הר-טוב
מבנה בודד שנותר מהמושבה | |
טריטוריה | המנדט הבריטי |
---|---|
מחוז | מחוז ירושלים |
נפה | נפת ירושלים |
תאריך ייסוד | 1883 |
סיבת נטישה | פינוי בעת מלחמת העצמאות |
תאריך נטישה |
16 במאי 1948 מספר מתיישבים שבו, אך היישוב לא הוקם מחדש |
יישובים יורשים | מתחם אבן העזר, מועצה אזורית מטה יהודה |
דת | יהודים, נוצרים |
אזור זמן | UTC +2 |
הַר-טוּב הייתה מושבה בגבול השפלה והרי ירושלים, צפונית ובסמוך לבית שמש של ימינו, אשר פונתה במלחמת העצמאות בליל ה-16 במאי 1948.
היסטוריה
מושבת המיסיון
ב-1883 רכש המיסיון האנגלי בירושלים בראשות המומר מוזס פרידלנדר 5,950 דונמים מידי סגן הקונסול הספרדי בירושלים, שהיה בעלי אדמות הכפר הערבי ערטוף. בעקבות גל ההגירה ב-1881/2 נותרו משפחות יהודיות בירושלים ללא אמצעי מחייה. המיסיון ניסה לנצל את מצוקתם וליישב אותם בערטוף, בתקווה שעם הזמן יוכלו לשכנע אותם להמיר את דתם.
בסוף 1883 עלו לערטוף 25 משפחות. על-פי דיווח המיסיון, רק שלוש משפחות התנצרו. שאר המשפחות קיימו אורח חיים יהודי. הם התפללו בבית כנסת אך נאלצו לפי החוזה להאזין למיסת הטפה שבועית. תנאי המחיה היו קשים, עקב מחסור בקרקע ואדמת טרשים דלה. בתחילה גרו התושבים בצריף עץ ארוך שחולק במחיצות ולאחר מכן נבנה מכלול ובו שני מבנים גדולים למתיישבים ולמנהלי החווה, מוקפים בחומת אבן ובתווך חצר גדולה.
היישוב היהודי החרים את מושבת המיסיון וכינה אותה "מושבת המסיתים". נחום סוקולוב כתב בספרו "ארץ חמדה": "שם תקעו המסיתים את יתדם וילכדו בחרמם מספר אנשים עברים. חלילה לנו להביא בחשבון את המקום הזה, כי לא לנו הוא". התלהבות המיסיון דעכה כשנוכחו שרק יהודים מעטים המירו את דתם. גם לחץ דעת הקהל על המתיישבים החלה להשפיע, ולקראת 1886 התרוקן המקום מיושביו. ב-1893 הציע המיסיון את המקום למכירה.[1].
עליית הבולגרים וייסוד המושבה
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 התעוררה בין יהודי בולגריה שאיפה לעלות לציון. ב-1894 נודע לשבתאי חזקיה מראשי אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל, על ידי עולה מסמוקוב שהתגורר בירושלים על מכירת הקרקעות על ידי המיסיון בסכום של 4,000 לירות עות'מאניות. נציגי אגודות אחים מסופיה, פאזארדז'יק, פלובדיב ופלבן התכנסו לישיבה מיוחדת אשר בסיומה הוחלט לשלוח לרכישת האדמה את שבתאי חזקיה מסופיה, פרסיאדו מנוח וחיים אלאג'ם מפאזארדז'יק.[2] בראשית 1895 הגיעו השליחים לארץ ישראל, והאדמה בערטוף הוצעה להם. לאחר משא ומתן עם המיסיון נרכש המקום. בדצמבר 1895, נר שביעי של חנוכה א' בטבת ה'תרנ"ו עלו למקום ראשוני המתיישבים והתיישבו בבית המיסיון. נקבע שמתוך שישים המשפחות שנרשמו בבולגריה יעלו בשלב ראשון שתים עשרה משפחות, כמניין שנים עשר השבטים. בשנה הראשונה לקיומה של המושבה נשלחו למתיישבים כספי תמיכה מבולגריה. לאחר הפסקת התמיכה עזבו 5 משפחות את היישוב, מקצתן חזרו לבולגריה והשאר עברו לירושלים. לאחר מספר שנים הציע אליעזר בן-יהודה לשנות את שם המושבה להר-טוב הדומה בצליל לשם הערבי ערטוף.
