שיירת יחיעם
.jpg)
שיירת יחיעם הייתה שיירת אספקה של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות שיצאה ב-27 במרץ 1948 מנהריה לקיבוץ יחיעם שהיה מנותק. השיירה נקלעה למארב, והותקפה על ידי כנופיות וכפריים ערבים בסמוך לכאברי. בהתקפה על השיירה נהרגו 47 אנשים[1].
רקע
יחיעם והדרכים אליו
קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, מדרום לנחל געתון. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף 1948 התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בסביבה ערבית (בעיקר באזור כברי), על רקע סכנה ביטחונית לתנועה יהודית בכביש. ב-20 בינואר 1948, הותקף משוריין באזור, במהלך התקפה גדולה על יחיעם, וששה נוטרים נהרגו. אף על פי שההתקפה של סוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.
תוואי הכביש מנהריה לכברי (כיום כביש 89) היה שונה מאוד באותה תקופה. הוא היה מאד מפותל עקב התפרסותו הרחבה של הכפר כאברי, ושוחד ששולם למתכנני הכביש על מנת להרחיק את הכביש מחלקות חקלאיות מסוימות (לכן דבק בכביש הכינוי: דרך הבקשיש)
המודיעין לפעולה
באזור הגליל המערבי היה באותו זמן סיכום על הבטחת תנועה יהודית בכבישי הגליל המערבי, תמורת תיקון צינור המים לעכו והבטחת תנועה ערבית באזור נהריה, אך הסכם זה לא היה על דעת אדיב שישכלי, שהיה מפקד צבא ההצלה באזור.
למפקדה בשבי ציון הגיעו ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירות על הכביש. המידע המדויק ביותר היה של מודיע מכפר א-סמריה שהתריע במדויק על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים.
למרות כל האזהרות, החליט בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי ומפקד המרחב, להוציא את השיירה ליחיעם, בשל מצבה הקשה של הנקודה. עם זאת, אבטחת השיירה אורגנה בהנחה שההסכם על אי הפרעה הדדי לא יקוים.
השיירה
השיירה יצאה מנהריה ב-27 במרץ 1948 (ט"ז באדר ב' ה'תש"ח) בשעה 14:00, כהמשך לשיירה שהגיעה יום קודם לכן מאזור הקריות לנהריה, ושיירות קטנות שנסעו ביום הקודם ובבוקר אותו יום לאילון, חניתה ומצובה, והגיעו ליעדן ללא אירועים מיוחדים. בשיירה היו שבעה כלי רכב ובהם 87 לוחמים[2]: בראש השיירה נסע משוריין עם התקן לפריצת מחסומים, ובו 14 לוחמים, ביניהם מפקד השיירה איתן (פרידריך) זית (זייץ), שהיה מ"פ בגדוד 21. אחריו נסע טנדר משוריין ובו ששה לוחמים, ביניהם בן עמי פכטר, שהיה מפקד גדוד 21. הרכב השלישי היה משאית עם נהג ולוחם, שהובילה גשר מתכת כתחליף לגשר הכביש על נחל הגעתון שפוצץ קודם לכן (בדיעבד הסתבר כי דחפור ירד מיחיעם ומילא את מעבר הנחל בעפר[3]). הרכב הרביעי היה משאית נושאת אספקה, ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי היא משוריין ליווי ובו 24 לוחמים ואנשי יחיעם. הרכב השישי היה משאית אספקה ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי היה אוטובוס משוריין, ובו 39 לוחמים מגדוד 21. במשוריין הראשון ובאוטובוס במאסף השיירה היו מכשירי קשר.
השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים[4] ונתקלה במארב של כח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוכ השני, שמפקדו היה אדיב שישכלי, של צבא ההצלה, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים, אך שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השלישי בשיירה, שאף עלה באש, ושני אנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר עם שאר השיירה.
אחד מאנשי השיירה, ראובן ויצריבר, תיאר את הקרב:
התקרבנו לכפר הערבי (לפני יחיעם) וראינו רק ערבי אחד עם רובה צייד. חוץ ממנו לא ראינו אף אחד. מפקד הפלוגה אמר לי: 'זו מלכודת'. הוא החזיק רימון יד ואמר שהדבר הראשון שהוא עושה זה לזרוק את הרימון. ברגע שהתקרבנו לקיבוץ כברי[5], סמוך לבית העלמין, בצד ימין אנחנו רואים גל אבנים לא גבוה מפוזר על הכביש. זה היה הפיתיון. אני עובר עם המשוריין את הגל הזה ואני רואה בצד ימין בבית הקברות מלא ערבים חמושים עם נשק וחגור. הם הסתתרו מאחורי הקברים שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש. מפקד הפלוגה זרק רימון יד, ואז התחילה להיפתח עלינו אש חזקה שקשה לי לתאר. היו שם כאלף ערבים, נגד כמה עשרות מאיתנו ... היינו 14 איש במשוריין, מפקד השיירה איתן זיית נהרג במקום מכדור בפה. את מקומו תפס חמל'ה שבט. אני מפנה מחסום אחד ויורים עלינו אש חזקה במחסום השני...
