מיהו יהודי
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי.
היות האדם יהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.
מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה ולצורך שיוך לרשויות הדת היהודית הממלכתיות. ההלכה היהודית מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים רפורמים וקונסרבטיבים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשים לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה הם נאבקים.
בהלכה
יהדות מלידה
בספר דברים, פרק ז', פסוקים ג'-ד' מופיע הציווי לא להתחתן עם תושבי הארץ הנוכרים: ”...וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים”. הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ח עמוד ב' שואלת מה המקור לכך שוולדה של הנוכרית נידון כנוכרית, ומציגה פירוש של פסוק זה, בשם רבי שמעון בר יוחאי, בצורה המגדירה את גבולות העם: מכיוון שהחשש להתדרדרות תרבותית מובע רק לגבי השפעתו של הגוי על ילדהּ של הבת העברית ("כי יסיר את בנך"), והבן נקרא 'בנך'- ניתן להסיק כי הזהות הלאומית נשארת רק לילדיה של אשה עברייה, ולא לילדיו של איש עברי הנושא אישה מעמי הארץ. בנוסף, בספרא מובאים דברי התנא רבי אלעזר ברבי שמעון שדרש על הפסוק ”וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל” (ויקרא, י"ז, י'), כי נכפלה המילה ״איש״ ללמד שגם ולד מזיווג בת-ישראל עם גוי או עם עבד כנעני נכלל כבן בית ישראל[1]. אכן ההלכה קובעת כי יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה אף שאביו אינו יהודי, אמנם הולד פגום לכהונה, ולכן בתם תיהיה אסורה לינשא לכהן[2].
קביעת ההשתייכות הדתית והאתנית על פי השתייכותה של האם היא חריגה ביחס לקביעות דומות בהלכה ובתרבויות אחרות. בהלכה נקבעים רוב המעמדות החברתיים-דתיים, כגון היותו של יהודי כהן, לוי וכדומה, על-פי השתייכותו של האב, וזאת על אף שעצם ההשתייכות ליהדות נקבעת על-פי האם. לעניין ממזרות מספיק שאחד ההורים יהיה ממזר על מנת שבנו (היהודי) יירש את מעמדו. בדת האסלאם נקבעות הן ההשתייכות לדת והן ההשתייכות לקבוצות בתוך הדת על-פי השתייכותו של האב, ובקרב הערבים נקבעת ההשתייכות המשפחתית והשבטית לפי השתייכותו של האב. גם בקרב עמי אירופה נקבעת ההשתייכות המשפחתית לפי האב. חוקרים רבים ניסו להבין הגדרה זו: ראשית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהותם של שני ההורים, ושנית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהות האב. התמיהה השנייה המועלית כאן מתחזקת לאור נורמות והלכות רבות המצויות בתורה ומייצגות מבנה פטריארכלי כבסיס להנהגות וחוקים אחרים: דמויות תנ"כיות מיוחסות לרוב למשפחת אביהן בלבד, חוקי הירושה וחלוקת הקרקע מחזקים את הטענה כי הצאצאים מיוחסים לאבות.
בספר עזרא, בתקופת שיבת ציון, ישנה התייחסות מפורשת למעמדם של צאצאי יהודי ונוכריה. עזרא הסופר משכנע את העם לקבל על עצמם לגרש את הנשים הנוכריות: ”אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹקֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת [...] וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹקֵינוּ לְהוֹצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם [...] וְכַתּוֹרָה, יֵעָשֶׂה.”[3]. גירוש הנשים הנוכריות מציב גבול ברור לשייכות לעם: הנשים הנוכריות וצאצאיהן, אינם שייכים לעם. דברי עזרא המתייחסים דווקא לנשים הנוכריות (ולא לגברים הנוכריים) תואמים את ההלכה, לפיה ממתן תורה ואילך נקבעת הזהות היהודית לפי האם.
הצטרפות ליהדות
ערך מורחב – גיור
הצטרפות לעם היהודי על פי ההלכה נקראת גיור. הצורך בתהליך של גיור מקובל על כל הזרמים הדתיים ביהדות, אולם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית שינו את כללי הגיור שהיו מקובלים בעם ישראל. שינוי זה יצר מחלוקת נוספת בינם לבין היהדות אורתודוקסית.
ביהדות האורתודוקסית הליך הגיור כולל ברית מילה לגבר, טבילה והבאת קורבן, אך הבאת הקורבן היא חובה שאינה מעכבת ונדחית למתי שיהיה ניתן לקיימה. קודם לתהליך הגיור על הגר ללמוד את מקצת הלכות היהדות. על בית הדין המגייר לוודא שהגיור הוא לשם שמיים ולא מסיבות אחרות כגון רצון להינשא ליהודי, ואף - במידה מסוימת - לנסות ולהניא את המתגייר מלהתגייר. במציאות בה רוב היהודים אינם שומרי תורה ומצוות, המשימה העיקרית של בית הדין היא לוודא שהגר מקבל עליו את המצוות.
בזרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים הדרישות מן הגר לרוב קפדניות פחות. ממילא הם מכירים בגיורים האורתודוקסיים, בעוד שהיהדות האורתודוקסית אינה מכירה בגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים, גם בשל ראייתם כחסרים במהות הגיור מצד המתגייר, וגם בשל ראיית הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים שעוסקים בגיור כפסולים לדון. בכל הזרמים נדרש הגר ללמוד יהדות כחלק מתהליך הגיור, אך הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים דורשים לימודים מועטים ביחס לדרישת ההלכה האורתודוקסית. ניתן לראות גם בדרישה ללימודים דרך של סינון והגבלת ההצטרפות ליהדות.
גיור לחומרא הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. מאז תחילת עליית ביתא ישראל, נערך להם גיור לחומרא לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואילך. גם בני מנשה מהודו עוברים גיור לחומרא, לפי קביעתו של הראשון לציון, שלמה משה עמאר[4].
יציאה מן היהדות
על פי ההלכה, אין דרך שבה יהודי יכול להפוך ללא יהודי. כך נאמר בתלמוד על הפסוק ביהושע "חטא ישראל" - "אף על פי שחטא ישראל הוא"[5]. כך גם היחס בתלמוד לגר שחזר לסורו, שנחשב כישראל מומר ואינו יכול לחזור להיות גוי[6]
עם זאת, יש דוגמאות להוצאה של קבוצות שלמות מעם ישראל וקיימות דעות לפיהן אנשים מופקעים מן העם עקב מעשים מסוימים[7]. הגמרא מביאה שני מקרים, של בני עשרת השבטים והכותים, שחכמי זמנם "עשאום כגויים (או "כעובדי כוכבים") גמורים". גם הנוצרים הראשונים הוצאו מן הכלל בהדרגה, ונגד הקראים הונהגה במקרים רבים מדיניות הרחקה נוקשה. בימי הביניים היו חכמים שהציעו לראות במשומדים גויים לכל דבר. דעת הרמב"ם היא שהרחקת הכותים נבעה מבירור למפרע שהגיור של אבותיהם היה פסול שכן הם המשיכו לעבוד אלילים, אולם החת"ם סופר טען בהסתמך על מקרי עשרת השבטים והכותים כי ”ונראה לפענ"ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה, ויחזרו לגוים גמורים” וכתב במקום אחר[8] כי אם היה יכול, היה נוקט בצעד כזה כלפי מפירי התורה בימיו[9].
יהודי הממיר את דתו מכונה משומד או מומר (מושג זה משותף בהלכה גם למקרים מסוימים של עוברי עבירה בפרהסיה). אף שהמרת הדת אינה קבילה הלכתית, המומר מנודה לעיתים קרובות מן החברה והוא מוגבל בקיומן של מצוות מסוימות המבוצעות בציבור. חוק השבות מגדיר כיהודי לעניין החוק רק את מי שאינו "בן דת אחרת", ובכך שולל ממומר את הזכות לעלות לישראל ולהתאזרח בה.
ההשלכות ההלכתיות של ההגדרה הדתית
להגדרה הדתית של יהדותו של אדם ישנן השלכות הלכתיות רבות, ובראשן הזכות והחובה לקיים את המצוות, שלמעט שבע מצוות בני נח מיועדות ליהודים בלבד. ממילא רק יהודי (ולעיתים רק יהודי שומר מצוות) יכול לשמש בתפקידים שעל פי ההלכה מיועדים רק ליהודים, כגון רב, שליח ציבור, שוחט ומוהל.
הלכות הרחקה מגויים מטילות הגבלות מיוחדות על כשרות מזונות שהוכנו בידי גוי, ובכלל זה איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם, בישולי גויים, סתם יֵינָם ושֵׁכר גויים.
בזרמים נוספים
רפורמים
בשנות ה-50 החליטה היהדות הליברלית בבריטניה, גוף חבר באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, להכיר בצאצאים לאב יהודי ולאם נוכריה כיורשים למעמדו הדתי, בתנאי שהתחנכו בהתאם והביעו הזדהות בפועל עם הדת. במקביל, הוכרע שצאצאי אם יהודייה ואב נכרי שלא יעשו כן לא ייחשבו כיהודים, מאחר שבתנאים הנוכחיים אין עוד די בכך כדי להבטיח זהות דתית. ב-1983 אומצה מדיניות דומה על ידי האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה, מרכזו הגדול של הזרם בעולם[10]. הכרעה זו התקבלה ב-2015 גם על ידי גוף חבר חשוב נוסף, התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה. עם זאת, טרם אומצה ברוב ארבעים הארצות האחרות בהן יש לאיחוד העולמי שלוחות, לרבות בישראל[11], שמקבלות את ההגדרה ההלכתית התולה את היהדות באם, בעיקר בשל הצורך להישאר מקובלות על הממסדים היהודיים המקומיים.