אחרי העלייה לקרקע, פנו תושבי ערטוף אל הממשל העות'מאני בבקשה לעכב את רישום האדמות על שם המתיישבים החדשים מאחר שהם אינם נתינים עות'מאנים. ב-1896 הוציא הפאשה העות'מאני של סנג'ק ירושלים צו לסילוק המתיישבים ורק לאחר התערבות אלברט ענתבי ויוסף נבון בוטלה הפקודה, לאחר שנקבע שהיהודים הבולגרים הם נתיני נסיכות בולגריה שעדיין משלמת מיסים לממשל העות'מאני. הווזיר הגדול באיסטנבול הורה לפאשה הירושלמי להימנע מפגיעה במתיישבי הר-טוב.[3] השנים הראשונות היו קשות ביותר. המשפחות הצטופפו בבית המיסיון, חיו בעיקר בחצר המשותפת ודיברו לדינו. הם חיו במעין קומונה והתחתנו ביניהם. כמעט ולא היה קשר עם שאר היישוב והם לא קיבלו כל עזרה מהברון רוטשילד.
באביב 1896 החלו המתיישבים בשתילת ירקות והתכוננו לזריעת החיטה הראשונה. במקביל נמצאה באר מים ישנה אשר לפרקים היו בה מים. התושבים סבלו הן מגנבות כפריי ערטוף והן ממכת הארבה שניחתה על הארץ בשנה זו. המתיישבים פנו לשלטונות העות'מאניים שהצליחו לצמצם את הגנבות. ב-1898 נרשמה הקרקע על שם המתיישבים וחולקה ל-50 חלקות כמספרן המיועד של משפחות המתיישבים, אשר חלקן היו עדיין בבולגריה. בעת הזו נמנו בהר-טוב 58 נפשות. החקלאות הייתה דלה והם התפרנסו מגידול תירס, ייצור גבינות מחלב צאן ועצירת שמן אזוב (זעתר).
ב-1897 הכתה ביישוב מחלת המלריה. במקביל הצטרפו עוד 2 משפחות שהעלו את מניין התושבים ל-75. בחורף של אותה השנה עשו פגעי מזג האוויר שמות במושבה והתושבים נסמכו על סיוע מאגודת חובבי ציון ביפו כדי לתקנם. מטעם אגודה זו נשלח מורה ונפתח בית ספר לילדי הר-טוב. ב-1899 העבירה יק"א מלווה למתיישבים ובסיועו ניטעו עצי פרי ונשתל טבק. מקצת מבני המתיישבים נשלחו ללמוד במקוה ישראל ובבית הספר למלאכה בירושלים. ב-1901 נמנו 101 מתיישבים ביישוב. בשנה זו החלו בגידול סלק ובייבוש פרחים כמתנות לחגים שיוצאו לארצות הברית. המחסור החמור במים ואי הצטרפות חלק מגרעין המתיישבים מבולגריה הביא שוב להידרדרות במצב הכלכלי ועד ל-1909 נותרו במקום 9 משפחות בלבד.[4]
חוות גולדברג והתבססות המושבה
בשנת 1910 חלה התפתחות מפתיעה בהר-טוב. הנדבן יצחק גולדברג קנה שליש מאדמת המקום והקים חווה חקלאית. הכסף שנתקבל יועד לקניית חלקם של המשפחות שנשארו בבולגריה. החווה גם סיפקה מקומות עבודה למתיישבים. בעזרת הלוואה מיק"א, פותחו אמצעי ייצור נוספים כמו טחנת קמח, בית בד וכבשני סיד. את ניהול החווה מסר גולדברג לידי משה בקר שעלה לשם כך לארץ מווילנה והקים בה את הרפת המודרני הראשון והנהיג בו את "ספר העדר" בו נרשמה תנובת החלב של כל פרה ופרה ושושלת היוחסין שלה.[5][6] ב-1912 הכינה יק"א תוכנית מיתאר ליישוב ובכלל זה הקמת מבני מגורים. לראשונה נבחר ועד מושבה. ב-1914 הקימו השלטונות העות'מאנים במקום משתלה ושדה ניסוי חקלאי, במסגרתו נעשה ניסיונות לגידול קפה, עצי קאוצ'וק ואקליפטוס שלא עלו יפה.
