סדום במלחמת העצמאות
סדום, ובה חלקם הדרומי של מפעלי ים המלח, הייתה מבודדת במשך כל מלחמת העצמאות, והייתה מנותקת למעשה מיתר חלקי היישוב במשך חלק גדול מאותה מלחמה: מאפריל עד נובמבר 1948.
מצבה של סדום במלחמת העצמאות היה ייחודי. ראשית, מבחינות מסוימות היה זה הניתוק השלם והארוך ביותר של יישוב עברי, כאשר במשך כשבעה חודשים לא הגיע ולא יצא איש מסדום בדרך היבשה, והקשר בינה לבין יתר חלקי הארץ התקיים בעזרת מטוסים. שנית, ייחודית לסדום האוכלוסייה הנצורה: אלה היו ברובם פועלים במפעלי ים המלח, שפוטרו, או מפונים מצפון ים המלח, שהנסיבות ריתקו אותם למקום, כלומר, אנשים ששהו בה שלא מרצונם. ואחרון, סדום ייחודית לזירות מלחמת העצמאות בקשיים שהטבע העמיד, בייחוד בקיץ, וכן בשממה הכמעט מוחלטת. צרוף כל אלה העצימו את המשמעות של הניתוק. לקראת סוף המלחמה, בנובמבר 1948, נוצר קשר יבשתי, עת כוחותיה הקדמיים של חטיבת הנגב של הפלמ"ח יצרו מגע עם המנותקים בסדום.
חודשי המלחמה הראשונים
מפעלי ים המלח פעלו הן בצפון ים המלח והן בדרומו. בחודשי המלחמה הראשונים סיפקו הבריטים ליווי לשיירות שעשו דרכן לצפון ים המלח ובחזרה, ואלה לעיתים שמשו עבור 'היישוב' כ'דלת אחורית' לירושלים המנותקת. הגישה לסדום וממנה הייתה בדרך הים מצפון, או לצפון, ים המלח. היחסים עם שלטונות עבר הירדן היו בדרך כלל תקינים עד סוף תקופת המנדט, למרות מספר תקריות מקומיות. אספקת המים לסדום, למשל, מקורה היה מעבר לגבול, אם כי סבלה לעיתים מחבלות של ערביי הסביבה. פרט לחבלה באספקת המים היה מספר רב של תקריות ירי, גניבות וכיוצא באלה.
הניתוק
תחילת הניתוק
החל מן ה-10 באפריל 1948 פסק הצבא הבריטי לאבטח שיירות שיצאו מהמפעל בקליה שבצפון ים המלח, ומכאן ואילך הקשר היחיד עם אזור ים המלח היה בדרך האוויר. עובדי מפעלי ים המלח קבלו ב-29 לחודש מכתבי פיטורים ל-14 במאי, היום האחרון של המנדט. ב-13 במאי הושג בשיחה של נציגי המפעלים, שהיו רשומים כבריטיים, עם נציגים עבר-ירדניים, הסדר מקומי ולפיו יובטח שלומם של המפעלים ועובדיהם תחת חסות הליגיון הירדני, עם אוטונומיה נרחבת. ההסכם הועבר לתל אביב לשם אישורו, שכן היו כרוכות בכך השלכות צבאיות ומדיניות שמעבר לסמכויות הנהלת מפעל. ב-17 במאי החליט ה'קונסול' (כפי שכונו בקמצוץ אירוניה נציגי האזורים המנותקים) אמנון זעיר ('רודי') שאין סיכוי להגן על צפון ים המלח, והוחלט לפנות את בית הערבה והמפעל הסמוך, לאחר הריסתם. פינוי אוכלוסייה בלתי לוחמת מהמקום החל עוד קודם. לעומת צפון ים המלח, סדום הייתה חלק מן המדינה היהודית על-פי החלטת החלוקה, ונחשבה גם כקרש קפיצה פוטנציאלי להשתלטות על הערבה עד מפרץ עקבה, ולכן הוחלט להגן על המקום, כאשר עוד מתחילת השנה בוצעו הכנות לכך. חברי קיבוץ בית הערבה, עובדי המקום וכן מחלקת פלמ"ח מהגדוד השישי בחטיבת הראל, בת כ-65 איש - פונו מצפון ים המלח לסדום, והפינוי הסתיים עד ה-20 לחודש.
