חטיבת גולני במלחמת העצמאות
 | |
| תג החטיבה | |
| סוג היחידה | חטיבה |
|---|---|
| שייכות חיילית | חיל רגלים |
| מדינת מוצא |
 ישראל |
| מפקדים | משה מן, מישאל שחם, נחום גולן |
| יחידות משנה | גדוד ברק, גדוד גדעון, גדוד דרור, גדוד גורן, גדוד פשיטה ממוכן |
| עימות | מלחמת העצמאות |
| גזרת פעילות | צפון, דרום |
| קרבות | קרב עמק הירדן, מבצע אסף, קרבות סג'רה, הקרב על ג'נין, מבצע חורב, מבצע חירם, מבצע ברוש, מבצע דקל, קרבות עשרת הימים, קרבות גשר לוביה, מבצע עובדה. |
| אמל"ח עיקרי | נשק קל |
| אבדות | 387 חללים[1] |
חטיבת גולני הייתה אחת החטיבות הסדירות הראשונות בצה"ל. הוקמה עוד בראשית קיומו של צה"ל ולקחה חלק פעיל במלחמת העצמאות.
חטיבת גולני הוקמה ב-28 בפברואר 1948, יחד עם חטיבת כרמלי, בעקבות פיצולה של חטיבת לבנוני של ההגנה, אשר הוקמה בשנת 1947 והייתה מופקדת על הגנת צפון הארץ. חטיבת גולני, בפיקודו של משה מן (מונטג) הופקדה על האזור הצפון-מזרחי, וחטיבת כרמלי הופקדה על האזור הצפון-מערבי. בקיץ 1948 החליף נחום גולן את מן בפיקוד על החטיבה, כאשר למספר שבועות בתווך שימש בתפקיד מישאל שחם.
מבנה החטיבה
במלחמת העצמאות הורכבה החטיבה מחמישה גדודים: גדוד אלון (11), ברק (12), גדעון (13), דרור (14), גורן (15) גדוד פשיטה ממוכן (19) וגדוד 103 (גדוד מרחבי מבני ישובי עמק הירדן וחופי הכנרת המזרחיים ). הגדודים הורכבו בעיקר מיוצאי חי"ש שהיה מאגר כוח האדם הלוחם העיקרי בישראל הצעירה וחברי קיבוצים ומושבים.
מתוך חמישה גדודים שמנתה החטיבה במלחמה נותרו רק שניים: גדוד "ברק" (12) וגדוד "גדעון" (13), ועליהם נוסף גדוד 21[2]. בספטמבר 1956 הצטרף גדוד "הבוקעים הראשון" (51) לחטיבת גולני לאחר פירוק '"חטיבת גבעתי (חטיבה 5)" והחליף את גדוד 21.
