דגל הדיו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגל הדיו
נתונים על היצירה
מיקום חוף אילת, אילת
הנפת דגל הדיו - מבט לכיוון הים. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב. הצילום ההיסטורי צולם על ידי מיכה פרי - סגן מפקד הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב
פסל הנפת דגל הדיו במלחמת העצמאות באילת
שחזור מבנה משטרת אום רשרש באילת במיצג הנפת דגל הדיו
דגל הדיו החדש

דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (כיום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה, וכיום אחד התצלומי הישראלים ואחד מתצלומי צבא הגנה לישראל המפורסמים ביותר בכל הזמנים.

השלב האחרון של מבצע עובדה

מבצע עובדה, שהחל ב-5 במרץ 1949, נועד לאפשר את כיבוש הנגב בטרם יחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ירדן. במהלך המבצע, חיילי חטיבת הנגב וחטיבת גולני נעו דרומה לכיוון אום רשרש, בה שהו באותה עת חיילי הלגיון הערבי של ירדן. חטיבת גולני נעה דרך ציר הערבה, ואילו חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב. מפקדת חטיבת הנגב התמקמה בשדה אברהם.

נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהבחין כי לא נמצא בידי החטיבה דגל ישראל, פקד על חייליו לייצר דגל. פיטר, קצין הקשר, הופקד על ביצוע המשימה. הבד היה סדין לבן שאותו מצאה פועה אראל[1], המזכירה החטיבתית. לפי עדותה, היא ציירה את הדגל כולו ביד בעזרת דיו[2].

באותה עת, כוח חלוץ בראשות מפקד הפלוגה אברהם אדן ("ברן"), לימים אלוף ומפקד אוגדה 162 שלחמה בסיני במלחמת יום הכיפורים, שהה בעמדה קדמית יותר ב"בקעת האצבעות" (כיום מישר סעיפים). נחום שריג הגיע לבקעת האצבעות ב-10 במרץ בשעות הבוקר, מסר שם את הדגל לאברהם אדן ופקד עליו לצאת עם קבוצת חיילים ברגל על מנת לכבוש את אום רשרש, לאחר שבעקבות מידע מודיעיני התברר שג'ון באגוט גלאב הורה לחיילי הלגיון הערבי לצאת משטח ארץ ישראל המערבית.

נחום שריג עצמו יצא אחריהם עם שני ג'יפים וחיפש דרך עוקפת, עבירה לכלי רכב. הוא הסתכן בתקרית צבאית כאשר עבר את הגבול עם מצרים בניגוד להוראות: כאשר הגיעו למשטרת ראס א-נקב, ביקשו מהשוטרים המצרים להתקשר למפקדה באל עריש על מנת לקבל אישור מעבר חד-פעמי בשטח סיני (שאכן התקבל). שריג פגש את פלוגתו של אדן על האוכף בסמוך לראס א-נאקב (מקום מעבר נטפים של ימינו), אסף אותו ועוד שניים מחייליו, אלכסנדר יולין ("סאשקה הפוליטרוק") והסייר עמוס קרסניצקי. הם הגיעו רכובים לאום רשרש בשעות אחר הצהריים של אותו יום. כוח חלוץ זה שהגיע לאום רשרש מנה 13 חיילים, רובם קצינים. יתר הפלוגה הגיעה זמן קצר לאחר מכן[3].

לימים, משנשאל אדן על תגובתו, כאלוף בצה"ל, להתנהגות מפקדו דאז, המח"ט שריג, שהסתכן בתקרית דיפלומטית ובתסבוכת צבאית עם המצרים, והגיע לאום רשרש עם כוח צבאי קטן, ללא יכולות חיפוי וחילוץ, כל זאת כדי להקדים את חטיבת גולני, השיב:[4]

פשוט לא עמד לו יצרו. במקרה הנוכחי זה הצליח כמו שקורה הרבה פעמים, ומסביר את האימרה המפורסמת על ההבדל בין צל"ש לטר"ש.

הנפת הדגל

חיילי חטיבת הנגב שהגיעו לאום רשרש עסקו תחילה בטיהור המבנים. כאשר התברר שעמדת המשטרה הבריטית אכן נטושה, החיילים התארגנו במהירות להניף את הדגל. אברהם אדן טיפס על התורן שהיה במקום והניף את דגל הדיו שהיה בידיו.

