תפיסת הביטחון של ישראל
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היא הדוקטרינה הצבאית של ישראל, שנוסחה לשם הגנת קיומה של מדינת ישראל והאינטרסים שלה בפני איומים אפשריים. גישה הגנתית זו הנחתה את גיבושה של תפיסת הביטחון של המדינה והמדינה שבדרך, החל מתחילת המאה ה-20, ובהתאם לה מתבצעים תהליכי קבלת ההחלטות של מערכת הביטחון בישראל.
דוקטרינה צבאית זו עוצבה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל דוד בן-גוריון במסמך "18 הנקודות"[1] שניסח באוקטובר 1953, ובה ניסיון למצוא דרך לגשר על הנחיתות והאסימטריה הכמותית שבין ישראל לאויבותיה. בהתאם לתפישה זו, ניתנת עדיפות לפעילויות של הרתעה וסיכול, על פני פעילויות התקפיות. גם כאשר ביצעה מדינת ישראל פעולות שעשויות להיתפש כחורגות מכלל זה (כמו פעולות התגמול בשנות ה-50, או היציאה למלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה), הן בוצעו משום שלתפישת מקבלי ההחלטות באותו הזמן נדרשו הפעולות ההתקפיות הללו לצורך הגנת המדינה והאינטרסים שלה. בתפיסה זו הושם דגש רב על הכרעה צבאית של האויב באופן מוחץ ומהיר, כך שיכולת ההרתעה תתחזק מסיבוב לסיבוב, במערכה הגדולה שיש בין ישראל למדינות ערב, עד שהם יסכימו לקיומה של מדינת ישראל במזרח התיכון.
תפישת הביטחון של ישראל מתמקדת במתן מענה לשני סוגי איומים: איום קיומי – כלומר: הגנה מפני מדינות אויב הקמות עליה להשמידה, איום הטרור – פעולות איבה וטרור כנגד העורף על מנת לשבור את החברה הישראלית. האיום הקיומי מתפצל לשני סוגי איום: פלישה צבאית קרקעית גדולה (כמו במלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים) והתקפת טילים כולל נשק לא קונבנציונלי (כמו במלחמת המפרץ). כל איום מצריך יכולות שונות ואמצעים שונים והסבירות של כל איום משפיעה על חלוקת התקציב ובניית תפישת הביטחון הקונקרטית ותורת ההפעלה של צה"ל. הנחת היסוד של מדינת ישראל היא שאסור לה להפסיד אף מלחמה, שכן כישלון בבלימת האיומים הקיומיים כנגד ישראל פירושו השמדתה.
עקרונות נוספים של תפישת הביטחון של ישראל הם: גבולות בני הגנה, הסתמכות בלעדית על כוח צבאי ישראלי ולא על כוחות צבאיים זרים של מעצמות או כוחות בינלאומיים (על-פי יעקב עמידרור כוח בינלאומי בשעת צרה הוא כמו מטריה שנסגרת בגשם). ממלכתיות (כלומר הכפפתם של כל גורמי הביטחון למדינה ואיסור הקמתן של מליציות אזרחיות), שילוב נרחב של נושא הביטחון בהוויה הישראלית (שירות חובה בצה"ל, סמיכות האירועים בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות וכדומה), וכריתת ברית חזקה עם מעצמה עולמית לצד שמירה על עצמאות.
ציוני דרך בתולדות ביטחון ישראל
בראשית הציונות
מתחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, נאלצו המתיישבים להתמודד עם הצורך להתגונן בפני איומים ביטחוניים, בעיקר מצד גורמים לאומניים ערביים שהתנגדו להקמת המדינה. הבעיה העיקרית שבפניה ניצבו החלוצים העבריים בסוף המאה ה-19 הייתה שרובם היו נעדרי כל ניסיון ביטחוני או צבאי, וכך, למרות אומץ לבם ונחישותם, הם נאלצו בעיקר להסתגר ביישוביהם ולהתגונן. ייתכן שבעובדה זו נעוצה תחילתה של התפישה ההגנתית ביסודה של הציונות, משום שבדרכם האופיינית, הפכו חלוצי העליות הראשונות את הצורך המעשי לפן באידאולוגיה שלהם.