| מספר הגדוד | שם הגדוד | הרכב | תאריך הקמה | פעילות עיקרית | מפקדים ואנשי מפתח |
|---|---|---|---|---|---|
| 11 | אלון | פלוגות חי"ש | סוף פברואר 1948 | השתתפות במבצע יפתח בסוף מאי מעבר לחטיבת עודד | ישראל ליטואר ליאור |
| 12 | ברק | פלוגות חי"ש, פל"מים ונוטרים מבקעת כנרות, עמק הירדן והגליל התחתון, "מחלקת הקומנדו" | סוף פברואר 1948 | כיבוש טבריה, הקרב על ה"דגניות" (דגניה א' ודגניה ב'), ההגנה על סג'רה (אילניה), מבצע דקל ובמסגרת צה"ל מבצעי חורב ועובדה. | דוד פרדקין, יצחק ברושי, רפי קוצר |
| 13 | גדעון | מתנדבי חי"ש ממשקי עמק יזרעאל ועמק בית שאן, | באמצע מרץ 1948 | כיבוש בית שאן במבצע גדעון, כיבוש הכפר זרעין ונצרת, כיבוש רכס הגלבוע, חירבת ירדא, מבצע אסף, הקרב על גבעה 86 ליד חאן יונס במבצע חורב | אברהם יפה, משה חורין (אלן) - מג"ד 13,[3] יצקו בן משה - מ"פ מסייעת |
| 14 | דרור | גרעין החי"ש הוותיק בממשקי עמק יזרעאל ועמק בית שאן | דצמבר 1947 | אבטחת יישובי עמק יזרעאל. ממרץ 48, רק מערב העמק. קרב טירת צבי, הגנת סג'רה, כיבוש בית לחם הגלילית | יעקב דרור |
| 15 | גורן | על בסיס סגלי הדרכה של החטיבה, התרכז בקיבוץ אלומות | מאי 1948 | אבטחת יישובי המרחב ממגדל ועד אשדות יעקב. הקרב על ה"דגניות", הדיפת הצבא העיראקי ליד ג'נין. | משה גורן (גורניצקי) |
| 19 | גדוד הפשיטה הממוכן. | גדוד שהורכב ממחלקות ג'פים, משוריינים וזחל"מים. | נובמבר 1948. | מבצעי "חורב" ו"עובדה", כיבוש אילת.(מברק ההודעה על כיבוש אילת נשלח על ידי מחלקת הקשר של גדוד 19). | מאיר עמית (סמג"ד). |
| 103 | פלוגות חי"ש ישובי עמק הירדן והחוף המזרחי של הכנרת | ינואר 1948 | הגנה על מרחב היישובים, הקרב על הדגניות , | גיורא שנאן |
מהלך הקרבות
קרב עמק הירדן
ערך מורחב – קרב עמק הירדן
סוריה, שהייתה חלק מהקואליציה הערבית נגד ישראל פתחה בהתקפה גדולה בגבולה הצפוני של ישראל. הצבא הסורי כלל כ-2,000 חיילים רגלים וכ-30 כלי רכב משוריינים ובהם טנקים קלים מטיפוס רנו R-35 וכן כלי ארטילריה רבים. מולם ניצב גדוד 12 של חטיבת גולני וכן מגיני היישובים בצפון הארץ. הפיקוד הישראלי החליט לחלק את חזית הצפון לכמה גזרות משנה כדי לייעל את הפיקוד ואת השליטה על היחידות השונות.
לאחר חציית הגבול ב-14 במאי, החלה החלה ההתקפה המכרעת על צמח ב-18 במאי. הסורים הסתיעו בעדיפותם בשריון והצליחו להדוף את הכוחות הישראלים הדלים שהוצבו בצמח ואלה נסוגו לדגניה. פעולת הסחה שבוצעה על ידי יחידה מחטיבת יפתח הצליחה לעכב את התקדמות הסורית והשהות נוצלה לחיזוק הביצורים בדגניות.
כשבוע לאחר כיבוש צמח הגיעו הסורים לדגניות ופתחו בהתקפה. בשעות המוקדמות של הבוקר ב-20 במאי. ההתקפה נפתחה בהערשה ארטילרית ואחרי תקפו רגלים בסיוע שריון. התקפתם שנוהלו בצורה קלוקלת נבלמה. השימוש הסורי בשריון היה חובבני וכלי רכבם המשוריינים נפגעו על ידי תותחים ונשק אחר של המגנים הישראלים. בסופו של דבר ההתקפה נכשלה כישלון חרוץ והסורים נאלצו לסגת.
