דרוויניזם חברתי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרוויניזם חברתי הוא מונח שמתייחס למגוון תאוריות שצצו בשנות ה-1870 במערב אירופה וצפון אמריקה, תאוריות שלקחו את המושגים ברירה טבעית והישרדות הכשירים ביותר מתחום הביולוגיה, וניסו להשתמש בהם גם בתחום הסוציולוגיה, הכלכלה והפוליטיקה. לטענת התאוריות הללו, יש הקבלה בין התפתחות המינים הביולוגיים, המתרחשת תוך תחרות בין מינים שונים על משאבים טבעיים, ובין התפתחותן של אומות או קהילות תוך תחרות ביניהן.

קיימת חפיפה מסוימת אך גם חוסר התאמות בין מושגים מתורת ה"אבולוציה" שהיא תאוריה ביולוגית-מדעית ל"דרוויניזם חברתי" שהוא תאוריה חברתית שגובשה על ידי פסיכולוגים וסוציולוגים. ב"דרוויניזם חברתי" משולבים רעיונות מאלתוסיאנים כגון רעיון מאבק הקיום (שלא בהכרח מתיישב עם שמירה על המגוון הגנטי, שנחוץ לאבולוציה), רעיון הישרדותם של הכשירים ביותר והרעיון שאי השוויון המובנה בטבע יוצר קידמה. יש הקושרים את הדרוויניזם החברתי בראש ובראשונה עם רעיון האבולוציוניזם החברתי של הרברט ספנסר, ויש הקושרים אותו עם קפיטליזם ולסה פר. התורה הוזכרה ונכרכה בהקשרים כה רבים עד שקשה לאפיינה. נטען לגביה שהיא נראית כתומכת בכל סוגי האידאולוגיה, מהריאקציונרית ועד לפרוגרסיבית, לרבות גזענות, מיליטריזם, כלכלת לסה פר, קפיטליזם בלתי מרוסן, מרקסיזם ואנארכיזם. ואכן, זרמים שונים נופפו בתורת דרווין ומשכו אותה לכיוונים שונים.

המונח דרוויניזם חברתי נטבע בתחילת המאה העשרים. במהלך שנות ה-40, לאחר נפילתה של גרמניה הנאצית (אשר הייתה מאופיינת כדרוויניסטית חברתית), הפך המונח להיות כינוי גנאי לאנשים או למדיניות או לרעיונות.

הגישה הדרוויניסטית, המדברת על יכולתם של המינים ה"חזקים" והמותאמים יותר לסביבתם לשרוד בטבע, שימשה צידוק מדעי לכאורה לתאוריות ולאידאולוגיות כוחניות כמו אימפריאליזם, קולוניאליזם וגזענות, שהתבססו על הטענה שבחברה האנושית יש גזעים חזקים, מפותחים וטובים יותר, שסיכויי ההישרדות וההתפתחות שלהם גדולים יותר משל הגזעים ה"נחותים", ולכן על אלה לקבל את מרותם של הגזעים הנעלים מהם.

בקהילת ההיסטוריונים של המדע קיימת מחלוקת בשאלת אחריותו של דרווין עצמו לתאוריות שונות של דרוויניזם חברתי, ובשאלה האם דרווין עצמו היה "דרוויניסט חברתי".

לטענת חוקרים רבים, על-אף השם דרוויניזם חברתי, התפתחותן של חברות אנושיות היא אבולוציה ממטית, ולפיכך למארקית ולא דרווינית.

הבסיס המאלתוסיאני

תומאס מאלתוס (1766–1834) פרסם בשנת 1798 (בהתחלה בעילום שם) את ספרו An Essay on the Principle of Population, ובו נכללים העקרונות הבאים: קיים בעולם חוסר איזון בין קצב הגידול באוכלוסייה (העולה בטור הנדסי) לבין קצב יצירת מקורות מזון חדשים (עליה בטור חשבוני). זה מוביל בהכרח לרעב, דלות, חולי ומלחמות. לכן, טען מאלתוס, יש להגביל את הסיוע הניתן לעניים. ככל שהם יקבלו יותר סיוע יעודד הדבר יותר בטלה, ומספר הנזקקים והדרישות שהם מעלים יוסיפו לעלות. הוא צידד בנקיטת צעדים לשם צמצום הילודה בקרב העניים וה"בלתי כשירים" שאינם מסוגלים לעבוד. האמצעי שהציע לשם כך היה להפעיל "ריסון מוסרי", על ידי העלאת גיל הנישואין והימנעות או ריסון בקיום אישות במסגרת הנישואין.