קראים
על פי הקראים, יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר ברית מילה. גיור על ידי רב קראי כולל ברית מילה, והתחייבות לקיים מצוות התורה.
ביתא ישראל
על‑פי חוקי הדת של ביתא ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר גיור[12].
בנצרות המוקדמת
הכיתות היהודיות-נוצריות הקדומות שפעלו במאה הראשונה היו כלולות עדיין בקהל היהודי הרחב שהתנגד לאמונתן החדשה. יחסיהן עם הרוב ותפישתן את עצמן היו מורכבים ביותר והשתנו מקבוצה לקבוצה, כשלצד התקווה להעביר את יתר העם לאמץ את אותו האיש כמשיח עלה גם הצורך בהגדרה עצמית, בייחוד משהחלו לקבל נכרים ללא מילה וללא הכרח לשמור מצוות. כמו כן, הממסד היהודי דחה והקיא כיתות אלה בהדרגה. מלומדים שחקרו את הברית החדשה הצביעו רבות על הדינמיות של ההתייחסות ליהודים בלשון הכתוב, כשמחד רוב הדמויות הפעילות הן יהודיות ומזדהות ככאלו, ומאידך מוצגים "היהודים" כאויבים ורודפים משוקצים. זו שיקפה את המציאות ההיסטורית בה נכתבו הבשורות, תקופת ההיפרדות והסילוק של הנוצרים הראשונים. משלב מוקדם, כמשתקף בבשורה על פי יוחנן (שנכתבה, לדעת חוקרים, בצל הגירוש מתוך הקהל היהודי של חברי הקבוצה עליה נמנו סופריה), נראה שמאמיני אותו האיש הבינו כי לא יוכלו להתחרות על התואר "יהודים" עם הממסד אך הוסיפו להתעקש שהם המשכו הלגיטימי והצודק של עם ישראל שנבחר בידי ה'. ביוחנן א' מ"ח אומר אותו האיש למראה אחד מתלמידיו "הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין־בּוֹ רְמִיָּה". בניגוד ל"יהודים" המופיע רבות באורח שלילי – "אַךְ אֵין־אִישׁ מְדַבֵּר עָלָיו בָּרַבִּים מִפְּנֵי יִרְאַת הַיְּהוּדִים" וכדומה – "ישראל" מופיע אך ורק בהקשר חיובי. פרופ' ויין א. מיקס העריך כי המשפט "הֲכִי אָנֹכִי יְהוּדִי?" שנאמר על ידי פונטיוס פילטוס בשפטו את אותו האיש מרמז, במודע או שלא, על לבטיו וראייתו העצמית של כותב הבשורה[13].
עמדה דומה פותחה באופן בוסרי על ידי פאולוס שהמשיל את הנוצרים הנכרים לענף זית שהורכב על השורש, הוא בחירת עם ישראל, במקום הענפים המקוריים שנכרתו, הם היהודים. עד אמצע המאה השנייה התגבשה זהות נוצרית נפרדת לחלוטין לפחות בקרב ההוגים מן הזרם המרכזי של הכנסייה, אם כי מרחבי תפר ושטחי ביניים התקיימו עוד מאות בשנים; גם בסוף המאה הרביעית, בקהילה נוצרית מרכזית כמו אנטיוכיה, נדרש יוחנן כריסוסטומוס לגעור בבני עדתו לחדול מלבקר בבתי-כנסת, וקבוצות נוצריות מסוימות הוסיפו לחגוג את הפסחא בי"ד בניסן עד המאה השישית. הנצרות תיארה את עצמה כעומדת בניגוד מוחלט ליהדות – אותה גינתה כדת מסולפת וחסרת תוקף עם חורבן המקדש והפסקת הקרבנות שנשתמרה רק עקב קשי לבם ויהירותם של האוחזים בה – וכזכאית היחידה לתואר ישראל האמיתי.