הקרב על קיבוץ גשר
- ערך מורחב – הקרב על קיבוץ גשר
הקרב על קיבוץ גשר במלחמת העצמאות נערך בין חברי קיבוץ גשר, לוחמי פלמ"ח ולוחמי גדוד ברק של חטיבת גולני ובין הלגיון הערבי וחיל המשלוח העיראקי. הקרב נערך בשני שלבים: הראשון, טרום הכרזת המדינה - התקפה של הלגיון הערבי (27 באפריל 1948 − 29 באפריל 1948), והשני, לאחר הכרזת המדינה - התקפה של חיל המשלוח העיראקי (15 במאי 1948 − 22 במאי 1948). בכך הייתה גשר לאחת הנקודות הבודדות אשר בתחומי מדינת ישראל של החלטת החלוקה שהותקפה על ידי הלגיון וששטחים בסביבתה נתפסו על ידו. הקיבוץ נהרס אך לא ננטש.
חיל המשלוח העיראקי נועד לפלוש לארץ ישראל בגזרה בין הירמוך ונחל תבור. כדי לעכב את חיל המשלוח העיראקי הוחלט לפוצץ את גשרי הירדן וב-14 במאי 1948 הצליח אמיל בריג לפוצץ את שני הגשרים על הירדן (גשר הכביש וגשר הרכבת). על מעשה זה זכה בעיטור גיבור ישראל. בגלל הרס הגשרים הם הצליחו להעביר כוחות של חיילים ומשוריינים דרומה בקרבת קו צינור הנפט I.P.C.
ההתקפה העיראקית על גשר התחילה בהרעשה ארטילרית ואחרי הסתערות חיל רגלים, שנהדפה. העיראקים יצאו להתקפה נוספת למחרת, הפעם בליווי רק"ם, אך גם היא נחלה כישלון חרוץ. האש היעילה של המגנים הצליחה להפריד בין חיל הרגלים העיראקי לכלי רכבם המשוריינים. המשוריינים שנותרו חשופים בלי ליווי חיל רגלים הושמדו בזה אחר זה ואלה שלא הושמדו נסוגו.
יומיים לאחר סיום הקרב על גשר כבש כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני את כאוכב אל הווא (כוכב הירדן) שישב על רכס גבוה שחלש על כל הגזרה. ליד המבצר הצלבני היה כפר ערבי קטן שנכבש ותושביו נמלטו. העיראקים יזמו התקפה על הכפר כדי להחזירו, אך נשברו בהתקפת נגד של לוחמי גולני. לאחר הדיפת הסורים מהדגניות הועברו לרכס כוכב הירדן שני תותחי 65 מ"מ (נפוליאונצ'יקים) וב-22 במאי 1948 הם החלו להפגיז את ריכוזי העיראקים. למחרת הוציאו העיראקים את כוחותיהם מהגזרה והעבירו אותם דרך גשר דמיה לאזור שכם ג'נין וטול כרם שהיה אזור פעולתם עד לסיום מלחמת העצמאות.
קרבות סג'רה ולוביה
- ערך מורחב – קרבות סג'רה
להתקפה על לוביה הוקצו שתי פלוגות חי"ר מגדוד דרור וגדוד ברק. ההתקפה נקבעה ל-9 ביוני 1948. תוכנית ההתקפה הייתה השתלטות על המשלטים הקדמיים בדרום - מזרח הכפר ואחר כך פריצה לתוך הכפר מאותו הכיוון. באותה שעה הייתה צריך טור "משוריין" (כמה משורייני "סנדביץ" ואוטובוס משוריין) לצאת מטבריה ולתקוף את לוביה מכיוון מזרח כדי להטיל מורא בקרב לוחמי לוביה ולהחדיר בהם את ההרגשה שהם מנותקים. לוחמי לוביה לא ברחו כפי שהיה מצופה אלא החלו בהתקפות על המשלטים שנכבשו. תוך זמן קצר הוכרזה פזעה והגיעו תגבורות גדולות מנצרת ומכפרי הסביבה. הערבים התקיפו את השדרה המשוריינת ואילצו אותה לחזור לטבריה וגם הכוח התוקף את הכפר נהדף. הקרב נמשך כל היום.