בשנת 1838 קרא דרווין את ספרו של מאלתוס. הוא ציין באוטוביוגרפיה שלו שהספר הוא שהביא אותו לתובנה כי גידול יתר באוכלוסייה גורר מלחמת קיום, לאור העובדה שלא כל הפרטים יכולים לשרוד. מאלתוס דיבר על מלחמת קיום בין פרטים. מלחמת הקיום המובהקת ביותר אכן מתקיימת בין פרטיו של אותו מין, שכן הם חיים באותו אזור ונאבקים על אותם מקורות מזון. דרווין הרחיב את הגבולות והחיל את העיקרון גם על מינים ועל קבוצות. דרווין טען שמלחמת הקיום כרוכה בהכחדה ובסבל, אך מאחר שהמתאימים ביותר הם ששורדים, נוצרת התפתחות אבולוציונית, ומתפתחים מינים חדשים שמותאמים לתנאי הסביבה שלהם. מלחמת הקיום בלתי נמנעת ובה בעת מבורכת.

בעקבות מאלתוס, הצר דרווין על כך שדווקא העניים והנקלים מתחתנים כמעט תמיד בגיל צעיר ומולידים יותר ילדים, בעוד שאנשים בעלי ערכים, המתחתנים בשלב מאוחר יותר של חייהם, רק כאשר יש להם אפשרות לכלכל משפחה, מולידים פחות. הוא טען כי יש בכך לגרום לדִרדור האומה, כפי שכבר קרה בהיסטוריה האנושית פעמים רבות. במכתבים פרטיים ציין דרווין את אמונתו כי בעתיד הרחוק יהא האדם יצור מושלם יותר מכפי שהוא כעת, וחזה שבעתיד הקרוב יושמדו ברחבי העולם גזעים נחותים רבים על ידי גזעים בעלי תרבות גבוהה משלהם.[דרוש מקור][מפני ש...]

לֵסֶה פֶר

דרוויניזם חברתי נתפש כהצדקה שמספק מדע הביולוגיה למדיניות חברתית, פוליטית וכלכלית של לסה פר וקולוניאליזם. הרברט ספנסר (1820–1903), הנתפש כדרוויניסט חברתי קיצוני הדוגל בתחרות חסרת רסן ובמלחמת מעמדות, פיתח את התאוריות שלו עוד לפני פרסום "מוצא המינים" ב-1859, והוא מהראשונים שעמדו על המשמעויות החברתיות של תורת האבולוציה, ותרם רבות לתפישה זו. הוא טען שהכחדתם של אינדיאנים ואבוריג'ינים תתבצע בהכרח במסגרת מלחמת הקיום. הוא הטיף לאי התערבות המדינה בחוקי הטבע של השוק החופשי.

ספנסר הושפע מכתביהם של מאלתוס, למארק ולייל, ומתורת הלֵסֵה-פֵר בכלכלה, שפותחה במאה ה-18 על ידי אדם סמית. ספנסר סבר שגידול האוכלוסייה יוצר תחרות בין הפרטים ומהווה מנוע לצמיחה, ביוצרו תמריץ לכל פרט בחברה להתייעל, להסתגל ולהוליד פחות צאצאים, ובאופן כללי הגידול גורם להתארגנות הפרטים במבנים חברתיים. הוא נותר עקבי בעמדותיו נגד התערבות המדינה בכלכלת השוק גם כשנחשפו תופעות קשות של עוני, עבודת ילדים ותנאי ניצול מחפירים של פועלים בתקופת המשבר הכלכלי באנגליה במאה ה-19. הוא סבר שההתפתחות האבולוציונית תביא לכך שהתחרות האלימה, למשל מלחמה, תתחלף בתחרות לא אלימה, שתיערך במסגרת השוק החופשי.