"היציאה מהגדר" והתחלת גיבושו של כוח המגן העברי
שינוי בתפישה החל להסתמן בתחילת המאה ה-20, ובעיקר עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. לשינוי חברו בעיקר שני גורמים.
הגורם הראשון בהקמת גדוד נהגי הפרדות רעיון שהוגהו היה זאב ז'בוטינסקי (דצמבר 1914) ונתמך בידי יוסף טרומפלדור. גדוד זה היווה בסיס לגדוד ה-38 של קלעי המלך שהוקם ב-1917 והשתתף בכיבוש ארץ ישראל מידי טורקים, ולגדודים יהודיים נוספים שהוקמו בצבא בריטניה בארץ ישראל: הגדוד ה-39 של קלעי המלך והגדוד ה-40 של קלעי המלך שנבנה ממתנדבים ארץ ישראליים. שלשת גדודים אלו היו הגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי של היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי, לדרישה להקים גוף לאומי בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו ניסיון קרבי ורוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.
הגורם השני הוא סיוע שקיבלה התנועה הציונית בהקמתו ואימונו של כוח מגן של ממש, מצד גורמים בריטיים שתמכו בהקמתה של מדינת היהודים, ובראשם צ'ארלס אורד וינגייט. תהליכים אלו הביאו להקמתו של ארגון "ההגנה", שאף על פי שכפי שמעיד שמו הוא היה ארגון הגנתי בבסיסו, דגלו ראשיו ב"יציאה מהגדר", דהיינו בשימוש בפעילות פרואקטיבית והתקפית כאשר הדבר נדרש.
בשנות ה-30, כאשר פרסם ממשל המנדט הבריטי את ה"הספרים הלבנים", מצא את עצמו כוח המגן העברי נאבק נגד הבריטים שנחשבו עד אז כבני בריתו. המצב הסתבך עוד יותר כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ומנהיגי התנועה הציונית ביקשו לשתף את חברי ההגנה במלחמה נגד הנאצים על ידי הקמתה של הבריגדה העברית. מצב פרדוקסלי זה גרם לדוד בן-גוריון להכריז כי "נילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה באירופה ונילחם בנאצים כאילו לא היה ספר לבן". בכך נקבעו עוד שני נדבכים חשובים בתפישת ההגנה של ישראל. הראשון הוא התפישה כי על כוח המגן הישראלי להגן על כל יהודי באשר הוא ולא רק על היהודים תושבי הארץ, והשני הוא נכונותה של ישראל להעמיד את כוחות הביטחון שלה לרשות מאבקים בינלאומיים התואמים את ערכיה ואת האינטרס שלה.
התגבשות תפישת הביטחון עקב פעילות של המחתרות העבריות לפני קום המדינה
בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ובעיקר דרך פעילותו של ארגון הפלמ"ח שהיווה למעשה את הזרוע הצבאית של המדינה שבדרך התגבשה התפישה של שילובה של הפעילות הצבאית בפעילויות לאומיות אחרות כמו ההתיישבות והעלייה הבלתי-לגלית. עיקרון זה הפך גם הוא לאחד מנדבכיה החשובים של תפישת הביטחון בישראל השואפת לשלב את העשייה הביטחונית בתור גורם עיקרי בזהותה של המדינה ותרבותה. באותה התקופה החלו להישמע גם קולות אחרים שקראו לגישה התקפית יותר, בעיקר כלפי השלטון הבריטי, דבר שהתבטא בהקמתם של ארגוני האצ"ל והלח"י. ניתן לומר כי המחלוקת שהתגלעה בין ראשיהם של ארגונים אלה לבין ראשי הזרם המרכזי והמתון יותר בתנועה הציונית, מלווים את תפישת הביטחון של ישראל עד היום.
