מישור החוף הדרומי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מישור החוף הדרומי הוא הדרומי מבין שלושת חלקיו של מישור החוף בארץ ישראל, ומכאן שמו. הוא משתרע מאגד הערים תל אביב-יפו עד לרצועת עזה, ומחוף הים התיכון במערב עד לגבעות השפלה במזרח, גבולות אלה אינם מקובלים על הכול ויש חילוקי דעות לגביהם.

את גבולו הצפוני של מישור החוף הדרומי נהוג לקבוע בנחל הירקון, באזור גוש דן, משם הוא ממשיך דרומה לאורך קו החוף עד לרצועת עזה ואזור העיר רפיח. קטע זה של מישור החוף הוא הרחב ביותר מבין שלושת קטעי מישור החוף והוא עשוי להגיע עד לכ-40 קילומטר ברוחבו המקסימלי באזור חבל אשכול.

תיחום גאוגרפי מצפון לדרום

יש המחלקים את מישור החוף הדרומי לשני חלקים מרכזיים:

יש לעשות הבדל ברור בין השפלה למישור החוף הדרומי שכן ישנו שוני בין שני מושגים אלו-אכן, ישנו אזור שהוא "משותף" לשני אזורים אלו אך בעיקרון אזור השפלה הוא יותר מזרחי ובו כבר מתחילות להופיע הגבעות המערביות של שפלת יהודה ואילו מישור החוף הדרומי הוא יותר מערבי ואין בו זכר לגבעות של שפלת יהודה.

קרקע

פני השטח במישור החוף הדרומי הם גבנוניים, הדבר בולט בעיקר ברכסי הכורכר החוצים את האזור לאורכו. בדרך כלל גובהם לא עולה על 70–80 מטר, חוץ מאזור קריית גת, שבו יש התרוממות עד לגובה של למעלה מ-100 מטרים, ואפילו ל-138 מטרים באזור חוות ניבה. באזור מישור החוף, ניתן להבחין בארבע רצועות המשתרעות ממערב למזרח:

רצועת החולות

אורכה של רצועת החולות במישור החוף מגיעה לרוחב של 5 - 6 קילומטרים, ונקטעת לחמש יחידות משנה רוחביות על ידי עמקי הסחף שיוצרים ערוצי הנחלים בדרכם אל הים, ההולכים ונעלמים מתחת לשטחי הבנייה של הערים הגדולות:

רצועת רכסי הכורכר

גבעת כורכר בחוף הרצליה.

רכסי הכורכר באזור מצטיינים בפריסתם הרבה, והם יוצרים 3 - 5 רכסים, המקבילים זה לזה, אך בשל המרחק הרב ביניהם והכיסוי החולי קשה לעיתים להבחין בהם, בייחוד בחלקו הדרומי של האזור. הרכס המערבי יוצר, במגעו עם קו המים, חוף, מצוקת וכפים, שנוצלו בתקופות שונות לבניית מעגנים ונמלים, דוגמת אשקלון הימית ויבנה ים, רכס זה מכוסה כמעט לכל אורכיו בחוליות, המגיעות עד חולון בצפון. ממזרח לו משתרע רכס הכורכר, שעליו שוכנת ראשון לציון ונס ציונה, הוא מפוצל ליחידות אורך משניות, ובינו לבין הרכס המערבי והחוליות הוא יוצר את המרזבה. הרכס המזרחי בנוי כשורת גבעות מפוצלות, הנמשכות מרמלה דרך אזור רחובות, לגדרה ודרומה. בשל גובהם הגדול יחסית של גבעות הכורכר, נבנו עליהם יישובים הצופים על מישור החוף והדרכים שמובילות אל הים, במאה ה-20 הוקמו מחצבות כורכר לבניה וסלילת כבישים.

רצועת גבעות החמרה

שכבת אדמת חמרה לכודה בין שתי שכבות כורכר, כביש החוף, סמוך לקיבוץ מעגן מיכאל

תפוצת גבעות החמרה מגיעה לשיאה בצפונו של האזור. הן מהוות גוש רחב משתרע בין נחל שורק בדרום ונחל איילון בצפון. ובו כלולות סביבות היישובים ראשון לציון, רמלה ורחובות. קרקע זאת נפוצה גם בדרום, בעיקר בחלקו המערבי של האזור, ברכסי הכורכום ובחולות.