ספנסר הוא שטבע את הביטוי "הישרדותם של הכשירים ביותר", שאומץ על ידי דרווין, ואשר החליף את המונח "ברירה טבעית", החל במהדורה החמישית של ספרו "מוצא המינים". היסטוריונים ניסו לרכך את תדמיתו הקיצונית של ספנסר בטענה שהוא לא התנגד לצדקה באופן גורף, אלא הסכים לכך שתינתן עזרה לנזקקים, על בסיס התנדבותי, ובתנאי שזה ייעשה באופן מוגבל, באופן שלא יהא בכך להגדיל את מספרם.

הדרוויניזם החברתי בדמות מדיניות הלסה פר יוצא לארצות הברית, המדינה אשר מקדשת בחוקתה את האינדיבידואליזם, את היוזמה החופשית ואת חירויות הפרט, ובמיוחד את החופש של הפרט מפני התערבות המדינה, ולכן זכה בה לתמיכה רבה. פרופסור ויליאם סאמנר (אנ') (1840–1910), דרוויניסט חברתי מוביל, טען שמיליונרים הם תוצר של הישרדות החזק ומהווים ברכה לחברה בה הם פועלים. הוא הילל את הישגיה של מדיניות הקפיטליזם הבלתי מרוסן כמשקף את חוקי הטבע. ואילו התעשיין והנדבן אנדרו קרנגי, מיליונר אמריקאי שצמח מאשפתות והקים תאגיד פלדה משגשג, התנגד מכל וכל למיסוי. הוא גרס שהדרך המועילה ביותר לחברה היא לקיים תחרות ולאפשר למספר פרטים בחברה לרכז בידיהם את רוב הכסף, והם מצידם ינקטו בפילנתרופיה לטובת הציבור הרחב.

לוחמנות, גזענות ושוביניזם גברי בשם תורת האבולוציה

הדרוויניזם הבריטי נתפש כתאוריה ליברלית, אך גם שמרנים בני המאה ה-19, שנטו להתנגד לתורת האבולוציה, מצאו בה עקרונות שבהם ניתן להיאחז, ככל שהיא נוגעת למישור היחסים הבינלאומיים. הרעיון המזוהה עם הדרוויניזם החברתי, "הישרדותם של הכשירים ביותר", שימש בסיס לתפישה בדבר עליונות חברתית של בריטניה על גזעים נחותים או "בלתי מפותחים", והצדיק מבחינתם מאבקים על טריטוריה ועל שליטה כוחנית בעמים אחרים. כך, העובדה שאירופאים לבני עור הצליחו לכבוש את טסמניה נתפסה כמצדיקה את חיסולם של ילידי האי האבוריג'ינים. נטען כי לבנים ישכילו לנצל את הטריטוריה לטובת האנושות באופן מוצלח יותר מהילידים, וכי זהו חלק בלתי נמנע מתהליך הקידמה.

הרברט ספנסר טען שדרגת התפתחותם האינטלקטואלית של בני "הגזעים הבלתי תרבותיים" דומה לזו של ילדים בני הגזע התרבותי, שהוא הגזע הלבן הצפון אירופאי. הגיון זה הוחל גם על נשים. דטרמיניסטים חברתיים כדוגמת קופ (E.D. Cope), טענו כי מאפייניהן הפיזיים של נשים בנות הגזע העליון דומים לאלה של גברים בני הגזעים הנחותים, ככל הנוגע ליכולותיהן השכליות, בגרותן ויכולת ההתמודדות שלהן עם קשיים. סטנלי הול (אנ'), הפסיכולוג האמריקאי הנודע ביותר בתקופתו, השתמש בטענה כי נשים הן פרימיטיביות יותר מגברים מבחינה התפתחותית, כדי להסביר הבדלים בשיעורי ובאופני ההתאבדות, הקיימים בין גברים לנשים. הוא טען:

Woman's body and soul is phyletically older and more primitive, while man is more modern, variable, and less conservative. Women are always inclined to preserve old customs and ways of thinking.