ההתארגנות במהלך הניתוק
למן הכרזת המדינה קיבלו על עצמם ההגנה ומסוף מאי - הצבא, את האחריות על המקום, שהייתה קודם לכן בידי חברת האשלג. סדום, שלא הייתה כפופה לאחת החטיבות המרחביות, הייתה נתונה ממועד הניתוק לפיקוד המטכ"ל במישרין, בעוד שעד אז חטיבת עציוני נשאה באחריות. מצבו המיוחד של חבל סדום הביא לשיגור משלחת אליו ב-29 ביוני ובה נציגי חילות ואגפים שונים בצה"ל: אג"א, הנדסה, חיל האוויר, חיל הים ועוד. בהדרגה, ולנוכח הניסיון המצטבר, נעשו שיפורים ארגוניים בניהול החבל.
ב-9 ביולי החליף 'רודי' את גואל לויצקי, אשר היה עד מועד זה מפקד סדום.
אוכלוסיית הנצורים ומצבה הצבאי
האוכלוסייה הבלתי-לוחמת פונתה מסדום, בדומה לאוכלוסיית הנשים והילדים מצפון ים המלח, באמצעות מטוסים קלים של טייסת 1. בשל כושר נשיאתם המוגבל התנהל הפינוי לאיטו, עד שב–11 ביוני גויס למשימה מטוס-ים של היהודי ההולנדי ברנרד ואן ליר (Van Leer), אשר פינה ביום אחד 28 נשים, זקנים וחולים.
הכוח במקום היה גדול יחסית, ולאחר פינויים בדרך האוויר של הבלתי-לוחמים, מנה 379 לוחמים. הכוח בסדום היה מצויד היטב במושגי התקופה: כמות כלי הנשק אפשרה הנפקת נשק אישי לכל כשיר ללחימה. גם הרכב הכוח היה איכותי, אם בהכשרתו הצבאית, אם בהכשרתו החלוצית: נוסף למחלקת הפלמ"ח היו בסדום 86 מפוני בית הערבה ו–68 אנשי פלוגת הקיבוץ המאוחד (פועלים שנשלחו למקום כמשימה לאומית-חלוצית) יחד עם תשעה חיילים אחרים, ואלה היוו את רוב השוהים בסדום. כ–150 עובדי המפעלים אף הם היו כוח אדם בעל פוטנציאל צבאי גבוה והכירו היטב את הסביבה. עוד נהנו המנותקים בסדום משליטה בים המלח, שהתאפשרה על ידי צי הדוברות והסירות של מפעל האשלג. יתרון אחר היה היכולת לנצל בתי-מלאכה, ציוד, חומרים של חברת האשלג וידע של עובדיה לצרכים צבאיים.
האספקה בדרך האוויר
אף על פי שחבל סדום היה תלוי לחלוטין בקשר אווירי, הרי שעד אוגוסט חיל האוויר לא הצליח לספק את כל צרכיו. פער זה נגרם מכמה סיבות: אחת מהן הייתה כושר הנשיאה המוגבל של מטוסי החיל שהוקצו לתפקיד. אלה היו לרוב מטוסי רפיד (Rapide) של טייסת 1, ולהם כושר נשיאה של כ–430 ק"ג, כחמישית או רבע מהדרישה היומית. המטוסים נאלצו לפעול בלילה, ובקיץ הלילות היו קצרים יותר ובאופן טבעי מספר הסבבים קטן. מספרם המוגבל של המטוסים, שלושה, הצטמצם לעיתים קרובות הן עקב תקלות טכניות במטוסים, והן בשל משימות רבות נוספות של אותה טייסת, שבעטיין לא תמיד היו מטוסים זמינים עבור סדום. לכך נוספו בעיות ארגוניות, שאחת מהן הייתה האיטיות שבהדלקת תאורת המסלול, עד שסודרה תאורת מסלול חשמלית, באמצע ספטמבר בקירוב. ב-18 ביולי נחת מטוס אירוואן של טייסת 1 נחיתת אונס באזור פלמחים של ימינו. חמישה מן הנוסעים נרצחו על ידי כנופיה ערבית שעברה במקום. תקרית רצח נוסעי האירוואן אף היא המחישה את הבעייתיות שבקשר האווירי עם סדום.