רצועת אדמות הסחף

עמקי האורך שיוצרים נחלי האזור בולטים רק בחלקו המערבי, הם מהווים את המרזבה של מישור החוף הדרומי. בניגוד לאבוסים שבאזור השרון, המקבילים לה בהיותם מצויים בין רכסי הכורכר, המרזבה היא רחבה, גבוהה יותר (25–30 מטר מעל פני הים) וניקוזה יעיל וכמעט אינו יוצר שטחי ביצות. לאורכה של המרזבה נמשכים כביש החוף ומסילת הברזל לעזה (בקטע שמדרום ליבנה). קרקעיתה בנויה אדמות סחף שהורבדו על ידיד הנחלים, הבולטות בצבען הכהה.

בחלקו המזרחי של האזור אפשר להבחין בעמקי אורך נוספים, רחבים יותר ומקוטעים. במקביל לעמק האורך המזרחי של השרון (מרזבת השרון) מצוי גם במישור החוף הדרומי עמק אורך, הנמשך מצפון לדרום, בין רכסי הכורכר וגבעות החמרה מזה ושלוחות השפלה מזה. כלפי דרום הוא מתרחב והולך עד לאגן ניקוז של נחל לכיש (בו עובר כביש האורך המזרחי רמלה-קריית גת).

לנחלי מישור החוף הדרומי אופיינית זרימה בערוצים נפרדים עד למרזבה, לרגלי החוליות ורכסי הכורכר המערביים מתלכדים ויוצרים ערוצים נפרדים לערוצים הראשיים ומוסיפים לזרום צפונה לאורך כמה קילומטרים עד שהם פורצים להם דרך מערבה, לעבר הים. כך הם יוצרים, במעבר מן המרזבה אל חוף הים, קשת גדולה, המנתקת את אזורי החולות לגושים בודדים.

מערכת הדרכים באזור הייתה מבוססת לפנים על תוואים טבעיים, כגון דרך חוף הים, שעלתה מעזה צפונה לאורך המרזבה (בקירוב בתוואי מסילת הברזל לוד-חיפה וכביש החוף) "הדרך הדרומית" שעברה לרגלי גבעות השפלה מלוד דרומה, וצירי רוחב שעברו בעמקי הנחלים, כיום נפרצות הדרכים בהתאם לצורכי התעבורה, וכמעט ללא התחשבות בתוואים הטבעיים. בייחוד בולט הדבר בכביש המהיר תל אביב-אשדוד ובדרכי רוחב רבות שנפרצו באזור, בעיקר בצפונו, באזור גבעות החמרה של האזור.

הצומח

צומח חוף הים

חבצלת החוף

בקרבת הים נושבות רוחות חזקות, הנושאות עמן רסס מלוח של מי ים. כמות הרסס והשפעתו על הצמחים רבה בקרבת הים, ואילו במרחק של כמה עשרות מטרים מן החוף פוחתת השפעתו. בהתאם לשינוי בעוצמת הרוחות וברסס גדל הצומח ב"חגורות" המקבילות לחוף. לחגורות הקדמיות אופייני צומח חופי מיוחד, העמיד בפני רוחות ורסס מי הים. רצועת החוף של אזור ההצפה של הים היא מלוחה, וכמעט לא גדלים בה צמחים עילאיים.

חגורת הצומח הראשונה הקרובה לים היא חברת מלחית אשלגנית ולפופית החוף. בעורפה של חברת צמחים זו, ברצועה צרה, שולטת בדרך כלל חברת מד חול דוקרני ולוטוס מכסיף, אם כי הגבולות בין שתי החגורות לא תמיד ברורים.

חגורת הצמחים השלישית מאכלסת את החוליות הקדמיות שלמרגלות מצוק הכורכר. חוליות אלו בנויות לרוב מחול גס ומחצץ כורכרי. לחגורת הצמחים הזאת אופייניים לוטוס מכסיף, חבצלת החוף, צלבית החוף, גלעינון החוף, ידיד החולות המצוי, ועוד. בפסגת המצוק עוצמת הרוח חזקה ביותר, התשתית נעדרת כיסוי חולי והצומח מורכב מבני שיח שרועים.