מיליטריזם על בסיס התאוריה האבולוציונית, מבית מדרשו של הביולוג ארנסט הֶקֶל (1834–1919) והליגה המוניסטית שייסד, הגיע לשיאו עם התאוריה והמדיניות הגזענית של גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. הֶקֶל, דרוויניסט חברתי שנחשב פציפיסט, טען שחוקי האבולוציה שולטים בחברה ובטבע כאחד, וכי החוק הטבעי מעניק לגזעים העליונים את הזכות לשלוט באחרים. ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייצ'קה (1834–1896), שהד לדעותיו ניתן למצוא בספר "מיין קמפף" של אדולף היטלר, פיאר את גדולת המלחמה ומוסריותה. החלשים והפחדנים נכחדים, ובצדק, הוא טען. הגדולה טמונה במאבק שבין האומות. המלחמה היא דרך ההתדיינות בין אומות תרבותיות לאישוש תביעותיהן. מקורותיו הרעיוניים של פון טרייצ'קה אינם לקוחים אך ורק מהדרוויניזם החברתי, קיימת גם השפעה של פרידריך הגל ושל מסורות פרוסיות.

הדרוויניזם ואגף השמאל

הלכי הרוח של הדרוויניזם החברתי ביטאו נטייה ברורה לעבר הימין הפוליטי, בקרב אנשים שמטבע הדברים התנגדו לסוציאליזם וכפרו בחובת המדינה לעזור לעניים. עם זאת, גם מנהיגי השמאל קרל מרקס (1816–1883) ופרידריך אנגלס (1820–1895) מצאו עניין רב בתורה. הם החילו אותה על המאבק המעמדי בין קבוצות, הצדיקו באמצעותה קריאה למהפכה נגד הבורגנות השלטת, וטענו שניצחון הפרולטריון בלתי נמנע. היו שמצאו ברעיון מלחמת הקיום של דרווין רמז לכך שמתקיים שיתוף פעולה בין הפרטים, ושיש בכך להסביר התנהגויות אלטרואיסטיות. סוציאליסטים איתרו ב"מוצא המינים" נקודות השקה לאידאולוגיה שלהם, דבר שהפתיע את דרווין עד מאוד, ואילו הליברלים ראו בדרווין בן ברית למאבקם נגד הכנסייה.

פציפיזם מכוח הדרוויניזם

גם המתנגדים לאלימות מצאו עצמם מחוזקים בעקבות קריאת "מוצא המינים". דרווין נתן בספרו דוגמאות להקרבה עצמית של פרטים למען טובת הכלל. בפרק השלישי של הספר הוא הרחיב את המונח "מלחמת קיום", כך שיכלול גם מעשים של שיתוף פעולה בין חיות, וציין:

The term struggle for existence, used in a large sense. I should premise that I use this term in a large and metaphorical sense, including dependence of one being on another, and including (which is more important) not only the life of the individual, but success in leaving progeny.

פציפיסטים טענו שרצח ומלחמה בקרב בני אותו מין הם נדירים בעולם החי ורק בני האדם הורגים את בני מינם על בסיס קבוע. דרווין גם הביע בספר התנגדות לגיוס חובה ולמלחמות בכלל, מאחר שזה מונע מזכרים בריאים להינשא ולהוליד ילדים בשנותיהם הפוריות ביותר, וכמובן שגם מסכן את חייהם.

גאלטון והאיגניקה

ערך מורחב – איגניקה

פרנסיס גאלטון (1822–1911) טבע את המונח "איגניקה" בספרו Inquiries into Human Faculty and it's Development שהתפרסם בשנת 1883 ופיתח תורה בשם זה. הרעיון המרכזי שלה הוא שמחובתה של החברה לדאוג לכך שתהיה רבייה מוגברת של "כשירים", ולמנוע את רביית ה"בלתי כשירים", מתוך ניסיון להביא לביעורם או לצמצום משמעותי של מספרם. האיגניקה הוצגה בצמוד לתורת דרווין, דבר היוצר קושי רעיוני, שהרי הדרוויניזם החברתי מזוהה עם הלסה פר – כלומר מתן יד חופשית, בעוד שהאיגניקה דורשת התערבות של החברה בחיי הפרט.

