משמר הירדן במלחמת העצמאות

בתחילת יוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, המושבה משמר הירדן הותקפה על ידי הסורים שלוש פעמים. שתי ההתקפות הראשונות נהדפו. בהתקפה השלישית, ב-10 ביוני, המושבה נכבשה ונהרסה ברובה. בקרבות עשרת הימים ערך צה"ל ניסיון, שלא עלה יפה, לכבוש את המובלעת הסורית במשמר הירדן.

רקע

המושבה משמר הירדן נוסדה בספטמבר 1890 בעזרת חובבי ציון. במאורעות תרפ"ט סבלה המושבה מהתנכלויות וממעשי שוד. בשנות ה-30 קיבל היישוב כתגבור גרעיני חיזוק של תנועת בית"ר. גם במאורעות המרד הערבי סבלה המושבה מהתנכלויות. בהמשך להצטרפותם של חברי בית"ר, הקים האצ"ל במושבה מחנה אימונים לחבריו. הדבר נודע לבריטים, וב-18 בנובמבר 1939 פשטו הרשויות הבריטיות על המושבה, ואסרו 38 מהמתאמנים. חברי בית"ר עזבו את המקום עד סוף 1940. בינואר 1947 התיישבו במשמר הירדן 42 חברי 'ארגון וג'ווד' (על שם ג'וזאיה וג'ווד, מדינאי בריטי פרו-ציוני), ארגון חיילים משוחררי הצבא הבריטי יוצאי בית"ר, אם כי רק כמחציתם נותרו במקום. מספר חודשים אחר כך התיישבו במקום, במספרים קטנים יותר, גם יוצאי מחנות המעצר בקפריסין ועולים משארית הפליטה.

חודשי המלחמה הראשונים

בהחלטת החלוקה הוקצה היישוב למדינה היהודית. מצבה הטופוגרפי של המושבה היה נחות בהיותה נמוכה וגלויה, 'פרושה כעל כף היד' מכיוון רמת הגולן. עקב ריבוי התושבים בעלי זיקה לאצ"ל, הפיקוד במקום כלל את המא"ז מטעם "ההגנה", אשר נטלה לידה את האחריות הכוללת להגנת האזור, את נציג מפקדת האצ"ל וכן נציג 'וג'ווד'. הפיצול בפיקוד נוסף לקושי בריכוז המשאבים להגנה, שנבע מכך שגרעין המושבה היה מורכב מאיכרים בעלי משקים פרטיים. מאז החלטת האו"ם האמורה, החמיר המצב הביטחוני במקום. בין השאר, הותקפו הדרכים למושבה ובדצמבר 1947 נשדד עדר צאן. ב-11 בינואר 1948 פוצץ הפלמ"ח את גשר בנות יעקב, כדי להקשות על חדירת לוחמים ערביים מכיוון סוריה. החל מאמצע מרץ 1948 התנהלו במשמר הירדן עבודות ביצורים בניצוחה של סולל בונה. בין השאר, תוכננה הקמת עשר עמדות המקושרות ביניהן, אך עבודה זו, אם כי נעשתה ברובה, לא הסתיימה עד התקפת הצבא הסורי. עמדות אלה יצרו קו הגנה מסביב למעין חומה שהקיפה את הבתים. בנוסף, נערמה ממזרח סוללת עפר בגובה של כשני מטרים, וזאת כדי למנוע תצפית ואש ישירה על המושבה מכיוון סוריה. כן הוקפה המושבה גדר. למושבה היה קשר טלפוני ואלחוטי, מורס ודיבור, עם מפקדת 'ההגנה' (מסוף מאי: צה"ל), ששכנה במחניים ואחר כך בראש פינה. באפריל 1948, כוחות 'ההגנה' עצרו בראש פינה כוח תגבורת של האצ"ל, בן 12 איש, ומנעו ממנו להגיע לעזרת המושבה. כמה מהם הסתננו בכל זאת והצליחו להגיע למשמר הירדן. במקום נמצאה תגבורת של לוחמים מישובי הסביבה. יחד עם התגבורת, מנה הכוח ביישוב כ-50 עד 60 לוחמים: כעשרה עד 15 בני המושבה, כ-20–25 מ'ארגון וג'ווד' והיתר תגבורת מיישובי הסביבה.