כדי להתגבר על בעיית האספקה לסדום, הוקמה בחודש אוגוסט יחידה אווירית ייעודית – גף 35. גף זה נוסד ב-11 באוגוסט, ובסיסו היה בעקרון (תל נוף). לגף 35 הוקצו מטוסי ה"נורסמן" של חיל האוויר. ה"נורסמן" היה מטוס תובלה חד מנועי מתוצרת קנדה, שתוכנן במיוחד לתפעול ממשטחים לא סלולים, ולפעילות בתנאים הקשים האופייניים לפרובינציות הקנדיות. חמישה מטוסים הוכשרו באירופה, ואלה הגיעו לאחר נדודים בתחילת אוגוסט, והופנו לגף 35. לאחר הקמת הגף הגיעו לסדום כמאתיים טיסות אספקה לחודש, רובן של גף 35. אלה סיפקו למעלה מן הצריכה הדרושה לאחזקת החבל. מצב האספקה בסדום עבר מעבר חד מגרעון – לעודף. ראוי לציין עם זאת שלגף לא היה מונופול על אספקה לסדום, ופרט לטייסת 1, שהוציאה לסדום טיסות לא קבועות, סייעה לו לעיתים גם טייסת 103.
הטיסה לסדום (שדה התעופה הנמוך בעולם) הייתה מטלה מסוכנת ומשימה מורכבת מבחינת הטייס. הגישה למסלול הייתה קשה בשל דודי מפעל האשלג ובשל הר סדום, והצריכה פנייה חדה עם מטוס מלא. סכנה אחרת הייתה אש מנשק קל מעברו הירדני של הגבול, שאילצה את הטייסים לנחות מהר ככל האפשר. בנוסף, בשלב זה סיכנו לעיתים תכופות רוחות מערבולת השכיחות באזור את הירידה לנחיתה בשדה התעופה בסדום. שני מטוסים התהפכו ואבדו, האחד בנחיתתו בסדום, והשני בחזרתו ואירעו עוד מספר תאונות קלות יותר.
בהדרגה, ולנוכח הניסיון המצטבר, נעשו שיפורים ארגוניים בניהול טיסות האספקה. בין השיפורים, מסלול חדש, שאנשי חבל סדום סללו, 850 מ' אורכו ו-42 מ' רוחבו, אשר היה מוכן באמצע ספטמבר. למעשה, עם גידול מספר האנשים המטפלים בהיבטיה השונים של האספקה האווירית, הלך ונוצר בחבל סדום בסיס אוויר קטן.
