יוסף נבו (היסטוריון)

ביוגרפיה

יוסף נבו נולד ב-7 בספטמבר 1942 בהרצליה. בשנת 1963 החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1967 סיים לימודים לתואר ראשון במחלקה להיסטוריה כללית ובמחלקה לתולדות המזרח התיכון. בשנת 1971 סיים לימודים לתואר שני באוניברסיטה העברית. נושא עבודת המאסטר של נבו, בהנחייתו של פרופסור גבריאל בר עסק ביחסו של המלך עבדאללה לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל המנדטורית. בשנת 1978 סיים לימודי דוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופסור אוריאל דן. נושא עבודת הדוקטורט עסק בהתפתחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשנים 1939-1945.

בשנת 1975 החל נבו ללמד במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. במקביל לעבודתו בחיפה, נבו לימד בשנים 1975-1979 במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובשנים 1978-1990 במכללת אורנים. בשנת 1985 קודם נבו לדרגת מרצה בכיר עם קביעות. בשנים 1991-1992 ו-1995-1996 לימד גם במכללת תל-חי. בשנת 1997 קודם נבו לדרגת פרופסור חבר. בשנת 2007 קודם נבו לדרגת פרופסור מן המניין. במהלך פעילותו האקדמית, נבו יצא לתקופות מחקר באוניברסיטת יורק שבטורונטו, באוניברסיטת פרינסטון, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת טקסס באוסטין^[1]. בשנת 2010 פרש נבו לגמלאות.

נבו התגורר בקריית טבעון, והיה נשוי לניצה ואב לארבעה ילדים.

ספרים שכתב

King Abdallah and Palestine: a Territorial Ambition, Macmillan, with association with St. Antony's College, 1996
King Hussein and the Evolution of Jordan’s Perception of a Political Settlement with Israel 1967-1988, Sussex Academic Press, Brighton 2006.

ספרים בעריכתו

(עם יורם נמרוד) הערבים אל מול התנועה הציונית והיישוב היהודי : 1946-1950, הוצאת מכללת אורנים, 1987
שכנים במבוך: יחסי ישראל ירדן לפני הסכם השלום ואחריו, הוצאת מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, 2004

(with Ilan Pappe) Jordan In The Middle East 1948-1988: The Making of A Pivotal State, Frank Cass, London 1994. .

29075951יוסף נבו (היסטוריון)