בראשית המאה העשרים הפכה האיגניקה לאחת התורות החברתיות המצליחות, ותרמה לחיזוק של מגמות גזעניות, שוביניסטיות ולאומניות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל היפוך המגמה, בעקבות השימוש של הנאצים באיגניקה, וחלה ירידה חדה בתמיכה בתורה זו.

גאלטון סבר שחברות מתורבתות נוטות לשבש את פעולתה של הברירה הטבעית באמצעות הסעד והרפואה, אשר מסייעים לשמר אנשים "בלתי כשירים" רבים, שבמצב הטבעי היו עוברים מהעולם. הוא הזהיר שהגזע האנושי ילך וידרדר אם לא יצומצמו שיעורי הילודה בקרב הבלתי כשירים.

טענתו המרכזית של גאלטון היא שילדיהם של אנשים נעלים נוטים לקבל בתורשה את תכונותיהם הנעלות של הוריהם ולכן יכולותיהם תהיינה מעל לממוצע, בעוד שעל ילדיהם של הורים נחותים גזרה התורשה מעמד נמוך. הוא ניסה לקדם תוכנית לפיה יחול איסור על רפי השכל להוליד ילדים, על ידי בידודם במוסדות או עיקורם, בעוד שלבעלי הכשירויות הגבוהות יינתנו תמריצים להוליד עוד ילדים.

בשנת 1904 ייסד גאלטון את ה"מעבדה הלאומית לאיגניקה". ההישג הגדול של התנועה הושג בשנת 1913, בדמות חוק המחייב את אשפוזם של לקויי נפש חמורים במוסדות. בארצות הברית, שבה הגישה הייתה נוקשה יותר מאשר בבריטניה, החלה תנועת האיגניקה להתמסד ב־1906 ולקיים מוסדות מחקר. מספר מדינות חוקקו חוקים המחייבים לבצע עיקור של אנשים הנמצאים מתחת לרף מסוים של אינטליגנציה. כמו כן היו יוזמות להגביל הגירה לארצות הברית של "גזעים נחותים" שעלולים לסכן את הדומיננטיות של הלבנים באוכלוסייה. ב-1924 נחקק חוק שקבע שמבקשי הגירה ידרשו לעבור מבחן קבלה, שבעקבותיו נדחו בקשות הגירה רבות.

תנועת האיגניקה היוותה תחליף של הניהול החברתי באמצעות מדיניות הלסה פר בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה, ומטרתה הייתה להציע מכשיר שנועד לאפשר לממשלות לנהל את אוכלוסייתן תוך שימוש במדע הביולוגיה. מדעי החברה, שהם יריביה של העמדה הביולוגית התורשתית שהובעה על ידי גאלטון, הציעו גישה אחרת לטיפול בבעיה: לבצע רפורמות חברתיות שנועדו לקדם את בני המעמדות הנמוכים. פתרון זה צריך להיות ממומן באמצעות תוספת מיסוי שתוטל על בעלי היכולת. האחרונים טענו שזה בזבוז, שום סכום כסף ושום השקעה בבריאות או בחינוך לא יוכלו לתקן את ה"תורשה הפגומה" של בני המעמדות הנמוכים. לכן הם הציעו למנוע מהם להוליד ילדים. זוהי למעשה התגלמות נוספת של הוויכוח על תפקיד התורשה לעומת הסביבה בעיצוב האופי האנושי (Nature versus Nurture).

הדרוויניזם החברתי כבסיס לאנטישמיות

"מוצא המינים" תורגם לגרמנית תוך שנה ממועד יציאתו לאור, ורעיונותיו זכו להצלחה עצומה בגרמניה, יותר מאשר בכל מדינה אחרת.