הקמת צה"ל ופרוק הארגונים הצבאיים
התפיסה הממלכתית שאפיינה את גישתו של בן-גוריון בכל התחומים, הביאה לכך שהוא הורה מיד עם הקמת המדינה על פירוק הארגונים הצבאיים למחצה, הפלמ"ח[2], האצ"ל והלח"י והפיכת צבא הגנה לישראל לגורם הצבאי היחידי הפועל במסגרת מדינת ישראל. לתפיסה זו לא חסרו מתנגדים והיא הובילה בין היתר לפרשת הספינה אלטלנה. בפני בן-גוריון ומפקדיו של הצבא הצעיר עמד אתגר לא פשוט של הפיכת כוח מגן צבאי למחצה לצבא ממלכתי ומאורגן. לצורך העמידה במשימה זו, הם נעזרו בניסיון שצברו לוחמי הבריגדה היהודית (ובמיוחד בהקמת חיל ההנדסה הישראלי בו הייתה להם תרומה מכרעת), וכן ביהודים יוצאי הצבא הבריטי מיחידות כלליות שעלו לארץ (ביניהם למשל מקימיו של חיל האוויר הישראלי שרובם קיבלו את הכשרתם בחיל האוויר המלכותי הבריטי, או האלוף דוד מרכוס שהשתתף בקרבות באירופה כקצין בצבא האמריקאי). בן-גוריון העדיף קצינים בוגרי הצבא הבריטי על פני אנשי הפלמ"ח. בתהליך שלווה בקשיים לא מועטים, התגבש לבסוף צה"ל לידי צבא של ממש, כאשר ארגון הצבא, שיטות ההדרכה והאימונים וההפעלה המקצועית היו לפי המורשת הבריטית, ובמקביל התגבשו גם עיקרי תפישת הביטחון של ישראל באופן שנותר על כנו כמעט ללא שינוי עד לימינו. חלק מגיבוש התפיסה הזאת היה גיבוש ה"קאזוס בלי" של ישראל, כלומר הגדרת התנאים שבהם תצא ישראל למלחמה מיוזמתה. בין התנאים הללו ניתן למנות, הטלת מצור ימי או אווירי על המדינה, ופגיעה במקורות המים שלה. בהתאם לתנאים אלו יצאה ישראל פעמיים למלחמה כנגד מדינות שכנות, פעם אחת במבצע קדש ופעם נוספת במלחמת ששת הימים. נסיבות היציאה למלחמת שלום הגליל נחשבות בעיני רבים כחריגה מכללי הקאזוס בלי.
עיצובה של תפיסת הביטחון
לפי האלוף (במיל') יצחק בן ישראל בספרו "תפיסת הביטחון של ישראל", תפיסת הביטחון של ישראל מבוססת על תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי (על קיר הברזל והאתיקה של קיר הברזל)[3], שפורסם בשנות ה-20 ודוד בן-גוריון פיתח ופירט אותה בתחילת שנות ה-50 (18 באוקטובר 1953) במסמך '18 הנקודות' שהתקבל על ידי הממשלה.
דוקטרינה זו מניחה כי קיימת אסימטריה בסיסית בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי הסובב אותה. (בהיבט הגאוגרפי, הדמוגרפי, הכלכלי, ואף בתמיכה בינלאומית), וישראל צריכה להביא את אויביה למסקנה שאין דרך מעשית להביא להשמדת ישראל, ולהשלים עם קיומה בסופו של דבר. כל זאת, כאשר לישראל אין את האפשרות לכבוש בירות אויב ולהשליט עליהן את מרותה, ומאידך אין לה את האופציה להפסיד בשום מערכה. על פי בן-גוריון לתפיסת הביטחון יש שלשה יסודות: הרתעה, התרעה והכרעה[דרוש מקור]. דוקטרינה זו הופעלה ובמידה רבה הוכיחה את עצמה כאשר מצרים, ירדן ואף סוריה יצאו ממעגל העימות הקונבנציונלי, אם בדרך של הסכמי שלום או מצב של אי לוחמה.
מאז נעשו מספר ניסיונות לעדכנה לאור השינויים הרבים שנעשו במזרח התיכון, ירידת האיום הקונבנציונלי על ישראל, והתגברות האיומים העל-קונבנציונלי (גרעין) והתת-קונבנציונלי (טרור), שלהם לא היה מענה טוב בתפיסה הישנה.