לחוליות העורפיות, כלומר אותן חוליות המצויות מעבר למחסה המצוק, אופייניות שתי חברות של צומח החולות. החוליות הנעות מאוכלסות בחברת ידיד החולות המצוי. החוליות שנעצרו בידי רכס הכורכר מכוסות בחברת הלענה חד זירעית, המלווה גם בצמחי רותם המדבר, דנתונית החולות, ארכובית ארץ ישראלית, ועוד.

צומח החולות

בשקעים בין החוליות מופיעים צמחי אגמונית הכדורים, וקנה-סוכר מצרי. מציאותם של צמחים אלו מעידה על מי תהום גבוהים ועל תשתיות של קרקע חריסית. בתי גידול אחרים הם החולות הנודדים, החולות המיוצבים למחצה והחולות המיוצבים, רכסי הכורכר, קרקעות החמרה, קרקעות גרומוסולים, ובתי גידול לחים, כגון נחלים, ביצות ובריכות. כל אחד מבתי גידול אלה מאוכלס על ידי חברות מצחים המיוחדות לו. המשותף למרבית בתי הגידול של מישור החוף היא מציאותן של קרקעות חוליות. כמות המים בקרקעות אלה היא מועטת (3%-10%), והמים מחלחלים בהם לעומק רב. גם כושר ההזנה של קרקעות אלה הוא דל, והן עניות בחנקות. יוצאי דופן הם בתי הגידול שבהם מצויה מתחת לחול שכבה חריסית עוצרת-מים. התנאים בבתי הגידול החוליים, ובמיוחד בחוליות, דומים מאוד לתנאים השוררים בבתי גידול מדבריים. ואמנם, כתוצאה ממחסור במים וממיעוט החנקות בקרקע, צמחי החולות הם בעלי תכונות קסרומורפיות.

צומח הגרומוסולים

המישורים האלוביאליים במישור החוף מעובדים ברובם, והצומח הראשוני בהם הושמד כנראה בזמנים ההיסטוריים, וכיום לא נשאר מהם שריד. הקרקע כאן היא חרסיתית, פורייה ובעלת כושר נשיאת מים רב. לעיתים גרוע הניקוז בקרקעות אלה, ואז לקוי גם האוורור. בשל תכולת החרסית הגבוהה תופחת הקרקע לאחר הרטבתה ומתכווצת עם התייבשותה, נוצרים בה סדקים. בסדקים אלה נשפכת קרקע מן האופק העליון אל האופק התחתון, ולפיכך מתערבבת הקרקע והיא חסרת פרופיל ברור. הצומח של קרקעות אלו כיום הוא צמח סגטלי (צמחי שדות וצמחי באשה) והחברה השולטת בו היא חברת ינבוט השדה וחוח עקוד. זוהי חברה של עשבי באשה, המלווה גידולים חקלאיים, או מצויה בשטחים הנתונים למשטר של עיבוד חקלאי.

החי

חסרי חוליות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

במישור החוף מינים רבים של פרוקי-רגליים ובפרט חרקים. בקו החוף ישנם סרטנים ורכיכות, בהן חלזונות וצדפות. בשדות שבאזור נמצאים מספר מיני חלזונות בהם דרחול השיח ושבלול השדה.

דו-חיים, מכרסמים וזוחלים

גרביל החולות ליד מאורתו
אבקוע של צפע מצוי מכורבל
שממית הבתים על קצה אצבע

במישור החוף הדרומי אפשר להבחין בשני אזורים השונים זה מזה. האזור שבצפונו הוא המיושב ביותר בארץ, ואילו האזור שבדרומו דליל והיישוב בו מפוזר. תפוצת בעלי החיים קשורה קשר הדוק במידת אכלוסו של השטח.

ההתיישבות היהודית במישור החוף הדרומי שינתה את פניו לחלוטין. ייבוש הביצות שהיו בו חיסל מקום חיות זה לחלוטין, ויחד עמו נעלמו הצמחים שאפיינו אותו ובעלי חיים רבים, בעיקר דו-חיים, שחיו בו.