— ראובן ויצריבר, ראיון ב-nrg[6]
.
בן עמי פכטר נחלץ מהטנדר שהתהפך יחד עם עוד שלושה לוחמים, והקבוצה הקטנה ניסתה להגיע רגלית לנהריה (לוחם אחד נהרג במקום המארב, ולוחם אחר הסתתר בסבך והגיע לשבי ציון כעבור יומיים), הם נתגלו בבוקר בתל פדכה (כ־2.5 ק"מ מערבית למקום המארב, בסמוך לעין גיח) אך לאחר קרב נהרגו כולם.
אנשי הרכב הרביעי נטשו את המשאית לאחר שנפגעה ונלכדה, והצטרפו לאנשי משוריין הליווי, שהיה הרכב החמישי בשיירה, וניהל קרב יריות במשך כשעה. בתיאום עם סגן מפקד השיירה שהיה באוטובוס המאסף, משוריין הליווי הסתובב בחזרה לכיוון נהריה. בדרך נתקל המשוריין בחסימה נוספת שלוותה במארב ירי, ואנשי המשוריין נאלצו לנטוש את הרכב. הלוחמים הצליחו להגיע לנהריה ברגל, למעט 3 לוחמים שנפלו מקרב אנשי משוריין הליווי.
הרכב השישי בשיירה נפגע מהירי, עלה באש ושני אנשיו נהרגו. ברכב השביעי התארגנו הלוחמים להגנה, וניהלו קרב דרך חרכי הירי שהיו קבועים באוטובוס, לאחר שלוחמים שניסו לרדת מהאוטובוס נפגעו מירי. הלוחמים התארגנו להגנה בתוך האוטובוס עקב התקפה קשה עליהם מטווחים קצרים, אך מרביתם נהרגו בקרב ארוך שנערך כ־9 שעות. במהלך הקרב, הם שמעו מספר פעמים הוראות בגרמנית שהיו חודלות את האש הערבית. היו מציעים להם בעברית משובשת להיכנע, אך הם סירבו, והאש חודשה. לאחר מספר שעות, הציעו להם להיכנע בפעם האחרונה תוך איום שאם לא ייענו - הערבים יציתו את המשוריין על יושביו. המגינים שוב סירבו, והערבים החלו להצית את האוטובוס. חמישה הלוחמים שנותרו בחיים יצאו ממנו, אחד מהניצולים הצליח להגיע ליחיעם, אחד לנהריה, שניים למצובה ואחד נהרג בדרך.
בקרב נפלו 46 לוחמים (כולל לוחמת אחת ששימשה כאלחוטאית) מבין 87 אנשי השיירה, כולם מגדוד 21. הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום למחרת הקרב. גופות הלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהויים, ובסופו של דבר זוהו גופות הנופלים על ידי רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר, בעזרת שיטות קבליות (בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין בעזרת "גורל הגר"א"). 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם. אבדות הערבים היו שמונה הרוגים וששה פצועים. לא ידוע אם מספר זה כולל גם נפגעים מקרב הכפריים.
לאחר אובדן השיירה נותקה יחיעם למשך זמן רב, עד למבצע בן עמי במאי 1948, במהלכו נכבשו ונהרסו כל הכפרים בדרך ליחיעם. בזמן הניתוק קבלה יחיעם אספקה בדרך האוויר, אך זו הגיעה בצמצום ותוך שיבושים רבים. כן נקנתה כמות מסוימת של אספקה מערביי הסביבה.
לאחר מעשה
מספר ההרוגים
הלוחמים זוהו בחלקם על ידי קרובי משפחה ומכרים, אך חלקם לא היו במצב המאפשר זיהוי. בדו"ח שחיבר הרב קלר וסגן מפקד גדוד 21 נרשם כי נקברו בנהריה 46 לוחמים (לוחם נוסף נקבר ביחיעם). עם זאת תחקיר מפורט שערכה יחידת אית"ן מצא כי בקרב נהרגו 46 לוחמים. אף על פי כן, נכון לשנת 2020 אתרי הנצחה רשמיים עדיין מציינים 47 הרוגים[7][8].
תחקיר האירוע
צמרת ההגנה ערכה תחקיר מקיף על האירוע, ומתחה ביקורת על פכטר שלמרות האזהרות המודיעיניות בחר להוציא את השיירה, וגרוע מכך, שהוא עצמו נהג ברכב השני בשיירה. במהלך האירוע איבד פכטר שליטה על הרכב והתהפך, בעקבות ניסיונו להבין את מצב הקרב ולחלק פקודות לשאר רכבי השיירה, ובכך חסם את הדרך בפני שאר רכבי השיירה, אף על פי שהמשוריין המוביל, פורץ המחסומים, הצליח לפרוץ את כל המחסומים שנקרו בדרכו ולהגיע עד ליחיעם.