חבר הכנסת דאז דן מרידור בראשות "ועדה לתפיסת ביטחון" בכנסת, הנפיק מסמך בנושא בן כ-30 עמודים ב-1986–1987, והגיש אותו לדן שומרון. לאחר מכן ב-1998 האלוף ישראל טל, עסק בעניין וכתב ספר שבו פרש את משנתו. ניסיון מעמיק יותר נעשה באותה שנה על ידי צוותי עבודה שריכז מנכ"ל משרד הביטחון האלוף דוד עברי בהוראת שר הביטחון יצחק מרדכי. במסגרת זו ריכז צוות של 100 איש שחולק לחמש ועדות משנה, שכל אחת מהן עסקה בנושא אחר: צבא, ממשק בין צבא לחברה, ממשק בין צבא למדיניות, נשק לא קונבנציונלי, וטכנולוגיה. האנשים שריכזו את הוועדות היו שלמה ינאי, משה לוי, יהודה בן מאיר, דן מרידור ויצחק בן ישראל.
ב–2004 ביקש שר הביטחון שאול מופז על דעת ראש הממשלה אריאל שרון, מהשר לשעבר דן מרידור, לרכז דו"ח וועדת מומחים לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל. בוועדה זו היו למעלה מ-15 מומחים בהם אנשי ביטחון מצה"ל, כראש אג"ת, המועצה לביטחון לאומי ואף אזרחים מומחי ביטחון מהאקדמיה ותחומי הכלכלה. הוועדה שמעה כמאה עדים. ב-2006 לאחר עבודת מטה של כשנתיים הוגש הדוח, שהכיל מסמך של כ-250 עמודים, שרובה נותר חסוי. סיכום של עבודת הוועדה הוצג על ידי מרידור בפני ראש הממשלה, שר הביטחון, המטה הכללי של צה"ל, שב"כ וגופים ביטחוניים נוספים. אחד מחידושיה הידועים היה להוסיף יסוד רביעי לתפיסת הביטחון והוא "התגוננות". הוועדה עסקה במגוון נושאים כמו כוח אדם וסוגיית הגיוס, קבלת החלטות בממשלה, יחסים בינלאומיים כאשר שדה הקרב פולש למסך, איומים לא קונבנציונליים, ובלוחמת גרילה וטרור, שם המליצה לבחון מחדש את עיקרי תפיסת הביטחון לגבי לחימה בטרור, ולגבש להם מענה שונה. מבחינה כלכלית הוועדה המליצה לחזק את הכלכלה הישראלית באמצעות הורדת האחוז היחסי של הוצאת הביטחון של ישראל, כך שיגיע ב-2016 ל-5% מהתמ"ג במקום 7%–8% שהיה בתקופתה. (בארצות מערביות הוצאות הביטחון הן כ-2%–2.5% מהתמ"ג), ולהימנע מפיתוח לא כלכלי של נשק שניתן להשיג במקום אחר (למעט בפיתוחים חיוניים).
בעשורים הראשונים של המאה ה-21 בעקבות התגברות האיום האיראני, וסבב עימותים בין צה"ל לחזבאללה וחמאס, עלו קולות ביטחוניים שקראו לעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל, כך שתתאים ללחימה באתגרים שמציבים ארגוני הטרור לישראל[4]. באוגוסט 2015 פרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, שבין השאר, מגדיר את האיומים הצבאיים האסטרטגיים והטקטיים על מדינת ישראל, את דרכי הפעולה הנבחרות של צה"ל ואת כפיפותו לדרג המדיני.
באוגוסט 2018 פורסם שראש הממשלה בנימין נתניהו עדכן את תפיסת הביטחון של ישראל כך שתתמקד גם בסייבר ובהגנה מפני טילים[5].
עקרונות תפיסת הביטחון
א. הרתעה
על ישראל להרתיע את אויבותיה ולהקים "קיר ברזל" ודימוי של מדינה בלתי מנוצחת, בכל האמצעים העומדים לרשותה: בניית צבא מתקדם, גדול יחסית, רב עוצמה ומודרני. שימת דגש על כוח אדם איכותי. פיתוח ורכש נשק מתקדם, כולל נשק מרתיע כמו נשק גרעיני[דרוש מקור]. חתירה לניצחונות מהירים ומוחצים בעימותים צבאיים. החזקת ביסוס קשר איתן עם מעצמת-על שתתן לה נשק מתקדם ומטריית הגנה בעת הצורך. כל זאת בשביל לגרום לאויביה להשלים עם קיומה. קיר ברזל זה נועד על פי עמידרור לא רק לגרום להסכמי שלום, אלא גם לשמור על הסכמי שלום שכבר נחתמו.