ב-6 ביוני 1948 חדר צבא ההצלה לגליל בציר מלכיה - סעסע והתבסס במרכז הגליל. תוכניתו של קאוקג'י הייתה לתקוף בכיוון מזרח בתאום עם הסורים במשמר הירדן כדי לחבור איתם ולנתק את הגליל העליון המזרחי בתנועת מלקחיים. לאחר כישלון התקפת גולני על לוביה, שינה קאוקג'י את תוכניתו. הוא ביקש לנצל את כישלון ההתקפה ולהטיל את כל כוחו על סג'רה כדי להשיג על ידי כך שני הישגים: הרחקת האיום מצומת מסכנה - עילבון שהיה הקשר היחידי בין נצרת לגליל העליון. כיבוש סג'רה יאפשר לו פריצה לאזור התבור כדי לנתק את הכביש היחידי שהוביל מהעמק לגליל, בסביבות כפר כמא.
על סג'רה הגנו חיילי גולני מגדוד "דרור", "ברק" ופלוגה מחטיבת כרמלי. ההפוגה הייתה להיכנס לתוקף ב-11 ביוני 1948 בשעה 10.00 אולם קאוקג'י לא ראה את עצמו כבול להחלטות האו"ם. ההתקפה הייתה מוצלחת והערבים הצליחו לכבוש את רוב משלטי סג'רה. מטה החטיבה שנמצא ביבנאל הגיב במשלוח תגבורת ובעקבות התקפת נגד, נסוג צבא ההצלה מהכפר בשעות הלילה. צה"ל נכנס לכפר למחרת. חילופי אש נמשכו עד 13 ביוני, אך לא הובילו לשינויים טריטוריאליים.
בתקופת ההפוגה הראשונה נתמנה נחום גולן למפקד חטיבת גולני. גדוד ברק הובא לסג'רה והחלה עבודת התבצרות קדחתנית לקראת חידוש הקרבות. קאוקג'י פתח בהתקפה ב-9 ביולי 1948 שנמשכה ללא הפסקה עד 18 ביולי 1948 תוך שימוש בארטילריה וחיל אוויר משני הצדדים. הגנת סג'רה התבססה על שלושה משלטים עקריים בצפון, מערב ודרום. המגינים הפעילו יחידת קומנדו שהייתה מתגנבת לקווי הערבים ומניחה שם מוקשים שהיו מתפוצצים למחרת בעת ההתקפה. משלטים עברו מיד ליד אולם סג'רה לא נפלה. צה"ל ניצל את ריכוז הכוחות והמאמץ של צבא ההצלה בסג'רה ויצא למבצע דקל. הצלחת המבצע מוטטה את צבא ההצלה והוא נסוג מסג'רה.
מבצע אסף
- ערך מורחב – מבצע אסף
מבצע אסף היה מבצע גדול שיזם צה"ל במישור החוף של הנגב כנגד הצבא המצרי במהלך השלב השלישי של מלחמת העצמאות. לאחר פריצת הדרך של צה"ל לנגב במבצע יואב, החל חיל המשלוח המצרי לנסות לחבור לכוחותיו המכותרים בכיס פלוג'ה. בשלב ראשון נתפסו על ידי המצרים מספר תלים אסטרטגיים מדרום מזרח לעזה ונוצר טריז בין כוחות צה"ל בבארי ונירים. מפקדי צה"ל החליטו לחסל את הטריז הזה ולמנוע את האיום המצרי על באר שבע. המשימה הוטלה על כוח בפיקודו של יצחק שדה, שבו נכללו גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8 וגדוד גדעון 13 מחטיבת גולני.
המבצע החל ב-5 בדצמבר 1948. על גדוד הפשיטה המשוריין 89, שיצא מגבולות, הוטל לכבוש את התלים ועל גדוד 13 של חטיבת גולני, שיצא מאורים, הוטל להתבסס על המשלטים ולהיערך להגנה. השלב הראשון התנהל בהצלחה וללא נפגעים. למחרת, ב-6 בדצמבר, החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות בליווי שריון וארטילריה על שייח' נוראן וחירבת מאעין מערבית לו.