במהלך הקרב הארוך לא אורגן כל כח סיוע שיצא לעזרת אנשי השיירה.
במלחמה
אירוע שיירת יחיעם היה החמור מבין שלושה אירועי שיירות שנלכדו במארב באותו שבוע: שיירת יחיעם, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה. שלושת הכישלונות ומחיר הדמים הכבד, הוכיחו סופית ששיטת השיירות נכשלה, ושיש להשתלט על סביבות הדרכים על מנת להבטיח את התחבורה ליישובים המבודדים. שבוע בלבד אחרי הטבח החל המבצע היזום הראשון של ההגנה במלחמה, מבצע נחשון. במבצע, נכבשה לראשונה הדרך לירושלים ונפתחה הדרך לשלוש שיירות אספקה גדולות.
הנצחה
ערך מורחב – אתר ההנצחה לשיירת יחיעם
במקום ההתקפה על השיירה, דרומית לצומת כברי, הוקם בשנות ה-50 עמוד זיכרון על ידי המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. בשנת 1969 נבנה על יד האדריכל והפסל יחיאל ערד (שאחיו נפל בשיירה) אתר זיכרון הכולל את המשוריינים שהותקפו, מפה ובה תיאור הקרב ואנדרטה נוספת (באנדרטה מצוינים גם לוחמים שנפלו באזור באירועים אחרים).
בין ההרוגים בשיירת יחיעם היה גם מפקד גדוד 21 בן עמי פכטר, שעל שמו נקרא המבצע הראשון לכיבוש הגליל המערבי במאי 1948 - מבצע בן עמי, וכן המושב בן עמי, באזור ההתקפה על השיירה. גם המושב נתיב השיירה שבסמיכות למקום קיבל את שמו על שם שיירת יחיעם.
כ־18 מהנופלים היו בני קריית חיים, רובם מחניכי קן השומר הצעיר בקריה. מדי שנה מקיים הקן טקס זיכרון לנופליו ביום נפילת השיירה[9]. רחוב "השיירה" בקריית חיים מזרחית קרוי על שם שיירת יחיעם[10].
לקריאה נוספת
- צדוק אשל (עורך), חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת "מערכות".
- עמנואל הראובני, שיירת יחיעם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א.
- אברהם סלע, "צבא ההצלה בגליל במלחמת 1948", בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, דיון מחודש, רמת אפעל : המרכז לחקר כוח המגן, 2004, עמ' 207–267.
קישורים חיצוניים
- תחקיר מקיף של אירוע שיירת יחיעם, מבוסס על מחקר יחידת אית"ן בנושא, מובא באתר חוג מדריכי הגליל המערבי.
- אדמות ושיירת יחיעם e-ירוק של הקק"ל
- אנדרטת שיירת יחיעם באתר יד לבנים
- צבי מצקביץ, על שיירת יחיעם - דברים על דיוקם
- ויצרייבר ראובן - גדוד 21 ושיירת יחיעם, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה(הקישור אינו פעיל)
- אורי מילשטיין, שיירת יחיעם - למי שייך הגליל המערבי - חלק א', דבר, 28 במרץ 1983, אורי מילשטיין, שיירת יחיעם - הקרב - חלק ב', דבר, 1 באפריל 1983
אורי משגב, לפעמים השיירה לא עוברת, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2017
הערות שוליים
- ^ מספר חללים זה על פי תחקיר בנושא שנעשה על ידי יחידת אית"ן. עם זאת, ישנו תיעוד על 47 חללים שנקברו, ראו בהמשך
- ^ כך על פי תחקיר אית"ן בנושא, במקורות שונים נכתב כי בשיירה יצאו 89 או 90 לוחמים
- ^ עדות ראובן ויצריבר, שהיה נהג הרכב הראשון בשיירה.
- ^ כך לפי מקורות ערביים, מובא באתר חוג מדריכי הגליל המערבי
- ^ השגיאה במקור. קיבוץ כברי הוקם רק שנה אחר-כך. הכוונה ככל הנראה לכפר הערבי כאברי
- ^ מירית פנחס, הגיבורים מקרית חיים: סיפורו של גדוד 21, באתר nrg, 19 באפריל 2010 - ראובן ויצריבר מגדוד 21 מספר על השיירה
- ^ שיירת יחיעם, באתר קיבוץ יחיעם
- ^ אנדרטת יחיעם, באתר יזכור
- ^ "זעקי קריה אהובה"
- ^ אמציה פלד, רחוב השיירה, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
31186098שיירת יחיעם