה הקונצסיה על אדמת החולה, דואר היום, 11 ביוני 1935
- ^ הממשלה מספרת את תולדות זכיון החולה, דבר, 13 ביוני 1935
- ^ יש תכנית לייבוש אגם החולה..., באתר ישראל היום
- ^ רות פלג (עורכת), צפון הארץ, גליל גולן ועמקים לאורך הדורות, משרד החינוך והתרבות, יד יצחק בן צבי, תשנ"ט
- ^ סופר מיוחד, מחירו של ייבוש החולה, מעריב, 26 באוקטובר 1950
- ^ החל מפעל ייבוש אגם החולה, באתר ישראל היום
- ^ ישראל לוין, "הבצה ואגם החולה המנוקזים וסכנת זיהום הכנרת", טבע וארץ, י"ד/ב', 1972, עמ' 70-73
- ^ עדי חשמונאי התגלית המרתקת על אגם החולה, 26 בספטמבר 2014
- ^ מפה בהוצאת מחלקת המדידות
37989373ייבוש החולה