משמר הירדן שכנה ממש על אחת הדרכים החשובות העוברות בין סוריה לארץ ישראל (כביש 91 של ימינו, שהמשכו במזרח מגיע לקונייטרה ולדמשק), ולפיכך, על ציר פלישה אפשרי. כמו כן, היו מצפון ומדרום למושבה מעברות בהן ניתן היה לחצות את נהר הירדן בקלות יחסית. לנוכח אפשרות של פלישה, פונו ב-14 במאי הבלתי לוחמים מן המושבה. האחריות הכוללת על גזרת הגליל העליון המזרחי הייתה של חטיבת עודד, אשר הוקמה ב-1 ביוני. עם זאת, בפועל, ההגנה על יישובי קו החזית הוטלה בעיקר על תושביהם.

ההתקפה הסורית הראשונה

ב-5 ביוני 1948, לפנות בוקר, תקפו הכוחות הסוריים את היישוב, ובמקביל תקפו, ללא הצלחה, גם את הכפר טובא, ששיתף פעולה עם צה"ל. ההתקפה, בעוצמה גדודית ובסיוע ארטילרי ואווירי, נהדפה, והמקום קיבל תגבורת בת 16 איש מיישובי הסביבה. התגבורת ספגה אש ואבדות, והצליחה להגיע רק לאחר סיום ההתקפה. עם זאת, נראה כי בעצם האיום שבהתקרבותה, וכן בכך שמשכה אליה חלק מן האש, סייעה להדיפת הסורים. בשעות הלילה הגיעה כתגבורת פלוגה מגדוד 11 של חטיבת 'עודד', אך פלוגת התגבורת, אשר שימשה ככוח עתודה פיקודי, עזבה את המקום, כאשר למדה לדעת כי הקרב הסתיים.

ההתקפה הסורית השנייה

המושבה הותקפה שוב ב-6 ביוני (כ"ח באייר ה'תש"ח), זו הפעם בעוצמה דו-גדודית. במקביל, כהסחה, הסורים הפגיזו את דן, להבות הבשן וכפר סאלד והפציצו מהאוויר את מחניים ואיילת השחר. הסורים צלחו את הירדן מדרום למושבה, והחל משעות אחר הצהריים המוקדמות החלה התקפה גם מכיוון צפון. התקפה זו נהדפה גם היא, כאשר לעזרת המגינים פעלה סוללת תותחי 65 מ"מ שהוצבה מצפון למחניים. לאחר אותה התקפה קיבלה המושבה כתגבורת נוספת כיתת לוחמים מיישובי הסביבה.

אנדרטת משמר הירדן

כיבוש המושבה

לאחר הדיפת ההתקפה השנייה ננקטו מספר צעדים לחזק את הגנת המקום: ב-8 ביוני הועבר גדוד 23 של חטיבת כרמלי לחטיבת 'עודד', אם כי היה זה גדוד בשלבי התארגנות מוקדמים. באותו היום נשלחה מחלקה מגדוד 11 של חטיבת עודד למקש את מעברות הירדן שליד המושבה. חלק מן המיקוש בוצע. המשכו, שהוטל בלילה שבין 9 ל-10 ביוני על פלוגה מגדוד 23 של חטיבת כרמלי, הופסק בשל אש סורית.

ב-10 ביוני לפנות בוקר, הותקף שוב היישוב, זו הפעם בידי כוח חטיבתי סורי, אשר כלל שלושה גדודי חי"ר ושני גדודי ארטילריה. גדודי החי"ר נועדו לתקוף את המושבה האחד מדרום, האחד ממזרח וגדוד נוסף מצפון. יחידה מאותו כוח, אשר פעולתה הקדימה את ההתקפות הגדודיות, הצליחה להפתיע את מגיני המקום, התקרבה אל המושבה בעודה מוסתרת על ידי סוללת העפר, וחדרה דרך גזרה ובה עמדות נטושות, אל המושבה פנימה. מספר לוחמים הבחינו בכוח הסורי החודר. חלקם נשבו וחלקם נמלטו, אך מבלי להתריע על הנעשה. בשלב זה אבד הפיקוד המרכזי על הכוח שבמושבה, וכל עמדה ובית לחמו למעשה בעצמם. לאחר שנערכו קרבות מבית לבית, ומעמדה לעמדה, הצליחו הסורים לכבוש את המושבה, כאשר חלק מן העמדות החזיקו מעמד שעות לא מעטות. פלוגה מגדוד 92 של חטיבת 'עודד' ניסתה לבוא לעזרת המושבה, אולם בשל אש סורית, לא הצליחה להגיע. בקרבות נהרגו 14 אנשים מתושבי וממגיני המושבה, ארבעה מתוכם בשתי ההתקפות הראשונות, ועשרה בקרב האחרון. 39 מהמגינים (כולל שש נשים ו-12 פצועים), אשר נותרו בחיים לאחר הקרב, נפלו בשבי הסורי ושהו בו כ-13 חודשים. לאחר שכבשו את המושבה, הסורים הרסו את המקום.