פעולות האדם גרמו שינויים מרובים נוספים, שעיקרם הרס מקומות חיות רבים והצטמצמות החי בהם או אף הכחדתם. מצד שני האדם יצר מקומות חיות חדשים (אזורי מגורים עם צמחי נוי, פרדסים ומטעים, ואף ערמות אשפה ומזבלות) שאליהם חדרו בעלי חיים אחרים, המאכלסים אותם כיום בצפיפות.

בדרום מישור החוף חיים נציגים של אזורים זואוגרפיים שונים. החולות הנודדים הן מקום חיות מדברי מתון (גם אלו הנמצאים ליד תל אביב), ורוב החי בו הוא ממוצא מדברי. לצד אלה מצויים שם גם נציגים ערבתיים וגם נציגים של עולם החי הטרופי, הסודנים (שמוצאם מאפריקה), והאוריינטלי (שמוצאם מאסיה), אך אלה מעטים יחסית.

רוב בעלי החיים שמוצאם מדברי חיים בחולות בדרום מישור החוף הדרומי. כאלה הם הישימונית המצויה, הכוח האפור, נחש החולות, ושנונית החולות מן הזוחלים. וגרביל החולות, גרביל החוף, מריון החולות, והירבוע המצוי מן המכרסמים.

לכמה מבעלי החיים של החולות יש מינים ויקאריים (מחליפים) במקומות חיות אחרים, כגון גבעות הכורכר, באבוסים (עמקי אורך בין רכסי הכורכר), במישורי קרקעות הסחף ובאזורי הגבעות. צמד אחד כזה הן שנונית החולות ושנונית השפלה. בחולות מצויה שנונית החולות, לטאה שמקור שמה הוא אצבעות רגליה, המצוידות בקשקשים משוננים (שתפקידם להרחיב את משטח הדריכה של השנונית ולמנוע את שקיעת בחול). במקומות החיות האחרים מחליפה אותה שנונית השפלה, הגדולה ממנה במקצת ואצבעותיה משוננות פחות משלה.

צמד אחר הוא קיפוד החולות והקיפוד המצוי. בחולות חי קיפוד החולות, הבהיר ובעל האוזניים הארוכות, שהוא בעל חיים מדברי טיפוסי. במקומות החיות האחרים מחליף אותו הקיפוד המצוי, שמוצאו צפוני והוא שוכן בכל אירופה.

באזורי מגורים מצויים זוחלים רבים. שממית הבתים הוורודה, מופיעה על הקירות בבתי האדם וטורפת מיני עש ליד נורות החשמל. לא פחות ממנה בולט החרדון המצוי, ששוכן על מבנים הרוסים, על קירות בתים ואף על גבעות כורכר והגיר בכל האזור. הזכר הכהה, העומד במקום בולט במרכז הטריטוריה שלו ומבצע קידות עמוקות שמטרתן להרתיע חרדונים אחרים מלפלוש לתחומו הוא מחזה שכיח בנוף. יש חוקרים שסבורים שהערבים רואים בקידות החרדון חיקוי לתנועות התפילה שלהם, ומכאן האיבה שרוחשים הערבים לחרדון.

הזוחל השלישי שהתרבה בשנים האחרונות ביישובי האדם, ובעיקר ביישוב הכפרי, הוא הצפע המצוי. נחש זה, שהוא הגדול והמסוכן בארץ, התרבה כנראה עקב הרעלת התנים באזור, רוב מקרי ההכשה בארץ הם הכשות של צפע.

עופות

פרט בוגר של שחרור על הקרקע

רוב העופות בישראל מצויים באזור זה, ולא ניתן למנות את כולן. התופעה הבולטת ביותר בנוף היא ריבוי השחפים, בעיקר שחפי האגמים, בעונת החורף. שחפים אלה מוצאים חלק ניכר ממזונם במזבלות הגלויות הפזורות באזור. הם בולטים מאוד במזבלת חיריה הסמוכה לנמל התעופה בן-גוריון. שם הם מהווים סכנה מתמדת למטוסים ממריאים. חלק גדול מזמנם מבלים השחפים במקווי מים באזור. כגון באגם של הספארי ברמת גן ובאגני חימצון של גוש דן ליד ראשון לציון. בלילה השחפים לנים על פני הים, באזור נמל יפו והטיילת בתל אביב.