השאיפה לעליונות צבאית
מאז הקמת המדינה, הנחתה את מנהיגיה התפישה כי היות שצה"ל הוא צבא קטן יחסית לצבאות המדינות הנמצאות בעימות עם ישראל, עליו לשאוף לעליונות איכותית משמעותית עליהם. תפישה זו הביאה לפיתוח ושיפור היכולות האנושיות של החייל הישראלי, ולשימת דגש על הצטיידות בנשק מתקדם, הן מפיתוח עצמי והן על ידי רכש ממדינות אחרות, יתרון זה הלך והתעצם במשך השנים, כאשר הוא מגובה בפיתוח היתרון האיכותי של ישראל גם בתחומים אחרים כמו מדע, טכנולוגיה ותעשייה. ובהמשך באה לידי ביטוי בפיתוח הכוח האווירי, יכולת לפגיעות מדויקות ועוצמות אש גדולות יותר. מגמה זו קבלה משנה תוקף לאחר מלחמת ששת הימים, עקב הקשרים ההדוקים שנרקמו בין ישראל לארצות הברית, שהביאו לציודם של כוחות הביטחון הישראלים בנשק אמריקאי מתקדם.
גישור על הפער הכמותי
כיוון שהיחס שבין ישראל לשכנותיה הקרובות הוא 1 ל-20, קבע בן-גוריון שהצבא צריך להיות ביחס לא פרופורציונלי למקובל בעולם. בעוד שבמדינות העולם מקובל בעתות שלום על החזקת צבא בגודל שבין 0.2 ל-0.4 אחוז מכלל האוכלוסייה, בישראל מקובל להחזיק צבא גדול ביותר ביחס של כ-2 אחוז ויותר מכלל האוכלוסייה ותוך הסתמכות על כוח המילואים המגויס באותה עת. באופן הזה הפער הכמותי קטן לבערך 1 ל-5. בן ישראל מציין כי גודלו של צה"ל וחימושו גדול מצבאות מערביים באירופה.
ב. התרעה
ישראל צריכה לבנות מודיעין יעיל שיוכל להתריע על כוונות האויב, כדי לגייס את צבא המילואים (שמרכיב את חלק הארי של הצבא) בעת עימות במהירות, כך שיוכל להגן על המדינה בזמן.
ג. הכרעה
הכרעת האויב באמצעות תמרון כח מחץ של חיל שריון וחיל אוויר באופן מהיר. בכל סבב של העימות בין ישראל לשכנותיה העוינות, ישראל צריכה להכריע בעוצמה ובמהירות את העימות. לישראל אין יכולת לכבוש את המדינות העוינות ולהגיע לעיר הבירה שלהן, או לשבור את הרצון של האוכלוסיות שלהן, אבל היא יכולה להוריד על הברכיים ולהרוס את הצבאות שנלחמים בה. לאחר מספר סבבים הדבר יוציא את החשק מהאויב לשוב לשדה הקרב, וייתן לישראל את הדימוי של מדינה בלתי מנוצחת, יבסס את יכולת ה"הרתעה המצטברת", ויגרום למדינות האויבות לצאת ממעגל המלחמה ולהגיע להסכמי שלום עם ישראל.
ישראל צריכה להכריע עימותים במהירות משום שהיא מחזיקה אנשי מילואים שעליהם מתבססת הכלכלה שלה, ולא להיגרר למלחמת התשה ממושכת שתפגע במורל הלאומי ותשחק את יכולת העמידה של אזרחיה. כבר בתחילת הלחימה יש להדוף את האויב ולהעביר את הלחימה לשטחו, כיוון ששטחה של מדינת ישראל מצומצם, והחזית קרובה לעורף, כדי למנוע נזק פיסי ונפשי לאזרחים, ולגרום לדמורליזציה אצל האויב שירגיש שהלחימה מתקרבת אל עיר הבירה שלו.
ד. התגוננות
דו"ח מרידור הוסיף מרכיב רביעי של התגוננות. כאשר האיום של פלישת צבאות סדירים הצטמצם ואיומים של נשק גרעיני ושל ארגוני טרור התרבו. יסוד ההתגוננות אמור לתת מענה להתקפות על ישראל ממדינות מרוחקות המחזיקות טילים בליסטיים, וארגוני טרור כמו חזבאללה וחמאס. האמצעים ליסוד זה הם אמצעים מדיניים (כמו בלוב ובניסיון נגד איראן), צבאיים-הגנתיים (כדוגמת טיל החץ), צבאיים התקפיים (כמו סיכול בעיראק ובסוריה), לצד מיגון האוכלוסייה האזרחית והגברת חוסנה.