הפעילות הקרבית במהלך הניתוק
זמן קצר אחרי פינוי צפון ים המלח החלו המנותקים בים המלח גם בפעילות התקפית. לפעילות ההתקפית היו מספר מטרות. מטרה אחת הייתה הבטחת אספקת המים. בא-צאפי שמעבר לגבול היה מעיין, עין חוחאן, שסיפק מים לסדום על-פי תנאי הזיכיון לחברת האשלג ולרודי נראה היה הכרחי לכבוש את א-צאפי ולהחזיק בה בהקדם, כדי להבטיח את המשך אספקת המים, שפסקה ב–19 במאי. מטרות משנה היו להקל במשהו על הלחץ בחזית ירושלים, על ידי התגרות בכוחות הליגיון הירדני, אשר היה צבא קטן למדי, מה שעשוי לאלצו להפנות כוחות צבא למקום. כן היה בפעילות התקפית פוטנציאל לשפר את המוראל ולספק תעסוקה. ב-31 במאי יצאה פלוגה מסדום לניסיון התקפה על משטרת א-צאפי שנמצאת כמה ק"מ מזרחה לסדום, בתחום ממלכת עבר הירדן. ההתקפה בוטלה בבוקר המחרת בשל טעות ניווט. בשחר ה-2 ביוני תקפו אנשי סדום (מפוני בית הערבה, מחלקת הפלמ"ח ועובדים מהמפעל) את משטרת א-צאפי ואחר-כך נסוגו כאשר נגרמו להם שני הרוגים וששה פצועים. כוח אחר תקף וכבש באותו זמן את הכפר א-צאפי, ובדיעבד עולה כי היה זה הכיבוש היחיד של צה"ל בתחומי עבר הירדן במלחמת העצמאות. גם הכפר פונה לאחר זמן קצר, והירדנים הזעיקו תגבורות. ואחר-כך, ככל הנראה בתגובה על התקיפה, הופצצה סדום מן האוויר ב-4 ביוני - ככל הנראה באמצעות מטוסים מצריים, שכן לירדנים לא היה חיל אוויר - והפצצות פגעו בסמוך למפעל. ב-5 ביוני לפנות בוקר נורתה על אנשי סדום אש מנשק קל ואלה השיבו אש. למחרת הופגזה סדום על ידי מספר תותחים ירדניים, ונגרמו מספר אבדות. כן פסקה אספקת החשמל ונגרמו נזקים למפעל ולמגורים. ב-7 לחודש ניכרו ריכוזי כוחות עבר-ירדניים, אך פרט להטרדות של אש רובים, לא נערכה התקפה. ב-10 לחודש חובל קו המים מעין ערוס (באזור נאות הכיכר של ימינו), אך בסופו של דבר הצליחו אנשי סדום להבטיח לעצמם אספקת מים קבועה לאחר שתפסו את הגבעות בעין-ערוס ללא קרב, ביום המחרת, ותקנו את קו המים המתוקים-למחצה. אלה נמהלו במים מתוקים אשר הובאו בחשאי, בדרך הים, ממעיינות שבשליטה ערבית.
בדיעבד, בזאת הסתיימו הפעולות ההתקפיות כלפי חבל סדום. הכוח בסדום, מצדו, ניצל את שליטתו בים המלח, ושיגר מדי פעם יחידות להטרדת תחבורת הלגיון באזור יריחו ולפשיטות, מיקוש וכדומה. אך כללית, שרר באזור שקט.
סוף הניתוק
ב-4 בנובמבר חודש לראשונה הקשר היבשתי עם סדום, עת נפגשה יחידה של אנשי סדום שיצאה לראס זווירה (היום ראש זוהר), עם סיור של הגדוד השביעי מחטיבת הנגב שיצא מבאר שבע. בהמשך, ב–22 לחודש יצא צה"ל למבצע לוט, שמטרתו, שאכן הושגה, הרחבת הגבולות הדרומיים של ישראל עד לקו באר שבע-כורנוב–סדום, ופתיחת דרך באר שבע–סדום. את סיום הניתוק סימלה הכפפתו של חבל סדום לחזית הדרום ימים מספר אחר כך, אם כי לצרכים אופרטיביים בלבד, תוך סיום הכפיפות הישירה של מרחב סדום למטכ"ל.
לקריאה נוספת
- עודד אברבנאל, עלילות בשחקים, הוצאת ביטאון חיל האוויר, צה"ל, 1952.
- בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב, כרך י' (תש"ע), ניר מן (עורך), הוצאת כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, עמ' 237 - 250.
- אמנון זעיר ('רודי'). וינה גן שמואל, קיבוץ גן שמואל, 1980, הוקלט ונערך על ידי דליה אמוץ-ויסליב, 1972.
- דוד קורן, 'חצי שנה במצור, סדום במלחמת העצמאות', בתוך: שנה ראשונה לעצמאות, 1949-1948, סדרת עידן (10), מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ח, עמ' 239–252.
קישורים חיצוניים
24270471סדום במלחמת העצמאות