אגני החמצון בשידפן, באגם השקמה, ובמקומות אחרים באזור (אגני רחובות ואשדוד) הם אתרי מנוחה לעופות מים רבים, הנחים בביצות האזור. בחורף מצויים שם שחפים, ברווזים, ביצניות, חופמיים, חופיות ועוד. באביב מקננים שם הסיקסקים והתמירונים. לפעמים מגיעים לאגני החימצון גם עופות נדירים כמו אווזים, פלמינגו ושקנאים.

מינים רבים של ציפורים פשטו והתרבו באזור עקב היישוב המוגבר, ותפסו את מקומם של מינים שנדחקו בשל הרס מקומות החיות הטבעיים שלהם. צוצלת ("תור העיר") היא דוגמה בולטת למינים כאלו. היא נפוצה כיום בכל מקומות היישוב בארץ ומקננת אף במרפסות הבתים בערי האזור. כך בולטים גם הבולבול, הצופית והשחרור שהתרבו באזור עם התרבות המטעים וגינות הנוי, המספקים להם את מזונם.

עופות אלה מרחיבים את גבולות תפוצתם וקינונם בהתמדה, וכבר הפכו בני בית אף ביישובי מערב הנגב. מעניינת בעיקר התפשטותה של הצופית מבקעת הירדן לאזור החוף בעקבות צמחי נוי עתירי צוף, כגון טקומית הכף, דק-פרי והיביסקוס, המספקים לה שפע צוף גם בעונות של היעדר פריחה בצמחי הבר. עופות נוספים, כגון אנפיות הבקר, זרזירים, נחליאלי לבן ועוד נוהגים ללון במושבות לינה מיוחדות, שאליהן מתכנסים לעיתים אלפי פריטים ללינה משותפת. לעיתים מצויות מושבות הלינה בליבה ההומה של העיר, אך נראה שהרעש לא מפריע לעופות אלה.

יונקים

חדף קטן על רצפה חלקה
עטלף פירות מצוי

נוסף למכרסמים שחיים באזור, מצויים באזור גם יונקים אחרים, אך בשל היישוב הצפוף ופעולות האדם נעלמו מן הנוף רוב היונקים הבינונים והגדולים. עד לראשית שנות השישים היו התנים חלק ניכר מן הנוף, ויללותיהם נשמעו מידי לילה ביישובי האזור, אך בשנת 1963 החל משרד החקלאות להרעיל את התנים, ורובם נעלמו מן השטח, אחת המושבות הקטנות והמעניינות של תנים שנותרו באזור מצויה ליד היישוב פלמחים, ובה נערכו תצפיות ומחקרים זואולוגים רבים. הדברת התנים גררה בעקבותיה התרבות של מזיקים, ובכללם הצפע המצוי. הדרבן והארנבת הם שני יונקים בינוניים שהתרבו גם הם בעקבות השמדת התנים.

מן היונקים הקטנים המצויים באזור, מצויים שלושה מיני חדף, וביניהם החדף הזעיר, שהוא קטן היונקים בעולם, אורך גופו 5 ס"מ ומשקלו כ-2 גרם. החדפים אוכלים חרקים ותולעים, ולמרות שהם נראים כמו עכברים חדי אף (ומכאן שמם), הם אינם משתייכים למשפחת המכרסמים אלא לסדרת אוכלי החרקים, שעמה נמנים גם הקיפודים.

מינים רבים מסדרת העטלפים שכנו באזור. העטלפים אוכלי החרקים נפגעו קשות בגלל הרעלת החרקים המזיקים ליבולים, אף כי הם מועילים לאדם בהשמדת חרקים אלה, ואילו עטלף הפירות המצוי, שהוא הגדול בעטלפי ישראל, משגשג באזור ומוצא את מזונו בשפע המטעים ובחצרות הבתים. מן העצים הגדולים בחצרות הוא להוט בעיקר אחרי פירות השסק, האזדרכת והפיקוס.