בציונות
הוגי הדעות המרכזיים של הציונות, שפעלו ברובם מתוך בסיס חילוני, נדרשו גם הם לשאלה. ב-1898 כתב תאודור הרצל למקס נורדאו, שנישא אז לנוכרית, שהוא אמנם איננו מעודד נישואי תערובת, אך ”בעיני, אשתו של יהודי נעשית יהודיה מעצם החתונה. משה נשא מדיינית.” אחד העם, שתפש את היהדות במובנים של פסיכולוגיה לאומית ודחף קיום ביולוגי, דחה גם הוא את ההגדרה הדתית: כשהוצע לו שחתנו הגוי יתגייר, ביטל זאת בזלזול באמרו שטקס כזה חסר משמעות מבחינתו ולא יהפוך אותו ליהודי. דוד בן-גוריון גרס שלא-יהודים שיתבוללו בציבור הישראלי, צאצאיהם יהיו יהודים ממילא ללא קשר להיבט הדתי. הוא התנגד בתוקף לגיור של מהגרים לא-יהודים שהגיעו לישראל כחלק ממשפחות יהודיות, גם כשאנשי "המזרחי" הציעו הליך מזורז במיוחד. בן-גוריון הסתמך על פרשנותו לתנ"ך, בו ראה את המקור האותנטי היחיד ליהדות במקום בהלכה, וטען שהטקסט תומך בכך שבתקופת המקרא תהליך ההצטרפות לעם היה עניין של טמיעה פשוטה. הוא הטעים בפני הממשלה: ”בכל התנ"ך יש מתייהדים, אין 'מתגיירים'... ונאמר "רבים מעמי הארץ מתייהדים", הם לא הלכו לטבול במקווה... אתם יודעים את המעשה של בעז ורות... היו שם שלושה רבנים ששמעו הדברים מפי נעמי?”[14]. על בסיס גישה זו מדיניות ההגירה הישראלית הסתמכה עד 1958 על הגדרת המבקשים לעלות את עצמם כיהודים.
בחוק הישראלי
במדינת ישראל ליהדותו של אדם משמעות חוקית, המשפיעה על הזכות להגר ולהתאזרח, על מעמדו האישי וכפיפותו לחוקים הדתיים, ואף על יכולתו לרכוש מקרקעין. לכן הפכה השאלה "מיהו יהודי?" לנושא פוליטי טעון.
החוק בישראל מכיר ביהדותו של אדם ומגדיר אותה לעניינם של שלושה יישומים מרכזיים: חוק השבות, רישום במרשם האוכלוסין[15], והכרעתו של בית דין בשאלות הנוגעות למעמד האישי של האדם כגון נישואין, גירושין וקבורה יהודית. ההגדרה שהוכתבה על ידי החוק ופורשה לאורך השנים על ידי שופטים שונים אינה מקבילה להגדרה הדתית.
להלן מובאת בקצרה המשמעות היהודית בחוק:
חוק השבות
- ערך מורחב – חוק השבות
חוק השבות מעניק את זכות העלייה ליהודים, כמעט ללא סייג. בסעיף 4ב ניתנת הגדרה "מיהו יהודי" לצורך חוק זה. נאמר שם: "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת". זכות העלייה ניתנת גם לילדיו ולנכדיו של יהודי. חוק השבות קובע שתי קטגוריות של זכאים לעלייה:
- יהודים.
- לא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים.
החוק מוציא מכלל היהודים את מי שהמירו את דתם מרצון. בכך מנוגד חוק השבות הן להלכה שאינה מכירה ביציאה מן היהדות, והן לתפיסה חילונית הרואה ביהדות בראש ובראשונה זהות לאומית או תרבותית, כך שיכול אדם להיות יהודי בהזדהותו הלאומית ולקיים פולחן של דת אחרת. לעומת זאת, אין הגבלות על דתו של מי שזכאי לעלות מתוקף היותו בן משפחה של יהודי.
ביום ב' בחשון תשע"ח (22.10.17) מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את השר לשעבר משה נסים לגבש המלצות בסוגית הגיור בישראל. זאת בעקבות מספר עתירות בפני בג"ץ להכרה בגיורים לא אורתודוקסיים שנערכו בישראל לצורך חוק השבות[16].
ההשלכות
על פי נתוני משרד הקליטה, נכון ל-2008 חיו בישראל כ-320,000 עולים מחבר המדינות אשר הגיעו לארץ מכוח חוק השבות אך אינם מוגדרים יהודים על-פי ההלכה[17]. נכון לשנת 2016, 85% מקרב העולים החדשים מרוסיה שגילם פחות מארבעים, אינם יהודים לפי ההלכה. לפי הערכת המדען הראשי של משרד הקליטה, בשנת 2036 מספר העולים וצאצאיהם שאינם יהודים לפי ההלכה צפוי להגיע לכמיליון נפש[18].
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספר העולים לישראל בשנת 2018 הוא 32,600, מתוכם רק 12,600 הם יהודים[19].
מרשם האוכלוסין
- ערך מורחב – מרשם האוכלוסין
מרשם האוכלוסין הוא רשימה של אזרחי ישראל הכוללת את הפרטים הבסיסיים ביותר לגביהם: שמם, שמות הוריהם ובני זוגם, כתובתם וכדומה. בין הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם הלאום והדת. חלק מהפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם בתעודת הזהות[20].
מעמד אישי
הנישואים והגירושים בישראל כפופים לרשות הדתית המוסמכת של בני הזוג, כך שיהודים יכולים להתחתן חוקית רק דרך הרבנות ולהתגרש רק בבית דין רבני.
