עשרת הדיברות

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם עשרה מצוות שנאמרו על ידי ה' לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו למשה על ידי ה' כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר ביהדות. עשרת הדיברות הם:

1. אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה במציאות השם.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשווא.
4. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – מצוות השבת (ביתרו: זכור. בואתחנן: שמור).
5. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם.
6. לֹא תִרְצָח.
7. לֹא תִנְאָף.
8. לֹא תִגְנֹב.
9. לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ.

טרמינולוגיה

עשרת הדיברות

אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את

לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

שלוש פעמים בתורה מכונים הדיברות "עשרת הדברים". הכינוי "עשרת הדיברות" הוא המונח הרווח בספרות חז"ל. שם המספר הזכרי "עשרת" מלמד על כך שצורת היחיד התקנית של "דיברות" הוא "דִּיבֵּר", אף שרווחת גם הצורה "דִּיבְּרָה" בנקבה .

להבדיל, הביטוי "עשרת הדיברות" קיבל בעברית המודרנית משמעות שאולה, של כללים חשובים שיש להקפיד בהם. ניתן למצוא את הביטוי בתחומים רבים, למשל עשרת הדיברות של השומר הצעיר.

נוסח הדיברות

בספר שמות

הדיברות מופיעים פעמיים בתורה, וקיימים הבדלים בין שני הנוסחים. להלן נוסח עשרת הדיברות כפי שהם כתובים בסיפור מעמד הר סיני בפרשת יתרו שבספר שמות, (נוסח):

אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

— ספר שמות, פרק כ', פסוקים ב'-י"ד

בספר דברים

בפרשת ואתחנן (נוסח) שבספר דברים, בתוך נאומו לעם ישראל, מזכיר משה את מעמד הר סיני ומצטט את עשרת הדיברות. ישנם שינויים קלים רבים בנוסח הדיברות בין שני המופעים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:

ספר שמות פרק כ'

ספר דברים פרק ה'

(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: (יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}: (יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם:

• באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
• בעניין השבת:
  • זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
  • בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
  • בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
  • הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת ה' במעשה בראשית וברכתו של היום, בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת ה' את ישראל ממצרים מעבדותם.
• בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של ה' בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
• באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
• באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
• בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
• בשנים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוקיך".

הסיבה להבדלים

הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוקיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו. עם זאת, חז"ל נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים. הסבר שמופיע במדרש הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי ה' בבת אחת במעמד הר סיני. הסבר זה הוכנס לתוך הפיוט לכה דודי של רבי שלמה אלקבץ "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד / הִשְׁמִיעָנוּ קל הַמְּיֻחָד". הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל. הסבר שלישי לפי המסורה, מצוי בתלמוד הבבלי ונשנה בקבלה ובחסידות, שספר דברים כולו הוא "שורש" התורה שבעל-פה והוא למעשה פירוש לשאר התורה, וכך גם הדברות בפרשת ואתחנן, הן פירוש לדברות בפרשת יתרו.

פרשנות הדיברות ביהדות

• א. אמונה בלבדית בקל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.

הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוקי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוקי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שה' שיחררם מבית עבדים.

• ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.

ערך מורחב – לא יהיה לך

איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי שכביכול "בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם.

• ג. איסור על נשיאת שם השם לשווא.

ערך מורחב – לא תישא

חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להישבע בשמו של ה' לשווא או להזכיר את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בו איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.

• ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה.

ערך מורחב – שבת

הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת ה' לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.

• ה. כיבוד הורים.

ערך מורחב – כבד את אביך ואת אמך

השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים על אדמת ארץ ישראל. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוקים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה בקל אחד.

• ו. איסור רציחה.

ערך מורחב – לא תרצח

איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בפרשת נח. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.

• ז. איסור ניאוף עם אשת איש.

ערך מורחב – לא תנאף

הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות, כמעט כמו רציחה, על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי רבי אברהם אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל יחסי אישות אסורים.

• ח. איסור גניבה.

ערך מורחב – לא תגנוב

חז"ל פירשו כי מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"א).

• ט. איסור עדות שקר בבית משפט.

ערך מורחב – לא תענה ברעך עד שקר

עדות שקר עלולה לגרום למותם או גזלתם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.

• י. איסור חמידת רכוש הזולת.

ערך מורחב – לא תחמוד

איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאוות לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה.

חלוקת הדיברות לקבוצות

חמשת הדיברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.

שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון, ואילו כל השאר בגוף שלישי, דבר שגרם לחז"ל לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. הדיבר הראשון והדיבר האחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.

המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) מפרש שהחלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש מעבר מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמשת הדיברות הראשונים הם בהקשר האלוקי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוקי - בצלם אלוקים. אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה בה' ועצם קיום ה' בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.

מאפייני הדיברות

הציוויים נאמרו כחוקים אפודיקטיים שאינם מותנים בנסיבות מיוחדות כל שהן, הם מנוסחים בלשון נוכח ורובם מנוסחים בדרך שלילה. הציוויים מציינים את תביעתו של ה' מבני עמו הבאים עמו בברית, בקביעת תנאים המחייבים את כל אחד מהם.

הפסוקים הראשונים בעשרת הדיברות כתובים כדיבור אלוקי בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", "אנוכי ה' אלוקיך אל קנא". לעומת זאת, מהדיבר העוסק בנשיאת שם ה' לשווא והלאה הדיברות מתייחסים לה' בגוף שלישי: "אשר ישא את שמו לשווא", "ששת ימים עשה ה'", "ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על פי זה נאמר בתלמוד שהפסוקים הראשונים נאמרו ישירות מפי ה', בניגוד לדיברות הבאות. פרשנים מאוחרים יותר ביארו שהכוונה היא שבדיברות הבאות הם רק שמעו שה' מדבר עם משה בלי שהבינו מה נאמר, ולאחר מכן משה אמר לעם מה אמר לו ה'.

חלוקה מקובלת של הדיברות היא לשתי יחידות – יחידה ראשונה שעוסקת במצוות שבין אדם למקום, והשנייה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו. הוגים רבים חילקו את הדיברות בצורה סימטרית, כך שהיחידה העוסקת במצוות שבין אדם למקום מונה חמישה דיברות וכוללת גם את מצוות כיבוד אב ואם, וכך גם היחידה של מצוות שבין אדם לחבירו מונה חמישה דיברות והולכת מן החמור אל הקל – מ"לא תרצח" עד "לא תחמוד".

חלוקת הדיברות

חלוקת הדיברות לעשרה

במקרא נאמר כמה פעמים שמספר הדיברות הוא עשרה, אולם החלוקה המדויקת לעשרה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע באופן מובהק על תשעה דיברות מובחנים בלבד, ונאמרו פרשנויות שונות איזהו העשירי. תשעת הדיברות המובהקים הם: איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה' לשווא, שבת, כיבוד אב ואם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד.

תחילת עשרת הדיברות בספר שמות, בחומש שהודפס ב-1896. שתי מערכות שונות של טעמי המקרא מסומנות בבת אחת על אותן האותיות.

החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות בנוסח המסורה מחלקת את עשרת הדיברות לעשר פרשיות, כשהפרשיה הראשונה מתחילה ב'אנכי ה' אלוקיך' ומסתיימת ב'ולשומרי מצותי', והפרשיה התשיעית, "לא תחמוד בית רעך", מסתיימת באמצע הפסוק ואחריה מופיעה הפרשיה העשירית, הפותחת במילים: "לא תחמֹד אשת רעך" (כך בפרשת יתרו. בפרשת ואתחנן הנוסח הוא כאמור "ולא תתאוה" כך שההבדל בין הפרשיות בולט יותר).

החלוקה לפסוקים

ישנן שתי מסורות יהודיות שונות בנוגע לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים. המסורת הבבלית מחלקת את הדיברות לעשרה פסוקים, המתאימים לחלוקה היהודית של עשרת הדיברות, אך בכך יוצרת פסוקים חריגים באורכם – פסוק אחד בן 64 מילים ושניים בני 50 מילים, ולעומת זאת שלושה פסוקים בני 2 מילים בלבד. בניגוד לכך, המסורת הארץ-ישראלית מחלקת את הדיברות לשנים עשר משפטים בעלי אורך רגיל. חלוקה זו מחברת בפסוק אחד את ארבעת הדיברות הקצרות: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר", ולעומת זאת הדיברות הארוכות מורכבות בה מכמה פסוקים נפרדים. בחלוקה זו, הפסוק הראשון, שמתחיל ב"אנוכי ה' אלוקיך", כולל גם את מה שנחשב במסורת היהודית לתחילת הדיבור השני: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני".