בשנים האחרונות התרבו בשוליו הדרומיים של האזור ובשטחים שאינם מיושבים בצפיפות מספר יונקים מרשימים. ביניהם בולטים עדרים קטנים של הצבי ארץ-ישראלי, בעל חיים מוגן ואסור לציד. השועל המצוי, החי בעיקר בחולות ופעיל בלילות, והקרקל, חתול ממוצא טרופי-סודני, ובאוזניו השחורות נמצאות ציציות שיער שחורות. אלה היקנו לו את שמו, שפירושו בטורקית "שחור אוזניים".

התיישבות וחקלאות במקום

בני אדם ישבו במקום עוד מימי קדם, בתחילה היו אלו הפלשתים וכן עוד מספר שבטים כנעניים שישבו לחופי מישור החוף הדרומי, בעיקר באזורי יפו, אשדוד, אשקלון ועזה אך גם באזורים אחרים. הביקוש לשטח אדמה זה נבע מהמיקום האסטרטגי לחופי הים התיכון, שהביא לפתח כלכלי ומסחרי לכל העמים שהתיישבו באזור. כמו כן, למעט שטחי החולות האזור היה נוח לחקלאות ונחלים רבים זרמו בו, דבר שעודד התיישבות באזור.

ראשוני המתיישבים היהודים שישבו במקום עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל התיישבו בעיר יפו שהייתה ברובה עיר ערבית. בסוף המאה ה-19, עם הקמת המושבות הראשונות הוקמו במקום המושבות רחובות, נס ציונה, באר טוביה, גדרה, ראשון לציון ומאוחר יותר הוקמו תל אביב (תחילה כ-אחוזת בית) וכן התפתחו במקום יישובים חקלאיים ולא חקלאיים עם הזמן כגון כפר מרמורק, נגבה, בית דגן ועוד. בשנות ה-30 ושנות ה-40, לפני ההחלטות על חלוקת המדינה, החל תהליך יישוב אזור מישור החוף הדרומי על ידי מספר יישובים כגון גברעם, תקומה ועוד על מנת לבסס את היישוב היהודי באזור זה ולקבוע עובדות בשטח לפני החלוקות המתקרבות, ועל כן במבצעי חומה ומגדל ו11 הנקודות הוקמו יישובים גם באזור זה וכן על מנת לחבר את מרכז ארץ ישראל היהודית עם מעט היהודים שישבו באזור הנגב.

לאחר הקמת המדינה, הוקמו יישובים רבים באזור זה, בעיקר באזור הערים אשקלון, אשדוד וחבל אשכול (תחילה חבל הבשור) על מנת לפתח אזורים אלו שלא יושבו כמעט בכלל עד אז. באזור הוקמו בשנות ה-50 גם מספר מעברות ועיירות פיתוח כגון יבנה, נתיבות, שדרות ואופקים אך עולים גם שוכנו במושבים וקיבוצים שהוקמו לפני קום המדינה או לאחריה.

כיום אזור זה הוא אזור ירוק ומיושב והחקלאות במקום, חבל אשכול וגם גוש קטיף עד לשנת 2005, מספקת תוצרת רבה לשווקים בישראל ומחוצה לה.

בתחילת ההתיישבות היהודית באזור, ובעיקר בעשרות השנים האחרונות, עוברת עלו מהפכה ונופו משתנה. תופעה זאת בולטת במיוחד באזורים העירוניים התעשייתיים לאורך החוף. גם מפעל השפכים המרכזי לגוש דן שבחולות ראשון לציון, ואזורי התעשייה, נוסף על פיתוח רשת דרכים והפסקת זרימת סחף הנילוס (בעקבות הפעלת סכר אסואן) יוצרים שינויים בנופו הטבעי של האזור.