על פי חוק, אין מאומץ אלא בן דתו של המאמץ. הגבלה זו בחוק מקשה על יהודים המעוניינים לאמץ ילדים שאינם יהודים, שכן היחס בין מספר התינוקות היהודים הנמסרים לאימוץ בישראל לבין מספר היהודים המעוניינים לאמצם, קטן מהיחס בין מספר המאומצים למספר המאמצים באוכלוסייה הלא יהודית. אף על פי שיהודים רשאים לאמץ לא יהודים, מישראל או משאר העולם, באמצעות גיורם, תהליך הגיור כולל מרכיבים דתיים הזרים לאורח חייהם של חלק מההורים המאמצים.
עד 1995 נקברו המתים היהודים במדינת ישראל בטקס דתי, באמצעות חברה קדישא. בשנת 1995 נחקק "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה" שהתיר קבורת יהודים גם באמצעות חברות אחרות המורשות לכך.
מנוחה שבועית
חוק שעות עבודה ומנוחה קובע שאין להעסיק עובד יהודי בשבת, אלא בהיתר של שר העבודה והרווחה. גם כאשר ניתן למעסיק היתר זה, עובד יהודי רשאי לסרב לעבוד בשבת. כאשר הועסק יהודי בשבת, יש לשלם לו בעד עבודתו שכר בשיעור 150% משכרו הרגיל. כללים אלה הביאו פעמים אחדות לדיון בשאלה מיהו יהודי לעניין חוק זה:
- עסקים המעוניינים לפעול בשבת בלי להזדקק להיתר מחפשים עובדים שאינם יהודים[21].
- מעסיק שהעסיק עובדים בשבת טען שעובדים אלה אינם יהודים, כדי להימנע מהפללתו. לעניין זה פסק בית הדין הארצי לעבודה: "יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק, הצהרה שעל פניה היא נכונה."[22]
- עובדים שהתקבלו לעבודה כ"גוי של שבת" טענו שהם יהודים ועל כן זכאים לתשלום מוגדל בעד עבודתם בשבת[23].
התפתחות החקיקה
עד לשנת 1970 לא כלל החוק מענה לשאלה מיהו יהודי, והמושג "יהודי" הופיע ללא הגדרה. המחוקקים הראשונים שבאו לקבוע הגדרה מוחלטת נתקלו בניצני מחלוקות והעדיפו להימנע מהכרעה. התוצאה הייתה העדר מדיניות עקבית ומחייבת, שהביאה לכך ששאלות שהתעוררו בשטח באשר לזהותם של העולים, הוכרעו על ידי פקידי הרישום ושרי הפנים.
ב-10 במרץ 1957 פרסם שר הפנים, ישראל בר-יהודה, הנחיות לפקידים העוסקים בענייני רישום הלאום במרשם האוכלוסין, לפיהן "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות". הנחיות אלו היו המדיניות שהונהגה בפועל מאז קום המדינה, ואשר מכוחה נרשמו כיהודים גם עולים שלפי ההלכה לא היו יהודים. פרסום ההנחיות על ידי השר הביא למיסוד הנוהג הקיים, ולהענקת תוקף פורמלי לתפיסה החילונית והתעלמות מעמדות הציבור הדתי והחרדי[24].
הרבנות הראשית התנגדה להוראות והביעה את דאגתה שהדבר יעודד נישואי תערובת ויביא לפילוג העם.
בעקבות פרישת המפד"ל מהקואליציה התקיים בכנסת, ביולי 1958, דיון ראשון בסוגיית מיהו יהודי. בסוף הדיון הסוער החליטה הממשלה כי אדם מבוגר יירשם כיהודי אם הצהיר על כך בתום לב, כל עוד הוא אינו בן דת אחרת (החלטה מיום 20 ביולי 1958). כשהתברר שההחלטה לא תספק את הצדדים הניצים, החליט ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לפנות לחמישים אישים שהחשיב ל"חכמי ישראל", בבקשה שיחוו דעתם בשאלה מהו קנה המידה שעל-פיו יש לנהוג בעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום". עם הקבוצה נמנו אנשי רוח דתיים וחילונים מישראל ומהתפוצות, והרכבה שיקף את חשיבותה של הסוגיה לכל היהודים באשר הם.
45 מ"חכמי ישראל" ענו לפנייתו של בן-גוריון. 37 מהם תמכו בעמדה הדתית האורתודוקסית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית, ואילו השאר הגדירו את הזהות היהודית כזהות אתנית תרבותית, או כזהות לאומית. עוד בטרם התקבלו התשובות, הודיע בן-גוריון ביולי 1959 על ביטול הנחיות השר בר-יהודה[25], ובדצמבר 1959 קמה ממשלה חדשה, שגם חברי המפד"ל חזרו והצטרפו אליה. חיים משה שפירא (מפד"ל), שמונה לשר הפנים, פרסם בינואר 1960 הנחיות חדשות לעניין רישום פריטי דת ולאום במרשם האוכלוסין. לפי ההנחיות החדשות יירשם כיהודי: "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה". ההנחיות, שלא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת והתחלפו כל פעם על-פי עמדתו של שר הפנים המכהן, ועתירה שהגיש לבג"ץ בנימין שליט, העירו שוב את המחלוקת בסוף שנות ה-60.