לאורך המאה ה-19, מדענים שונים באירופה פיתחו תאוריות שהתבססו על הדרוויניזם החברתי ועיקרן היה חלוקת העולם לגזעים שונים, ובמיוחד לנחותים ולעליונים. בין המדענים היו הרוזן ארתור דה גובינו, שפרסם את ספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים", ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. בספריהם דובר על נחיתות העם היהודי. הם התבססו על הדרוויניזם החברתי כדי להמחיש מדוע הגזע הלבן הטהור הוא החזק ואמור לשרוד, בעוד היהודים הם גזע נחות שצריך להיכחד "למען טובת האנושות". תאוריות אלו, שמרכזן שנאת יהודים ביולוגית ולא דתית, היוו יסוד לאנטישמיות המודרנית כפי שהתפתחה במאה ה-19, והובילו במאה ה-20 לפיתוח תורת הגזע הנאצית.

הסתייגויות מהדרוויניזם החברתי

המתנגדים לתאוריית הדרוויניזם החברתי הציגו מספר התנגדויות בסיסיות לעצם הניסיון ליצור אנלוגיה בין תהליכים אבולוציוניים ביולוגיים לתהליכים חברתיים:

1. הדינמיקה של תהליכים חברתיים שונה באופן מהותי מזו של תהליכים ביולוגים אבולוציוניים. תכונה שאדם רוכש במהלך חייו, כגון ידע בתחום מסוים, לא יכולה מבחינה ביולוגית לעבור בגנים לצאצא שלו. זה מועבר דרך חינוך ראוי. לפיכך, באותו אופן, צאצא מבני המעמד הנמוך יכול לקבל חינוך ראוי (מחקרים רבים הוכיחו שאין הבדלי IQ בין פעוטות של עשירים ועניים). כמו כן, תהליכים אבולוציוניים משמעותיים מתרחשים באופן רציף ואיטי ביותר במשך אלפי ואף מיליוני שנים. תהליכים חברתיים לעומת זאת עשויים להתרחש באופן מהיר, ואפילו להתבטא בקפיצות גדולות ("מהפכות חברתיות"). כלומר קצב ההתרחשות של שני התהליכים שונה לחלוטין.

2. השונות הנראית לעין בין בני אדם (צבע עור, מבנה פנים, גובה וכו') היא תוצאה של הבדלים גנטיים זעירים ביותר – ההבדלים הגנטים בין בני אדם בקבוצה אחת יותר גדולים מהבדלים חזותיים אלו. בנוסף, אין מניעה לכך שבני אדם ממוצאים שונים יולידו ילדים משותפים, ולמעשה, רוב בני האדם בעולם הם "מעורבים", במידה כזו או אחרת. לכן קשה להגדיר מהו גזע טהור. על אחת כמה וכמה, טענה בדבר יכולת מנטלית עדיפה של גזע מסוים בלתי ניתנת להוכחה מדעית.

3. הטענה בדבר נחיצותה של התערבות מלאכותית (במיוחד בכוח) לצורך ייצור 'ברירה טבעית' לכאורה אשר תוליד גזע יחיד סותרת את תורת האבולוציה שטוענת שככל שהגיוון הפנימי בתוך חברה אנושית גדל, כך גדלה יכולתה להתמודד ולשרוד אתגרים הניצבים בפניה מאחר שקיים מאגר גנים גדול יותר. בנוסף, ההבדלים המשמעותיים ביותר שנמצאו בין קהילות אנושיות הן בנטייה לחלות במחלות מסוימות, אולם גם בתחום זה מוצאים בדרך כלל מחלות גנטיות אופייניות לכל קבוצה חברתית, ולא ידוע על קבוצה שהיא בריאה יותר מקבוצות אחרות.

האם דרווין היה דרוויניסט חברתי?