ב-7 בדצמבר חלה תפנית דרמטית בקרבות, שהטתה את ההצלחה לטובת צה"ל. בשעות הבוקר ריכזו המצרים כוח גדול של שריון ורגלים להתקפה מכרעת על שייח' נוראן וחירבת מאעין. הכוח המצרי התגלה בעזרת סיור אווירי וגדוד הפשיטה המשוריין התארגן הגדוד להתקפה. הזחלים והג'יפים פרצו מעורפם כשהם ממטירים אש לכל הכיוונים ושברו את גל ההתקפה המצרי. המצרים נפוצו לכל עבר כשהם משאירים בשטח יותר מ-100 הרוגים.
מבצע חורב
- ערך מורחב – מבצע חורב
חורב היה מבצע גדול של צה"ל בחזית הדרומית. בחצות תקף גדוד גדעון 13 את מוצב 86 המצרי אשר נמצא כשני קילומטר מזרחית למסילת הרכבת בדרך בין חאן יונס לעיר עזה. עקב הגשמים העזים הוצפו הנחלים באזור ומנעו את הגעת שיירת התגבורת והאספקה. בבוקר פתחו המצרים בהתקפת נגד משולבת של חי"ר, שריון וארטילריה. לוחמי גדוד 13, שהיו מצוידים ברובים בלבד ומעט מאוד מקלעים כבדים מסוג בזה נסוגו.
מבצע עובדה
מבצע עובדה היה המבצע האחרון במלחמת העצמאות שבמהלכו השתלטו חטיבת הנגב וחטיבת גולני על הנגב הדרומי, הערבה ואילת. כוחות גולני שלקחו חלק במבצע כללו את גדוד הפשיטה הממוכן 19, גדוד חי"ר 13, שתי סוללות ארטילריה, יחידת תותחי נ"ט, ומחלקת הנדסת שדה. כוחות חטיבת גולני יצאו מבאר-שבע בבוקר 5 במארס התקדמו דרך ביר ערערה, כורנוב (ממשית) ןמעלה עקרבים והגיעו ב-7 בחודש לעין חוצוּב (חצבה)והתבססו בו להגנה. פלוגת הג'יפים של גדוד 19 המשיכה דרומה ובערב השתלטה על עין וֵיבַּה (עין יהב). בימים 9-8 בחודש המשיכו כוחות גולני להתקדם בערבה דרומה תוך שהם מנהלים קרבות מקומיים עם כוחות של הלגיון העבר-ירדני. תוך ניהול מאבק יוקרה מול כוחות חטיבת הנגב על הבכורה בהגעה לאילת הגיעו כוחות גולני ב-10 לחודש לאילת שעתיים לאחר שלוחמי חטיבת הנגב הניפו את דגל ישראל על התורן של משטרת אום רשרש (דגל שזכה לכינוי "דגל הדיו"). באמצעות מכשיר הקשר של גולני שלחו מח"ט הנגב ומח"ט גולני את המברק המפורסם למפקד חזית הדרום שבו נאמר: "העבירו לממשל ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר, מגישות חטיבת חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".
ראו גם
לקריאה נוספת
- בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950.
- משה גבעתי, מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015, עמ' 67-64.
קישורים חיצוניים
- משה כרמל, לידתה וצמיחתה של חזית הצפון, מערכות 279-280, יוני 1981, עמ' 23-29
הערות שוליים
- ^ http://www.golani.co.il/show_item.asp?itemId=8&levelId=60584&itemType=0&n=1&template=2
- ^ אמיר אורן, המורשת המפוקפקת של רחבעם זאבי, באתר הארץ, 24 ביולי 2009.
- ^ חגי הוברמן, המג"ד הדתי הראשון, באתר ערוץ 7, 21 באפריל 2015
26159649חטיבת גולני במלחמת העצמאות