בשנת 1969 עתר בנימין שליט, יהודי שנישא ללא-יהודייה, לבג"ץ, וביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כשייכים ללאום היהודי, וכאתאיסטים בסעיף הדת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ דן בהרכב של 9 שופטים, 5 הצביעו בעד ו-4 נגד, וקיבל את עתירתו, והורה לרשום את ילדיו כיהודים במרשם האוכלוסין.
בעקבות פסיקה זה נדרשה הכנסת לעגן בחוק את ההגדרה "מיהו יהודי". כאשר הובאה הצעת החוק לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה בראשות שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, מחק הוא את המילה "כהלכה" וכך הוגש החוק להצבעה. במהלך הדיון על החוק בכנסת, הוסיף הבהרה בעל-פה על דוכן הכנסת: "אנו יודעים שיש ליברלים, יש קונסרבטיבים ויש רפורמים לכל המינים ולכל הסוגים והם מגיירים. ולכן אינני רוצה לקבוע הלכות ואינני מוסמך לקבוע הלכות, אנו אומרים, אפוא, שמי שיבוא עם תעודת-גיור של קהילה יהודית כלשהי, ובלבד שאינו בן דת אחרת, יתקבל כיהודי"[26].
ב-10 במרץ 1970 אישרה הכנסת תיקון לחוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין, במסגרתו נוסף לחוק השבות סעיף 4ב הקובע: ""יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת"[27], ללא הגדרה באיזה גיור מדובר. במקביל נוסף לחוק מרשם האוכלוסין סעיף 3א הקובע: "לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך"[28].
בעקבות פסק זה התפרצה המחלוקת שוב ובעוצמה רבה יותר. הרבנות הראשית פסקה שלפי דין תורה אסור לרושמי מרשם האוכלוסין ולאחראים עליהם לרשום את מי שאינו יהודי כיהודי בעוד שלא נתגייר כהלכה. לממשלה קראה להוסיף לחוק את המילה "כהלכה", ולשרים הדתיים קראה להתפטר מהממשלה אם לא יבוצע התיקון, כדי לא לשאת באחריות המשותפת לפעולות הממשלה[29]. ב-14 בפברואר 1985 הגיש "הועד למען שלמות העם" עצומה עליה חתמו כמיליון איש ליצחק שמיר, שר החוץ דאז, בבקשה לשנות את החוק[30].
הגדרות נוספות
ברית המועצות
ברוסיה שערב מהפכת 1917 התקיימו בחוגי השמאל מגוון השקפות לגבי שאלת הלאומיות היהודית (כחלק משיח רחב יותר על לאומיות, שתוארה במרקסיזם כיצירה מלאכותית שדינה להתבטל מאליה אך יש להתחשב בה): מתומכים נלהבים, עבור ב"נייטרליסטים" אדישים, וכלה בשוללים גמורים, שטענו שהיהודים מתבוללים ממילא ומהווים חלוצים בתהליך שיעבור על כל האנושות. הבולשביקים נמנו על האחרונים, אך המשטר הסובייטי שעלה לאחר המהפכה גיבש מדיניות של טיפוח ועידוד מערכת לאומים סדורה, כל אחד בעל טריטוריה משלו ואוטונומיה תרבותית,(אנ') ללא קשר לאזרחות הסובייטית. ב-1918, על אף שהנסיבות המדויקות לא ידועות, הוענק גם ליהודים מעמד של לאום מוכר[31]. קובעי-המדיניות התלבטו כיצד להתייחס לקבוצה שלא חלקה שפה או טריטוריה, בעת שכל גילוי של דת הותקף על ידי המשטר; במפקד האוכלוסין של 1926 (אנ') חולקו היהודים לשש קבוצות נפרדות: יהודים סתם (כלומר אשכנזים, שמנו 97% מן הכלל), "דגסטאנים", גאורגים, "מרכז-אסיאתים", קרימצ'קים וקראים. במפקדים הבאים כבר הוחשבו כקבוצה אחת, אם כי רק היידיש לבדה נחשבה לשפה הלאומית היהודית[32].