חוקרים עסקו רבות בשאלה האם דרווין עצמו היה דרוויניסט חברתי. במילים אחרות: האם ניתן להבחין בין המונחים "דרוויניזם" לבין "דרוויניזם חברתי"? ויכוח זה החל עוד בחייו של דרווין, והוא היה מודע לכך. הדרוויניזם החברתי החל להתפתח על בסיס התורה האבולוציונית של דרווין סמוך לאחר פרסום ספרו "מוצא המינים" בשנת 1859, למרות שהספר אינו עוסק באבולוציה של החברה האנושית, אלא בעולם החי והצומח. העיסוק באבולוציה האנושית נעשה על ידו בספר "מוצא האדם", שפורסם בשנת 1871. דרווין לא יצר את הסטראוטיפים הגזעיים והדעות הקדומות העומדים בבסיסה של התורה, כל אלו היו קיימים עוד קודם; עם זאת, התורה שלו סיפקה גיבוי ביולוגי מדעי לתפיסה של עליונות גזעית, לאלימות וללוחמנות שבאו בעקבותיה.

היו שטענו שבהשקפותיו של דרווין על הטבע לא הייתה אידאולוגיה כלשהי, זהו עיסוק מדעי גרידא. עוד טענו "מגיניו" שהעוולות שנאמרו ונעשו בשם הדרוויניזם החברתי הן עיוות וניצול לרעה של תורת האבולוציה של דרווין, עשיית שימוש בתאוריה מדעית טהורה למטרות שאינן מדעיות בעליל, וכי דרווין היה מזדעזע אילו ראה את שמו נכרך באידאולוגיות כאלו.

הזרם הנגדי של ההיסטוריונים, בעקבות ג'ון קולטון גרין (אנ'), מדגיש כי דרווין ראה בברירה הטבעית, כלומר בהישרדותם של הכשירים ביותר, אמצעי המסביר את האבולוציה החברתית האנושית. בספרו "מוצא המינים" ציין דרווין כי המלחמות בטבע, הרעב והמוות גורמים להיווצרותן של חיות עליונות יותר. בספר "מוצא האדם" אימץ דרווין את השקפתו של מאלתוס שמלחמת הקיום בטבע מבורכת, בבחינת הכרח בל יגונה. כמו כן אימץ שם את גישתו של גאלטון, שבחברה האנושית התרבותית קיים כשל: פרטים חלשים בגופם או בנפשם שהיו נכחדים בחברה הפראית, מוחזקים בחיים בחברה התרבותית. טיפול רפואי ל"בלתי ראויים לחיות", עזרה לעניים, בתי מחסה, חיסונים – כל אלה מחלישים את הגזע האנושי. בספרו כתב:

פרט למקרה של האדם עצמו, כמעט אף אחד [שעוסק בגידול או טיפוח בעלי חיים] אינו בור עד כדי כך שיאפשר לחיות הכי גרועות שלו להתרבות. העזרה שאנו מרגישים מחויבים לתת לחסרי האונים היא בעיקר תוצאת לוואי של אינסטינקט הסימפתיה, שבמקורו נרכש כחלק מהאינסטינקטים החברתיים, אך בהמשך הפך, באופן שצוין קודם, רחום יותר ובעל תחולה רחבה יותר. אין לנו גם אפשרות להגביל את הסימפתיה שאנו חשים, אפילו אם ההיגיון המוצק דוחק בנו לעשות זאת, מבלי שתחול התדרדרות בחלק הכי אצילי של טבענו.

המקור באנגלית
" [e]xcepting in the case of man himself, hardly anyone is so ignorant as to allow his worst animals to breed. The aid which we feel impelled to give to the helpless is mainly an incidental result of the instinct of sympathy, which was originally acquired as part of the social instincts, but subsequently rendered, in the manner previously indicated, more tender and more widely diffused. Nor could we check our sympathy, even at the urging of hard reason, without deterioration in the noblest part of our nature."
צ'ארלס דרווין, מוצא האדם[1]

ההיסטוריון רוברט יאנג טוען כי מאחר שבספרו "מוצא האדם" דן דרווין במפורש בשאלות חברתיות כגון מעמדם של מפגרים, עניים, נשים ובני גזעים לא לבנים לאור התאוריה שלו, ההפרדה בין הפן הביולוגי וכביכול מדעי בתאוריה שלו לבין הפן החברתי וכביכול בלתי-מדעי בתאוריה היא הבחנה מלאכותית ואנכרוניסטית, שאינה בת קיימא.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38113244דרוויניזם חברתי