על פי דן מרידור בהרצאה ב-2011, יש להוסיף הגנה על אזרחי ישראל מירי תלול מסלול, של ארגוני טרור שמחזיקים ארסנל של רקטות וטילים (באמצעות אמצעים צבאיים הגנתיים כמו כיפת ברזל ושרביט קסמים), ואיום הטילים נגד טנקים לטווח ארוך[6].
האסטרטגיה הלאומית של ישראל
לפי ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין, לאורך כל שנותיה עמדה בבסיס ה"אסטרטגיה הלאומיות"[7] של ישראל "הישרדותה ושגשוגה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית במרחב שעדיין לא השלים עמה"[8]. עם זאת, לדבריו בפועל היו שתי "אסטרטגיות לאומיות" שונות שהופעלו לסירוגין כאמצעי לאותה מטרה[8]:
מהקמתה ועד מלחמת יום כיפור האסטרטגיה הלאומית של ישראל התבססה על קיר הברזל והשארת ההגנה על ישראל בידי ישראל עצמה – לצד שיתופי פעולה עם מדינות נוספות המבוססים על אינטרסים משותפים והשגת תמיכה של מעצמה. כחלק מתפיסת "קיר הברזל" נכללה הבנה כי הסכם עם מדינות ערב אינו "יוצר" אלא "מתאר", כלומר הנחה כי רק כאשר תפסיק בפועל העוינות של ישראל למי משכנותיה, ניתן יהיה לאחר מכן להכריז על כך בהסכם גלוי[8]. מנגד, ממלחמת יום הכיפורים החלה להשתרש "אסטרטגיה לאומית" שונה שהתבססה על "חסות" (בשונה מהאסטרטגיה הקודמת שהסתפקה ב"תמיכה") של ארצות הברית (מה שהגביל את חופש הפעולה הצבאי שהיה לישראל קודם לכן ושבא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים), הסתמכות על גורמים זרים כאמצעי להבטחת ביטחונה של ישראל ואמונה שהסכם שלום עם ארצות ערב יוכל "ליצור" מציאות חדשה ולא רק "לתאר" את המצב שהושג בפועל כבר קודם לכן. "אסטרטגיה לאומית" זו הגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו והחלה להיחלש משמעותית משנת 2000[8]. בשנת 2009 טען כי נעה המטולטלת שוב עם הקמת ממשלת נתניהו השנייה אשר אימצה מחדש את האסטרטגיה הלאומית של ישראל המבוססת על קיר הברזל והשארת ההגנה על ישראל בידי ישראל עצמה – לצד שיתופי פעולה עם מדינות נוספות המבוססים על אינטרסים משותפים, הסתפקות ב"תמיכה" של מעצמה והבנה כי הסכם עם מדינות ערב אינו "יוצר" אלא "מתאר"[8].
על פי תא"ל במיל' רון טירה החל משנת 1993 ועד 2022 (במשך שבעה מבצעים ומלחמות, למעט מבצע חומת מגן) ישראל אימצה דוקטרינה לא רשמית שכוללת את ארבעת השלבים הבאים:
- תקיפה מאסיבית באש של מטרות איכות שהוכנו מראש
- המתנה לתגובה (בדרך כלל רקטות וטילים)
- תקיפת מטרות נוספות באופן פוחת והולך
- הסדרה (בדרך כלל בתיווך מדינות אחרות)
בעוד שהאויב מנסה להתיש את ישראל, ישראל מנסה לפגוע באויב כמותית ואיכותית אבל לא מנסה להכריע או לנצח אותו.