תבחיני ההשתייכות ללאום היהודי בברית-המועצות האתאיסטית היו חילוניים לגמרי ונעדרו כל זיקה לדת. כמו כל לאום אחר, צאצא לשני הורים שהשתייכו לאותה קבוצה נרשם כחלק ממנה ללא קשר לשאלות של הגדרה עצמית או השתייכות תרבותית – הגישה הסובייטית ללאומיות הייתה פרימאלית ודטרמיניסטית. במקרה של נישואי תערובת, הצאצא היה רשאי לבחור את הלאום של אביו או אמו בהגיעו לגיל שש-עשרה, ומכאן והלאה שוב לא היה הדבר נתון לשינוי. הקטגוריה הלאומית הייתה מגדיר חשוב בחיים הסובייטיים, הוצגה בדרכונים הפנימיים (אנ') וקבעה את זכאותו של הנושא אותה להעדפה מתקנת בטריטוריה הלאומית של קבוצתו ולמעמד פחות מחוץ לה. מאחר שהיהודים נחשבו כמיעוט בכל מקום מלבד בירוביג'אן, וסבלו מאנטישמיות קשה ממילא, השתייכות ללאום היהודי-סובייטי הייתה כרוכה כמעט תמיד בקשיים ובאפליה: רק חלק קטן מהצאצאים לנישואי תערובת (שהגיעו לשיעור של בערך 50% מבין היהודים בשנות ה-70) ביקשו להירשם כיהודים[33]. מדיניות זו הייתה הגורם העיקרי לצניחה המהירה במספר הרשומים כיהודים בברית המועצות, מ-2,267,814 ב-1959 ל-1,810,876 ב-79'. בעשור האחרון של המשטר, כשקשרים יהודיים אפשרו הגירה לארצות הברית, ישראל וגרמניה, זינקה ההזדהות היהודית חדות. המהגרים נתקלו באי-הלימה ואף ניגוד גמור בין מושגי הזהות שלהם לאלו של המדינות הקולטות, שם ההלכה והדת הן המגדיר הראשי. אחוז ניכר (כ-150,000 להערכת צבי גיטלמן ויעקב רועי) מבין הבאים לישראל, לדוגמה, הוכר כיהודי אף על פי שלא היה רשום ואף לא הזדהה כך מעולם; במקרים מעטים יחסית, צאצאי אמהות גויות שדווקא כן בחרו להירשם כיהודים הוגדרו כלא-יהודים[34]. ב-1993 ביטלה הפדרציה הרוסית את הדטרמיניזם שברישום הלאומי והכריזה על השתייכות כזו כעניין של הגדרה עצמית.
גרמניה הנאצית
חוקי הגזע בגרמניה הנאצית נחקקו לאחר למעלה ממאה שנה לתחילת האמנציפציה ליהודי גרמניה. רובם שמרו על קשרים רופפים לקהילה דתית כלשהי או פרשו ממנה בכלל. אחוז נישואי התערובת היה גבוה מאוד (44% ב-1933; בניכוי היהודים המהגרים ממזרח אירופה, שמיעטו להתבולל, האחוז היה גבוה בהרבה), כמו גם המרות הדת הפורמליות.
תורת הגזע הנאצית, שפותחה בהשראת הדרוויניזם החברתי, תפשה את היהודים במונחים ביולוגיים, וכיוונה להשריש אותם מתוך "הגזע הארי" כדי לשמור על טהרתו. תבחינים דתיים כלל לא שיחקו תפקיד בכך, אף כי האחראים על האכיפה גילו במהרה כי אין ביכולתם לשרטט קלסתרון גזעי מובחן ונאלצו להסתמך על רישומי הקהילות. בחוקי נירנברג הוגדר יהודי בתור מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים-גזעית, או שיש לו רק שני סבים יהודים והוא שייך לקהילה יהודית, נשוי ליהודייה או נולד תוך כדי עבירה על חוקי הגזע הנאציים. המשמעות המעשית של זיהוי כיהודי גזעית בגרמניה הנאצית ובארצות שהיו תחת שליטתה, הייתה רדיפה והרג. במקביל, היו גרים שנחשבו ארים טהורים והממשל הניח להם, אף כי חלקם התעקשו לחלוק את גורל עמם.
בחוקי נירנברג הוגדר מעמדם הנחות של בני תערובת באופן רשמי, והם חולקו לשתי קבוצות: מישלינג מדרגה ראשונה – שמבחינת מוצאו הוא חצי לא-גרמני (שאחד מהוריו לא ארי), שלא היה שייך לדת היהודית ושלא היה נשוי ליהודי; ומישלינג מדרגה שנייה – מי שמבחינת מוצאו הוא רבע לא-גרמני (שאחד מסביו אינו ארי) או מי שהיה ממוצא ארי אך היה נשוי ליהודי. ככלל, החשיבה מדיניות הממשל הנאצי את המישלינגה מדרגה ראשונה כיהודים, ומנגד שילבה את המישלינגה מדרגה שנייה בחברה הארית, לעיתים תוך מגבלות. ניתנו גם תעודות "ארי של כבוד", והרמן גרינג – שדאג לחפות כך על ארהרד מילך ואחרים בלופטוואפה ממוצא מעורב – נהג לאמר, בציטוט ששאל מהאנטישמי קרל לואגר שכיוון למשמעות הפוכה: ”רק אני מכריע מיהו יהודי!”