מלחמת העולם הראשונה עיכבה את התפתחות המושבה אבל לאחריה חלה בה התפתחות ניכרת. לאחר 25 שנות מגורים בבית המיסיון הוחל בבניית בתים והמושבה התבססה מבחינה כלכלית. נבנו בית כנסת ומרפאה ונסלל כביש משער הגיא. כן הוקמה מחצבה שהתפתחה אחר כך למחצבת שמשון. בראשית שנות ה-20 פרעה המושבה את חובותיה ליק"א וב-1923 הוקם מבנה לבית ספר יסודי. חנוכת בית הספר הייתה במעמד הנציב העליון הרברט סמואל.
מאורעות תרפ"ט
התפתחות המושבה נקטעה בחטף במאורעות תרפ"ט, עד אז היה היחס עם הערבים המקומיים תקין, והמושבה לא הייתה מאורגנת להגנה. בליל 24 באוגוסט 1929 נודע למרדכי לובצקי, מפקד בהגנה שהתגורר ביישוב, על ידי הגנן הערבי שעבד אצלו, כי ערביי הכפר דיר-אבאן הסמוך (מאז 1950 נמצא במקום המושב מחסיה) מתכוננים להתקפה. התושבים התרכזו בבית משפחת לוי. הערבים תקפו ושרפו את חוות גולדברג. ניסיונות הערבים להתקרב לבניין נהדפו. עם בוקר הוחלט לפנות את המושבה. במסע מהיר הלכו התושבים לתחנת הרכבת הסמוכה והתבצרו בה. כאשר הגיעה הרכבת מירושלים עלו עליה וראו דרך החלונות את מושבתם עולה באש.[7]
יישוב מחדש
התושבים פונו לתל אביב. חלקם נשארו בעיר, וחלקם נמנו על מייסדי אבן יהודה. לאחר סיום המאורעות הציע המופתי לתושבים לקבל מידיהם את שטחי הר-טוב ובתמורה למסור להם אדמות חלופיות ליד היישוב בית חנן של ימינו. בקרב המתיישבים נתגלו חילוקי דעות ביחס להצעה, הן בשל סמכותו הלא רשמית של המופתי בעניין מחד גיסא והן בשל העובדה שהאזור המוצע היה עשיר במים, מאידך גיסא. המתיישבים החליטו ברוב קולות, לשוב לאדמות הר-טוב.[8] המושבה שוקמה ובשנת 1930 חזרו אליה חלק מהמשפחות. המושבה החלה להתפתח שוב. ב-1935 הוחל בבניית בית חרושת למלט שמשון בסמוך למושבה.
מאורעות 1936–1939 עברו בשקט יחסי. עם זאת הוקפאה המשך בניית בית החרושת למלט וחוסל ענף הלול בשל הקושי לנוע בדרכים ולשווק את התוצרת. המושבה הוקפה בגדר תיל ובמקום הייתה כיתת תגבור של ההגנה. כשהחלו התקפות פזורות על המושבה נשלחו למקום כוחות צבא בריטים שהביאו להרגעת המצב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנה היישוב 69 תושבים. ב-1940 הסתיימה בנייתו של בנין המשטרה מדגם טגארט והוא תרם לביטחון התושבים. ב-1941 הסתיימה בנייתו של מפעל המלט שמשון, אך הוא לא החל לפעול בשל המלחמה. בעת הזו מונה אברהם בכר למוח'תאר המושבה. במהלך המלחמה חויבו התושבים למכור במחירי הפסד חלק מתוצרתם החקלאית. ב-1945 החל לפעול מפעל המלט ובנוסף חזרו התושבים להפעיל את הלולים ולשתול ירקות.[9]
מלחמת העצמאות
כבר מתחילת מלחמת העצמאות הייתה הר-טוב במצור. ב-20 בדצמבר 1947 הותקף טנדר נוטרים בדרכו להר-טוב ושלושת נוסעיו נהרגו. מאז התנהלה התחבורה להר-טוב בשיירות מאובטחות של כלי רכב מוגנים בשכבת שריון קלה.