משתתפי טקס הנפת דגל הדיו היו:

  1. נחום שריג - מפקד חטיבת הנגב
  2. מיכה פרי - סגן מפקד הגדוד התשיעי והצלם
  3. אברהם אדן - מפקד פלוגה ומניף הדגל
  4. עוזי נרקיס - קצין המבצעים
  5. דוד ניב (ביבי) - קצין המודיעין
  6. אברהם ברמן (בז') - סגן קצין המודיעין
  7. משה צרי (פפר) - קצין ההנדסה החטיבתי
  8. נתן שחם - קצין התרבות
  9. יוחנן אלישוב - נהג
  10. עמוס קרסניצקי - הסייר
  11. אלכסנדר יולין - הורשע בהמשך חייו בריגול
  12. נתן סגל
  13. עמרם גניש (גולן) [דרוש מקור]

טקס הנפת הדגל הסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים בשירת התקווה.

כוח החלוץ של גדוד 19 מחטיבת גולני הגיע לאום רשרש בשעה 17:00. החיילים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת הנגב, החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל ישראל תקני. מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר:

העבירו לממשלת ישראל:

ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.

אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט

— מברק של נחום שריג ונחום גולן

לאחר המלחמה

תצלום הנפת דגל הדיו, שצילם מיכה פרי, פורסם לראשונה בכתבה של נתן שחם שפורסמה בשבועון "דבר לילדים", ב-10 במרץ 1954, בגיליון לציון חמש שנים לכיבוש אילת[5]. הנפת דגל הדיו, כפי שהונצחה בתצלום זה, נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לסיום מלחמת העצמאות, ולניצחון הישראלי בה.

עיריית אילת הציבה באתר משטרת אום רשרש פסל (טקס הסרת הלוט ב-28 בפברואר 1996) מתכת המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו. הפסל נמצא בגן ליד "קניון מול הים" בחוף הצפוני של אילת ליד הטיילת, ומבנה המשטרה עצמו שוחזר בסמוך לפסל.

התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, הפך לימים ליום אילת.

לאחר מלחמת העצמאות נפוצו שמועות רבות לגבי זהות החיילים אשר השתתפו בטקס הנפת הדגל, לגבי החיילים שהשתתפו בהכנתו ואף לגבי החומרים ששימשו לכך. מאז, כל החיילים שהיו באום רשרש זוהו, אך עד היום אין תמימות דעים לגבי שתי השאלות הנוספות הנוגעות להכנת הדגל. למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, דגל הדיו עצמו - אבד[6].

ב-16 במרץ 2008, ט' באדר ב' ה'תשס"ח, במלאת 59 שנה להנפת דגל הדיו, נפרס בטקס חגיגי לציון האירוע דגל ישראל ענק מצפון לאילת. על פי ספר השיאים של גינס זהו הדגל הגדול בעולם, אורכו 200 מטרים ורוחבו 100 מטרים[7].

ראו גם

הנפת דגל הדיו מופיעה בתג יחידה של חטיבת יואב

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דגל הדיו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ פועה אראל, באתר הפלמ"ח
  2. ^ לפי גרסה אחרת שני הפסים נצבעו בדיו, והמגן דוד נתפר לדגל לאחר שנפרם קודם לכן מתיק עזרה ראשונה של חיל האוויר. גרסאות נוספות שנפוצו לאחר המלחמה נמצאו לא נכונות.
  3. ^ אברהם אדן, עד דגל הדיו, תל אביב: משרד הבטחון, 1984
  4. ^ שמעון תמיר, ההיסטוריה חוזרת: אילת (שוב) בידינו, באתר ynet, 25 באפריל 2004
  5. ^ אלי אשד, מעבר ל"דגל הדיו" : האיקוניזציה וגילגוליו של צילום " דגל הדיו", המולטי יקום של אלי אשד
  6. ^ נועם אמיר, ‏צה"ל מבקש את עזרת הציבור: מה עלה בגורלו של "דגל הדיו" המפורסם?, באתר מעריב אונליין, 17 במרץ 2016
  7. ^ אהובה מאמוס, 59 שנה אחרי דגל הדיו, נפרס הדגל הגדול בעולם, באתר ynet, 16 במרץ 2008
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37212008דגל הדיו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דגל_הדיו&oldid=2380399"