ראו גם
- שמואל אוסוואלד רופאייזן - אדם שהגיש עתירה לבג"ץ בנושא
- רינה איתני - שאלת יהדותה הסעירה את הארץ
- עם ישראל
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: יהודי |
- הרב טוביה פרידמן, תשובה בעניין גיור כהלכה, באתר "מכון שכטר למדעי היהדות"
- תשובות מעשרים ושבעה חכמי ישראל במענה לשאלה מיהו יהודי], הבוקר, 7 באוגוסט 1959
- הרב שלום שרון, "מיהו יהודי?", באתר של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת אמֹר תשס"ו
הערות שוליים
- ^ ספרא לויקרא, י"ז, י'
- ^ רש"י, מסכת יבמות, דף מ"ה עמוד א', שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף י"ט
- ^ ספר עזרא, פרק י', פסוקים ב'-ג'
- ^ אליהו בירנבוים, בני מנשה (2): שוב יורד המן הריחני, באתר "דעת"
- ^ דברי רבי אבא בר זבדא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד עמוד א'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד ב'. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכה י"ז.
- ^ ראו: דוד סבתו, האם יהודי יכול להפוך לגוי?, המעיין גיליון 221 עמודים 27-32
- ^ שו"ת סימן ו', ליקוטים סי' מט
- ^ לדיון מקדמי, ראה: יעקב אפשטיין, חבל נחלתו, ז' ס"א.
- ^ Resolutionon Patrilineal Descent. Central Conference of American Rabbis, 15 במרץ 1983.
- ^ גיור רפורמי, באתר התנועה ליהדות מתקדמת
- ^ הרב שלום שרון, "מיהו יהודי?", באתר של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת אמֹר תשס"ו
- ^ ראו למשל: W. A. Meeks, “'Am I a Jew?' Johannine Christianity and Judaism”, בתוך: יעקב ניוזנר (עורך), Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, הוצאת בריל, 1975. עמ' 163-186.
- ^ ידידיה שטרן, נתנאל פישר. גיור ישראלי: חזון. הישגים. כשלונות. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018. עמ' 130-135.
- ^ עד שנת 2005 נכלל רישום זה גם בתעודת הזהות
- ^ משה נסים, דו"ח והמלצות בנושא הגיור בישראל, באתר gov.il
- ^ התבוללות בישראל ובתפוצות, באתר הכנסת.
- ^ קמר, אסף (2016-03-29). "בדרך למיליון אזרחים סוג-ב': "קודם תתחילו הליך גיור, אחר כך תעלו"". Ynet.
- ^ נתוני ריבוי אוכלוסייה בישראל בשנת 2018, באתר הלמ"ס.
- ^ פירוט הסעיפים המופיעים בתעודת הזהות משתנה מעת לעת, וכיוון שתעודת הזהות תקפה כל עוד לא התבלתה, אפשר למצוא תעודות זהות בעיצובים שונים הכוללות סעיפים שונים. בתעודות זהות שהונפקו משנת 2005 ואילך לא מצוין ה"לאום", ובמקומו מופיעה שורה של כוכביות.
- ^ בילי פרנקל, דרושים בסטימצקי: "לא יהודים", באתר ynet, 18 בדצמבר 2013
- ^ ע"פ 1003/00 הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נגד מדינת ישראל, ניתן ב-30 באוקטובר 2002, באתר "נבו"
- ^ מיקי פלד, ביה"ד לעבודה: גוי של שבת אינו יכול לקבל שכר מיוחד לעבודה בשבת וחג, באתר כלכליסט, 16 ביולי 2009
ע"ע 396-09 גלינה קיסלגוף נ' מרכז רפואי מעייני הישועה, ניתן ב-9 בנובמבר 2010, באתר "נבו" - ^ אברהם דיסקין, משטר ופוליטיקה בישראל, הוצאת מגי בע"מ, עמ' 93
- ^ ב.ג.: בוטלו הנחיות הרישום, שערים, 30 ביולי 1959
בךגוריון: הממשלה לא הציגה מעולם השאלה "מיהו יהודי", הבוקר, 30 ביולי 1959 - ^ בג"ץ-רודריגז, באתר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה.
- ^ חוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970, ס"ח 586 מ-19 במרץ 1970
- ^ תיקון עקיף בחוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970, ס"ח 586 מ-19 במרץ 1970
- ^ החלטת מועצת הרבנות הראשית אודות חק מיהו יהודי, באתר ארכיון המדינה
- ^ גלגולי "מיהו יהודי?", עיתון דבר, עולם יהודי (עמוד 11), 06/01/1985.
- ^ Zvi Gitelman, Jewish Identities in Postcommunist Russia and Ukraine: An Uncertain Ethnicity, Cambridge University Press, 2012. עמ' 87-90.
- ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 52.
- ^ Rogers Brubaker, Nationalism Reframed: Nationhood and the National Question in the New Europe, Cambridge University Press, 1996. עמ' 30-31.;
- ^ Zvi Y. Gitelman, Yaacov Ro'i, Revolution, Repression, and Revival: The Soviet Jewish Experience, Rowman & Littlefield, 2007. עמ' 136, 303.
.png){kind=link}
28206443מיהו יהודי