המרתף בו התבצרו אחרוני מגיני משמר הירדן וממנו נלקחו לשבי

עם כיבוש משמר הירדן, איימו הסורים לנתק את הכביש הראשי לאצבע הגליל (חלקו הצפוני של כביש 90 של ימינו). ואכן, עד ההפוגה הראשונה ואף זמן מה לאחר הכרזתה, נמשכו קרבות עזים, כאשר הסורים ניסו להעמיק את אחיזתם בשטח ישראל, מעבר למושבה עצמה. אלא שכוחות מחטיבות 'כרמלי', 'גולני' ו'עודד' הצליחו, תוך כדי קרבות מרים, לבלמם במרחק קצר ממערב למושבה.

בהמשך המלחמה ואחריה

בקרבות עשרת הימים ערכה ישראל את מבצע ברוש, על מנת לחזור ולכבוש את המובלעת הסורית במשמר הירדן. המבצע לא עלה יפה, קו החזית עם הסורים לא השתנה כמעט, ולצה"ל היו בו כמאה הרוגים. מבצע זה סיים למעשה את הניסיונות הרציניים לשנות את קו החזית בין סוריה לישראל, אך סביב המובלעת הסורית במשמר הירדן אירעו לא מעט תקריות אש עד סוף המלחמה.

בתום המלחמה, בכ"ב בתמוז תש"ט, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, וכן חזרו השבויים, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גוברים (לימים גדות) ומושב העובדים משמר הירדן. מהמושבה המקורית נשתמרו כמה בתים הרוסים.

המחלוקת ההיסטורית סביב הקרב

נסיבות נפילת משמר הירדן עוררו מחלוקת היסטורית. עיקר המחלוקת נסב סביב הטענה כי זיהוי המושבה עם האצ"ל הביא לקיפוחה בכל הנוגע לאמצעי התגוננות ולסיוע. הטוענים לקיפוח מציגים את חסימת תגבורת האצ"ל למושבה באפריל 1948. כן עלתה הטענה כי הגעת גדוד 23 מחטיבת כרמלי, שהוקצה כתגבורת, עוכבה על ידי מפקדת חטיבת עודד שהייתה אחראית על האזור, בשל הזיהוי האמור של המושבה. מנגד, טוענים אנשי חטיבת 'עודד' שהגדוד מ'כרמלי' לא הספיק להגיע לעזרת המושבה בגלל שהוא עבר לאזור מן הגליל המערבי, לא הספיק להתארגן בגזרה החדשה, ובכל מקרה, התארגנותו כגדוד הייתה עדיין בחיתוליה.

בהמשך, משרד הביטחון סירב להעניק את נס הקוממיות למושב העובדים משמר הירדן (שכונה בתחילה "בני צפת") שהוקם כשני קילומטרים מהמושבה שחרבה, בטענה שהנס מוענק רק ליישובים שעמדו במערכה ונותרו במקומם לאחריה. מאוחר יותר זכה המושב לקבל את הנס משהוחלט שגם יישוב שחרב במלחמה ראוי לו.

לקריאה נוספת

• אהרן אבן-חן, כיצד נכבשה משמר-הירדן?, "הארץ", 2.6.1949
• ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, 2015.
• בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, המרכז לחקר כוח המגן, תשע"ד (2014), עמ' 303–342
• יצחק זיו-אב, אומרים ישנה ארץ, 1980
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב', פרק ס"א, ייסוד המושבה משמר הירדן, דוד ב. שוב, 1891-1890
• אריה יצחקי, גבורת משמר הירדן 1948, 2011
• שעותיה האחרונות של משמר הירדן, הארץ, 17.2.1949

קישורים חיצוניים

• מוסה פלד, ‏"הסורים פשוט טבחו בנו, נסעו וירו, נסעו וירו", שריון 1, יולי 1998, עמוד 13, באתר "יד לשריון"

• שלמה פיוטרקובסקי, מי הפקיר את המושבה משמר הירדן לסורים?, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24096773משמר הירדן במלחמת העצמאות