מישור החוף הדרומי מבחינה צבאית והיסטורית

טרם הגעת השבטים לארץ כנען ישבו במקום עמים רבים, ביניהם הפלשתים. עם חלוקת הארץ התיישב בחלק מהשטחים בצפון המישור שבט דן, כאשר שאר השטח היה בידי הפלשתים. דוד המלך כבש את האזור מידי הפלשתים והאזור עבר לשליטת ממלכת ישראל המאוחדת בנחלת שבט יהודה. עם היפרדות הממלכה המאוחדת לממלכת ישראל וממלכת יהודה עבר אזור זה לשליטת ממלכת יהודה, אף על פי שנכבש בהמשך מספר פעמים על ידי ממלכת ישראל ועל ידי מצרים. עם כיבוש הארץ על ידי ממלכת אשור נכבש גם אזור זה על ידם, אך עם עזיבת הכוחות את האזור הוא שב ונכבש על ידי ממלכת יהודה.

הערים החשובות בכל התקופות באזור זה היו יפו, אשדוד, אשקלון ועזה. בהמשך נלחמו על כיבוש האזור גם היוונים, הפרסים והחשמונאים. ערים אלו שימשו כמוצא חשוב לים ולכן הייתה להן חשיבות אסטרטגית. בעת השלטון הערבי המוקדם בארץ לא טיפחו השליטים את האזור והוא הוזנח, גם בזמן שלטון הצלבנים והממלוכים. עת נכבש האזור על ידי הממלוכים, שחששו מכניסה חוזרת של הצלבנים לחופי הארץ, הושמד נמל יפו על ידם. למרות זאת הצליחו להגיע בדרכי היבשה צלבנים ונזירים מרחבי אירופה. עם הגעתו של נפוליאון לאזור, הוא נכבש בקרבות קשים.

בעת תקופת השלטון העות'מאני החל האזור לשגשג במעט, ושופצו נמלי יפו ואשדוד. עם התקדמות הבריטים לכיוון ארץ ישראל פינו העות'מאנים את היהודים ביפו ותל אביב מחשש שיעזרו לכוחות הבריטיים בכיבושיהם, אך למרות זאת נכבש לבסוף האזור על ידי בריטניה אשר סייעה לפיתוח האזור מבחינה כלכלית והתיישבותית. במהלך המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 נסגר נמל יפו, השער החשוב ביותר בכניסה לארץ ישראל. כתוצאה מכך הוקם נמל תל אביב שהחליף אותו. הבריטים, בתוכנית החלוקה, הציעו כי אזור זה יעבור ברובו לשליטת היהודים וכי שטחי רצועת עזה עד אשדוד יישארו בידי הערבים. עוד החליטו הבריטים כי אזור יפו וכן הכביש המחבר בינה לבין לוד יישארו בשליטה בינלאומית.

במלחמת העצמאות היו במקום מספר קרבות ומבצעים חשובים, והם:

יישובים במישור החוף הדרומי

ערים ויישובים: המשך: המשך: מועצות אזוריות: המשך:
אשדוד חולון קריית מלאכי מועצה אזורית חוף אשקלון מועצה אזורית גן רווה
אשקלון תל אביב-יפו גן יבנה מועצה אזורית אשכול מועצה אזורית חבל יבנה
רחובות קריית עקרון רמת גן מועצה אזורית שדות נגב
נס ציונה בית דגן בני ברק מועצה אזורית ברנר
גדרה אזור גבעתיים מועצה אזורית מרחבים
יבנה מזכרת בתיה ערים שלא בתחומי ישראל: מועצה אזורית שער הנגב
ראשון לציון כפר חב"ד עזה מועצה אזורית יואב
שדרות נתיבות חאן-יונס מועצה אזורית באר טוביה
אופקים בת ים רפיח מועצה אזורית גדרות

ראו גם

מיזמי קרן ויקימדיה


לקריאה נוספת


אזורים בארץ ישראל
רמת הגולן וסביבתה הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן
הגליל והעמקים הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל
מישור החוף מישור החוף הצפוני • הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי
הבקע הסורי-אפריקני בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • עמק בית שאן • הערבה • בקעת ים המלח
מרכז שדרת ההר המערבית השומרון • הרי בנימין • השפלה • יהודה • מדבר יהודה
שאר עבר הירדן הגלעד • ארץ המישור • עמון • מואב • הרי אדום
הנגב הנגב הצפוני • חבל אשכול (חבל הבשור) • בקעת באר שבע • מכתשים בנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34333296מישור החוף הדרומי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מישור_החוף_הדרומי&oldid=2087518"