ב-13 בינואר 1948 הותקפה המושבה הנצורה ובהתקפה זו נהרג בן המושבה שמואל בן-בסט (בסת). הוא נקבר באותו לילה בהר-הזיתים אך קברו אותר רק ב-2008.
מבית הספר הר-טוב יצאה מחלקת הל"ה לדרכה האחרונה 15.01.1948.באותה תקופה, מפקד הרטוב היה רפאל בן ארויה.הוא בקש מדני מס, מפקד הל"ה לדחות את היציאה לגוש עציון למחרת עקב השעה המאוחרת.דני מס החליט לצאת בכל זאת.
ב-18 במרץ 1948 אירע אסון שיירת הר-טוב. שיירה הצליחה להביא אספקה להר-טוב. בדרך חזרה לירושלים הותקפו על ידי מאות ערבים מכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. שני משוריינים נלכדו ושאר השיירה הצליחה לחזור להר-טוב. בקרב נספו אחד עשר ממגיני השיירה. למחרת הקרב הותקף ופוצץ בית החרושת "שמשון".
ב-22 במרץ 1948 נערכה התקפה כבדה על המושבה. המגינים ושתי מחלקות של חטיבת גבעתי הצליחו להדוף את התוקפים ולגרום להם אבדות כבדות.
פינוי המושבה
עם התקרב הפינוי הבריטי הוחלט על פינוי הר-טוב גם לאור תקדים נפילת גוש עציון.
המשימה הוטלה על כוח מגדוד 52 של גבעתי בפיקודו של שלמה להט (צ'יץ'). הכוח יצא מכפר אוריה במסע לילי להר-טוב. התושבים השחיתו את הציוד והרגו את בעלי החיים, ובלילה שבין ה-15 ל-16 במאי 1948 יצאו במסע לילי מאובטח של כחמישה ק"מ. אלה הגיעו לכפר אוריה עם שחר.
הר-טוב נשלטה בידי כוח של האחים המוסלמים ושוחררה על ידי כוחות חטיבת הראל בלילה האחרון של מבצע דני (בין ה-17 וה-18 ביולי 1948). הכוח התבסס במשטרת הר-טוב ובמשלט המשותף (הנמצא בתחומי העיר בית שמש).
לאחר המלחמה ניסו 5 משפחות להיאחז מחדש על אדמות הרטוב, כאשר לצידן הוקם מושב עולים חדש של יוצאי תימן על חורבות כפר ערתוף. משום כך נקרא המושב בשם נחם, ולא הרטוב, שהתקיימה כיישוב נפרד עד 1955. אז עזבו המשפחות האחרונות, ועל אתר המושבה הוקמו בית הספר ומוסדות המועצה האזורית אבן העזר, כיום מועצה אזורית מטה יהודה. מאוחר יותר הוקם אזור התעשייה הרטוב על הקרקעות החקלאיות של המושבה. ביניהם ניתן למצוא גם היום את בית הקברות של בני המושבה ומייסדיה. . ב-6 בדצמבר 1950 הוקמה דרומית למושבה מעברת הרטוב. מהמושבה הישנה נותרו שרידים בודדים, כמו בית המיסיון, בית הקברות ומספר בתי אבן, שבאחד מהם מוזיאון קטן לתולדות הר-טוב. לידו הוקמה יד למייסדי הר-טוב. המושבה הוכרזה כאתר לשימור של המועצה לשימור אתרים.[10]
בתחילת המאה ה-21 מתקיים פרויקט רב שנתי, בו תלמידי כיתה ט' של בית ספר "הרטוב" בקיבוץ צרעה, מאמצים את מורשת המושבה. התלמידים לומדים על תולדות המושבה ומורשתה, עורכים עבודות חקר בנושא המושבה, נפגשים עם צאצאי אנשי המושבה, שומעים עדויות מפיהם ואחת לשנה עורכים "מוזיאון חי" בו התלמידים מחיים את המושבה ליום אחד.