הבדלי טעמים

המסורות השונות בחלוקה לפסוקים הובילו גם לשתי מערכות נפרדות של טעמי המקרא המתאימות להן. כבר בכתבי היד העתיקים של התנ"ך, מסומנות שתי מערכות הטעמים בבת אחת על גבי אותן האותיות, דבר שגרם בהמשך לטעויות ושיבושים שחדרו לחלק ממהדורות הדפוס. בשלב מאוחר יותר נעשה מקובל שבגוף הספר מודפסים הטעמים המתאימים לחלוקה לשנים עשר פסוקים, ובסוף הספר הדפיסו את הפסוקים שוב לפי החלוקה לעשרה פסוקים. החלוקה שבגוף הספר נתכנתה "הטעם התחתון", ואילו החלוקה לעשרה פסוקים מכונה "הטעם העליון" כינוי המרמז על מערכת חריגה של טעמים שהאריכות הייחודית של הפסוקים מצריכה. בפועל, חלוקת הפסוקים על פי ה"טעם העליון" מחלקת את עשרת הדברות לתשעה פסוקים, כאשר הפסוק הראשון פותח ב'אנכי ה' אלוקיך' ומסיים ב'ולשומרי מצותי'; השני - נשיאת שם ה' לשווא; השלישי - השבת; הרביעי - כיבוד ההורים; החמישי - איסור רצח; השישי - איסור ניאוף; השביעי - איסור גניבה; השמיני - איסור עדות שקר; והתשיעי - איסור חימוד.

עשרת הדיברות נקראים בקריאת התורה בבית הכנסת שלוש פעמים בכל שנה – בקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ופעם שלישית בקריאת התורה בחג השבועות בו קוראים את סיפור מעמד הר סיני מספר שמות. מנהג הספרדים לקרוא תמיד לפי "הטעם העליון", אך ברוב בתי כנסת האשכנזים קוראים בטעם העליון רק בקריאת חג השבועות, ובקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קוראים על פי הטעם התחתון. מנהג האשכנזים נזכר לראשונה במאה ה-13 בפירוש החזקוני לספר שמות.

מעמדם של עשרת הדיברות ביהדות

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

לוחות הברית מעל ארון הקודש בבית הכנסת בעיר פדובה שבאיטליה. כפי שנראה בתמונה בדרך כלל לא נכתב הטקסט המלא של עשרת הדיברות אלא רק שתי המילים הפותחות של כל דיבר.

התיאור המקראי מתאר את עשרת הדיברות כתוכנה של ההתגלות המרכזית בהר סיני. תיאור זה מקנה לעשרת הדיברות את חשיבותן, אך בד בבד הוא עשוי לפגוע במעמדן השווה של שאר מצוות התורה.

בכדי שלא לעשות זאת, קיימת בספרות ההלכה התנגדות להדגשת עשרת הדיברות, כדי לא לפגוע במעמדם המחייב של המצוות האחרות, בפרט על רקע הנצרות וכתות אחרות שזנחו אותן. התלמוד מספר שמן הטעם הזה התנגדו החכמים למנהג לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדיברות בכל יום. בתקופה מאוחרת יותר, הרמב"ם התנגד למנהג לעמוד בעשרת הדיברות בקריאת התורה. אמנם המנהג בקהלות אשכנז לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, וישנן אף מקהילות הספרדים שנהגו כן.

על אף שבהלכה לא קיים באופן פורמלי מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדיברות על פני שאר תרי"ג המצוות. עם זאת, לאורך הדורות רווחו מנהגים שונים אשר ייחסו מעמד מיוחד לעשרת הדיברות.

בבית המקדש נהגו לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום ביחד עם קריאת שמע, ובמערות קומראן אף נמצאו גווילי תפילין שכתובים בהם עשרת הדיברות. מנהג רווח הוא, שבשבתות שבהם קוראים בפרשת השבוע את עשרת הדיברות, וכן בחג השבועות שבו קוראים בתורה על מעמד הר סיני, הקהל בבית הכנסת עומד על רגליו בעת קריאת עשרת הדיברות. כמו כן, בבתי כנסת רבים יש צורה אומנותית של לוחות הברית עם עשרת הדיברות מעל ארון הקודש או בריקמה של הפרוכת.

בחז"ל מבואר שרוב העבירות שבעשרת הדיברות העובר עליהן בזדון חייב מיתה (שלוש מעשרת הדיברות הן עבירות של ייהרג ואל יעבור). למשל איסור הגניבה בעשרת הדיברות מתפרש על גניבת אדם, שעליה חייבים מיתה לפי דיני התורה, או איסור עדות השקר מתפרש במקרה שמעידים עדות שקר כלפי אדם, שתוצאתה תהיה הריגתו של אותו אדם, כך שאם הם הוזמו על עדותם - הם חייבים מיתה.

