חטא העגל

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עגל הזהב" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר, ראו עגל הזהב (ספר).
עגל הזהב כסמל לנחיתות רוחנית ונהירה אחר החומרנות.

חֵטְא הָעֵגֶל הוא חטא המפורש במקרא, שבו עשו בני ישראל פסל זהב (לפי חלק מהפרשנים: עץ מצופה זהב) בדמות עגל במדבר סיני בתקופת יציאת מצרים ארבעים יום לאחר מתן תורה. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה". בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון. חטא זה אירע בשבעה עשר בתמוז.

מעשה העגל

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות.

לפי רש"י הסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר, והם לא לקחו בחשבון שמדובר על ארבעים יום שלימים, לא כולל היום שעלה בו להר. בני ישראל, שחשבו כי משה מת (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמות משה בענן) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוקים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן ביקשם לפרוק את נזמי נשיהם בניהם ובנותם, שמהם נוצר "עגל הזהב" באמצעות כישוף, אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת בבוקר קמו העם ועבדו את העגל.

מעשה העגל מפורט בספר שמות, פרק ל"ב:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש[דרוש מקור]. יש אומרים שבעקבות עגל הזהב צוו ישראל על בניית המשכן, אשר נתן להם הזדמנות לעבודה מוחשית יותר של ה'[דרוש מקור].

חז"ל מבארים, כי הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו הערב רב שנסתפחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה.

תוצאות מעשה העגל

בזמן שמשה היה עוד על ההר וקבל את לוחות הברית, שלח אותו ה' למטה מן ההר: "לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות, ל"ב, ז'). כאשר משה ירד מההר, הוא מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו הוא שבר את לוחות הברית בתחתית ההר. לאחר מכן שרף את העגל, טחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים על ידם היה - 3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא מפורש במגפה, וכן על ידי שתיית המים על ידי משה.

חז"ל דרשו כי יש קשר בין חטא העגל שהראה חסרון בקשר בין ישראל לה', לבין פריצת חומות ירושלים שהביאה לחורבן בית המקדש.[חסר מקור] אגדת חז"ל מספרת כי כשעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת החטא הקדמון, אך זו חזרה והוטלה בהם עם חטא העגל.[1] בתיקוני הזוהר מבואר כי לוחות הברית הראשונים, שניתנו לפני חטא העגל ואשר מקורם היה בעץ החיים, הוחלפו בשל החטא בלוחות שניים שמקורם בעץ הדעת.[2] "בלוחות הראשונים הייתה כלולה התורה המתאימה למעמדו הראשוני של האדם, שבו היה יכול להיות מונהג על ידי העיקרון שנתגלם בעץ החיים. הייתה זו תורה רוחנית טהורה, המותאמת לעולם שבו מתלכדות התגלות וגאולה בנקודה אחת." בלוחות האחרונים "מיוצגת התורה בלבושה ההיסטורי וככוח היסטורי... זוהי הקליפה הקשה של התורה, שקיומה הוא הכרחי בעולם בו שולטים כוחות הרע", ושהיסוד הרוחני הטהור חבוי בה כ"רזים לאין-ספור".[3]

השוואה לעגלים אחרים

במקרא

פולחן עגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם בלשון: "-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (מלכים א', י"ב, כ"ח)

יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל.[4] בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה [אונקלוס] לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה". יהודה קיל הוסיף שירבעם קרא לבניו (אביה ונדב) על שם בני אהרן הגדולים (נדב ואביהוא) שעליהם אמר משה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד",[5] אלא שהשם 'אביהוא' הוחלף ב'אביה' בשביל לשוות לו סגנון תאופורי.[6]

אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, הושע, י"ג, ב'). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (מלכים ב', י', כ"ט: רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן).

ראו גם

לקריאה נוספת

  • בנימין, אופנהיימר, הנבואה הקלאסית -התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס , תשס"א, עמ' 239-268.
  • יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96-102.
  • הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן - חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט - ניסן תש"ע, עמודים ל - מ.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. גרשום שלום, 'פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה' (1976), עמ' 70
  2. זוהר, ח"א, כא ע"ב (שייך לתיקוני הזוהר); תיקוני הזוהר, תיקון נו, ס; זוהר חדש, קו ע"ג
  3. גרשום שלום, 'פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה' (1976), עמ' 70
  4. קדמוניות, ספר שמיני, סעיפים 227-228 ועמ' 290 במהדורת שליט, לפי ציטוט בדעת מקרא, מלכים א', עמ' רעט'.
  5. ויקרא, י', ג'
  6. דעת מקרא, מלכים א', עמ' רעח'-רעט' ושו', ושם צוטטו גם דברי בן מתתיהו, הרמב"ן והרלב"ג.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0