לקריאה נוספת
- זאב וילנאי, הרטוב וסביבותיה, תל -אביב, תרפ"ח. (הספר בקטלוג ULI)
- אברהם בכר, זכרונות הר-טוב, [ירושלים?: חמו"ל], תש"ל. (הספר בקטלוג ULI)(מהדורה שנייה, תשנ"ב-1992).
- יוסי בן-ארצי, "הרטוב – מושבה נשכחה בהרי יהודה", בתוך: אופקים בגאוגרפיה, 3 (1977), 123-140.
- יוסי בן-ארצי, "לתולדותיה של מושבה עברית", בתוך: שילר אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, א', ירושלים, 1984, 351-358.
- יוסי בן-ארצי, הרטוב – דף למטייל, החברה להגנת הטבע, 1988.
- יוסי בן-ארצי, "קהלת יעקב: פרשת הניסיון לרכישת אדמות הרטוב 1883-1882", עיונים בתקומת ישראל, 19 (2009), 142-120.
- יהודה בן בסט, הר-טוב: מושבה מבודדת בהרי יהודה, בהוצאת המחבר, מאי 2008.
- זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י (ייעוץ מדעי: יוסי בן-ארצי), תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
- רן אהרנסון, בעזרת אסף זלצר, לכו ונלכה: סיורים במושבות העלייה הראשונה, ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד-2004. (הספר בקטלוג ULI)
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ד', תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב-1991 (על שיירת הר-טוב). (הספר בקטלוג ULI)
- חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות / ליקט מפי חברים וכתב: אברהם אילון; ציורים: יהודה הררי, תל אביב: מערכות, תשי"ט, 559–563 (על פינוי הר-טוב).
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על הרטוב באתר רמב"י
- רשימת פרסומים על הרטוב באתר הספרייה הלאומית
- פרופסור יוסי בן-ארצי, סיפורה של הר-טוב: היישוב העברי (הבולגרי) הראשון בארץ, באתר הערוץ האקדמי
- מושבת המסיתים
- ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, חורבן הר-טוב, עמ' 87-85
- שרידי המושבה הר-טוב באתר המועצה לשימור אתרים (אורכב 20.08.2016 בארכיון Wayback Machine)
- ארטוף, הפועל הצעיר, 2 ביוני 1908
הערות שוליים
- ^ בן ארצי יוסי, ,מושבת המסיתים': ניסיונו של המיסיון להקים מושבה עברית בהרטוב", בתוך: דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, תש"ן, חטיבה ב' (1), 312-318
- ^ קשלס, חיים, 'ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל', בתוך: אנצקלופדיה של גלויות: יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 91–92.
- ^ קשלס, חיים, 'ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל', עמ' 93.
- ^ קשלס, חיים, ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל, עמ' 95.
- ^ אריה אתיאל, משה בקר, דבר, 31 בדצמבר 1946
- ^ גרשון גרא, "משפחת בקר- בית אבותם גיבורי חיל", ע"ע 73–80, בתוך זאב ענר (עורך) סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, תל אביב, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1990.
- ^ חורבן הר טוב, דבר, 2 בספטמבר 1929.
- ^ קשלס, חיים, 'ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל', עמ' 97.
- ^ קשלס, חיים, ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל, עמ' 98–99.
- ^ המושבה באתר המועצה לשימור אתרים
31640048הר-טוב