על פי סא"ל במיל' ד"ר דן שיאון הרמטכ"ל אביב כוכבי שינה את הפרדיגמה הזו והחזיר את ערך הניצחון על האויב. על פי כוכבי השלבים הם:
- מהלומה רב ממדית (ביבשה, אוויר, ים וסייבר) מתמשכת במסה ודיוק
- תמרון רב ממדי בשטח אויב ו"הדק חכם" שבו נתוני מודיעין ופקודות זורמים בתקשורת מוצפנת לפיקודים ומהפיקודים וסוגרים מעגלי אש
- הגנה רב ממדית כנגד אש האויב
- מאבק על התודעה
ראו גם
- משרד הביטחון, צבא הגנה לישראל, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שירות הביטחון הכללי
- מלחמות ישראל, מבצעי צבא הגנה לישראל, טרור פלסטיני
לקריאה נוספת
- דוד טל, תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, מקורותיה והתפתחותה 1949–1956, באר שבע: המכון למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ח, 346 עמ'[9]
- יצחק בן ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, בהוצאת משרד הביטחון
- גרשון הכהן, מה לאומי בביטחון הלאומי?, משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2014.
- עדו רכניץ, "הצעה לתפיסת ביטחון ללחימה בטרור", מערכות גיליון 462 (2015).
- רוני אמיר, תורת הביטחון היא הסיבה לכישלון ההתרעה ב-1973, מערכות 449, יוני 2013.
- גור ליש ורוני אמיר, לוחמת טילי קרקע-קרקע: האסטרטגיה ההתקפית והמענה ההגנתי, מערכות 442, אפריל 2012.
קישורים חיצוניים
- מרדכי בר-און, מלחמות קטנות – מלחמות גדולות: הערות נוספות לוויכוחים על מדיניות הביטחון של ישראל בעשור הראשון, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 11–154 (ביקורת על ספרו של בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, (תרגם מאנגלית: ארנון מגן), תל אביב : עם עובד, תשנ"א)
- זכי שלום, ממאוויים כמוסים לצעדים ממשיים, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 160–161
- זכי שלום, מדיניות הביטחון השוטף 1948–1956: דילמות מרכזיות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 141–169
- משה ליסק, הרכיבים האזרחים של תורת הביטחון הלאומי של ישראל, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 191–210
- פורום הרצליה לגיבוש תפיסת הביטחון של ישראל במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בבינתחומי הרצליה, באתר כנס הרצליה
- ד"ר יגיל הנקין, "מה יבטיח את קיומנו?", השילוח 2, דצמבר 2016
- דן מרידור, תפיסת הביטחון או כלכלת ביטחון, באתר יוטיוב
- פרופ' יצחק בן ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, באתר יוטיוב
- פרופ' עוזי ארד, הערות על תפיסת הביטחון של ישראל, באתר יוטיוב
- סמינר 2.0 לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל, מיזם של מכון ראות.
- מדוע תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה כבר 60 שנה?, אריק וייס, חדשות 13
- אורי מילשטיין, גאון ונדיב ואכזר: המורשת הביטחונית שהותיר בן גוריון למדינת ישראל, באתר מעריב אונליין, 14 באפריל 2018
- דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל – פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
- ניצן דוד פוקס, דרך קנה האקדח, עיוותים בתפיסת הביטחון של ישראל, באתר המשחק הגדול, ספטמבר 2020.
הערות שוליים
- ^ "צבא ומדינה", מערכות 279–280, יוני 1981
- ^ דיוויד סלע, בן גוריון מפרק את הפלמ"ח וסופג..., באתר ישראל היום, 9 בנובמבר 2018
- ^ יצחק בן ישראל, "תפיסת הביטחון של ישראל"
- ^ אליעזר מרום, דרושה תפיסה ביטחונית חדשה, באתר מעריב, 09/09/14
- ^ נתניהו הציג: "תפיסת הביטחון 2030", באתר ישראל היום 15/08/18
- ^ תפיסת הביטחון של ישראל, אתר יוטיוב
- ^ ד"ר הנקין הגדיר כ"אסטרטגיה לאומית" או "אסטרטגיה-רבתי" את "האיחוד של כל סוגי האסטרטגיה של מדינה – צבאית, כלכלית ומדינית – למען אותה מטרה"
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 ד"ר יגיל הנקין, "מה יבטיח את קיומנו?", השילוח 2, דצמבר 2016
- ^ ביקורת: בני מוריס, על חובת החוקר, קתדרה 95, אפריל 2000, עמ' 147–154
39524696תפיסת הביטחון של ישראל