פרשנות אחרת למסגורן הנפרד של עשרת הדיברות כתוכנה של ההתגלות בסיני (על חשבון שאר מצוות התורה) ניכרת בתפיסה נפוצה בהגות היהודית לדורותיה, ולפיה ניתן לראות את עשרת הדיברות כראשי פרקים שכל שאר המצוות בתורה הן התפרטויות שלהם. תפיסה זו מופיעה כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני, ובהמשך, בעקבות רב סעדיה גאון, נכתבו פיוטי "אזהרות" רבים שסיווגו את כל המצוות תחת עשרת הדיברות. תפיסה זו קיימת גם אצל הרמב"ם שהגדיר את עשרת הדיברות כ"עיקר הדת וראשיתו", ריה"ל שמכנה אות עשרת הדיברות "אמות המצוות ושרשיהן", וספר הזוהר. על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים, וחכמת האלוקות שנושאיה היו הנביאים. על פי זה כתב האור החיים שמצוות "אנוכי" היא שורש כל מצוות העשה, ומצוות "לא יהיה" היא שורש כל מצוות הלא תעשה.

רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" כותב בעקבות המדרש "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוקית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות לתורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריים יותר משאר המצוות, ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בספר "תפארת ישראל" (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו, לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.

התייחסות ייחודית לעשרת הדיברות ביהדות נאמרה על ידי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שקבע שאלו הן המצוות היחידות שלא יכולות להתבטל לעולם על ידי נביא מאוחר יותר. הוא מנמק זאת בכך שציוויים אלו נמסרו לעם ישראל ישירות מה', ולכן הן יכולות להתבטל רק במעמד דומה של דיבור ישיר מה', ולא על ידי נביא שמשמש כשליח בלבד. זאת לעומת המצוות האחרות שבהן משה שימש גורם מתווך בין ה' לבני ישראל, ולכן הן יכולות בתנאים מסוימים להתבטל על ידי נביא מקביל למשה. לפי בעל התניא עשרת הדיברות הן מקיפות את כל התורה ויוצאות מהחכמה האלוקית העליונה שגבוהה מכל העולמות הגלויים.

בדברות ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. בספרות הקבלה מתואר שהעולם מונהג בעשר ספירות. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, מספר ה"לאוים" (איסורים) חוזר בעשרת הדיברות 12 פעמים ועל פי הצעתו של הרב יואל בן נון ניתן להראות את חלוקת המצוות באופן ברור יותר באמצעותם. על פי חלוקת האיסורים לשישה על כל לוח, ששת הלאווים הראשונים נותנים מסגרת למצוות שבין האדם לאל, וששת האחרונים למצוות שבין אדם לחברו. זאת במקביל לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח, שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.

אצל השומרונים

עשרת הדיברות בבניין בית המחוקקים באוסטין, בירת טקסס.

השומרונים היו מקבעים את עשרת הדיברות אל דלתות בתיהם בהתאם לכתוב "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" ומוסיפים דיבר נוסף הנהוג אצל השומרונים המצווה להקים אבנים גדולות בהר גריזים, המקודש לשומרונים (כנזכר לעיל), עדות למנהג זה ניתן למצוא בכתובת שומרונית מעין בית אל מא ובכתובת שומרונית מכפר בילו.
הקראים נוהגים אף הם לכתוב את עשרת הדברות בתוך המזוזה המקובעת בצד הכניסה למקומות המגורים.

ראו גם

• לוחות הברית
• פפירוס נאש

לקריאה נוספת

• משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• בן-ציון סגל (עורך), עשרת הדיברות בראי הדורות, הוצאת מאגנס, 1985.
• התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל - השוואה בין עשרת הדיברות ופרשת הברכות והקללות - פרופ' מאיר בר-אילן (באתר אוניברסיטת בר-אילן)

קישורים חיצוניים

• עשרת הדברות, במאגר המידע של אתר מקראנט
• עשרת הדיברות, האקדמיה ללשון העברית
• מאמרים נוספים על עשרת הדיברות מתוך אתר הניווט בתנ"ך
• הרב יאיר וייץ, סיבת בחירת עשרת הדברות לכריתת הברית, באתר ישיבת הר ברכה
• [/F/?func=scan&con_lng=heb&local_base=&scan_code=SUB&scan_start=%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA רשימת נושאים הקשורים לעשרת הדיברות] בקטלוג הספרייה הלאומית
• ניסן ברגגרין, עשרת הדיברות, עיונים בלשון העברית, תשנ"ה, עמ' 84–89, באתר האקדמיה ללשון העברית
• יעקב צ. מאיר, יוסף קארו, האר"י והמחלוקת על עשרת הדיברות, באתר הארץ, 1 בינואר 2016
• עשרת הדיברות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

יהדות

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24581582עשרת הדיברות