יהדות ליברלית (בריטניה)
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
היהדות הליברלית (אנגלית: Liberal Judaism) היא איגוד קהילות בקרב יהודי בריטניה, הקטן והפרוגרסיבי יחסית מבין שני הגופים בארץ השייכים לתנועה הרפורמית הבינלאומית וחברים באיגוד העולמי ל"יהדות" מתקדמת.
התנועה חולקת את דרכה של היהדות הרפורמית, ונחשבת לאגף הרחוק יותר מהיהדות. בין היתר, החשיבה צאצאים לאב יהודי כיהודים בתנאי שהתחנכו בזיקה לדת עוד בשנות ה-50, דור לפני שמדיניות דומה אומצה בארצות הברית. עוד בראשית ימיה שימשה בה אישה, לילי מונטגיו, בתפקיד הנהגה בכיר. בשלביה המוקדמים היה כחצי מהמלל בסידור התפילה באנגלית ובשנות ה-20 נערכו תפילות שבת גם בימי ראשון, אם כי כיתר התנועות הרפורמיות היא אימצה נוסח עברי בעיקרו ונסוגה מנושא השבת בראשון בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה. אופי חדשני זה מבדיל אותה מ"התנועה ליהדות רפורמית" בבריטניה (MRJ). למעט זאת, השתיים חברות יחדיו באיגוד העולמי וחולקות מוסד הכשרה יחיד לרבנים, "המכללה ע"ש ליאו בק" בלונדון. הזרם מונהג על ידי "ועידת הרבנים של היהדות הליברלית" (Rabbinic Conference of Liberal Judaism), שבראשה עומדת כיום הרַבָּה צ'רלי בגינסקי. המנהל הכללי של האיגוד הוא דני ריץ', ויושב-הראש הוא לוסיאן ג'יי. הדסון. לזרם הליברלי משתייכים שלושים ושבעה בתי-כנסת בעלי חברות מלאה, ועוד שניים בחברות חלקית ומספר קהילות מתפתחות. הרוב הגדול מצוי באנגליה עצמה, אך יש אחת באדינבורו שבסקוטלנד ועוד אחת מחוץ לבריטניה, בדבלין בירת אירלנד. בשנת 2010 נמנו על הזרם 7,197 בתי-אב, 8.7% מהרשומים בבית-כנסת כלשהו (אלה היוו אז 73% מכלל יהודי בריטניה).
התנועה מתבססת על הגותו של קלוד מונטיפיורי, שפעל מסוף המאה ה-19. הוא שטח את משנתו בהרצאה ב-1892, וב-1912 כינס אותה לספר "מתווה ליהדות ליברלית". לצד מושגים ששאב מאברהם גייגר ויתר מייסדי הרפורמה בגרמניה, הוא הושפע רבות מהאוניטריות, ייחס חשיבות למיסטיקה ודגל בגישה אוניברסלית מרחיקת-לכת. דרכו של מונטיפיורי העניקה לתנועה הליברלית הבריטית צביון טהרני ובלתי-מתפשר, בדומה ולעיתים אף יותר מהרפורמים האמריקנים. מונטיפיורי ונאמניו, כמו מונטגיו וישראל אברהמס, תפשו את האווירה הדתית של יהודי בריטניה בימיהם כנתונה בסטגנציה קשה. בשלהי 1901 ייסדו את "האיחוד הדתי היהודי" (Jewish Religious Union), שערך תפילה ראשונה ב-18 באוקטובר 1902. בין היתר ישבו גברים ונשים במעורב וללא כיסוי ראש, כל ההתייחסויות לחידוש עבודת הקורבנות ותחיית המתים הוסרו וחלק גדול מהמלל היה באנגלית. ב-1909 הוסף התואר "לקידום היהדות הליברלית" לשם האיחוד, וב-4 בפברואר 1911 הוא התמסד רשמית עם פתיחת "בית הכנסת היהודי הליברלי" (ק"ק "לב חדש") בלונדון. ישראל מאטוק, מוסמך היברו יוניון קולג', נקרא לכהן בראשו. מניין החברים בקהילה מנה כ-500 איש, ושולש עד תום מלחמת העולם הראשונה. עוד ארבע קהילות חדשות קמו עד 1928: שתיים בלונדון, אחת בליברפול ואחת במומבאי בקרב בני ישראל, בראשות לאה ג'יראי. "האיחוד היהודי הדתי" היה חבר מייסד באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שהוקם אז על ידי מונטיפיורי יחד עם רפורמים מכל רחבי תבל. ב-1926 נערכו לראשונה תפילות שבת גם ביום ראשון. כמו כן, התאפשר לחברי הקהל ולא רק לכלי הקודש לערוך את הטקסים.
לאחר 1933, כשאלפים רבים של יהודים גרמנים נמלטו מהנאצים אל בריטניה, הרדיקליות היחסית של הזרם הרתיעה אותם; אף כי הרפורמה הייתה הכח המוביל בגרמניה, היא פעלה תמיד בקהילות מאוחדות והייתה חייבת לנקוט עמדה פחות חדשנית. ההגירה הגדולה תרמה מעט יחסית לגידול המתמשך של הליברלים הבריטיים, שנשענו בעיקר על הצטרפות ילידים. ב-1944 שינה ה-JRU את שמו ל"איחוד בתי-הכנסת הליברלים והמתקדמים" (Union of Liberal and Progressive Synagogues), וב-1949 הוא מנה אחת-עשרה קהילות. הדמות הבולטת בזרם בעשורים הבאים היה ג'ון ד. ריינר, שלצד עבודתו כתאולוג והוגה דתי חיבר גם סידורי תפילה חדשים ב-1967 וב-1995. לצד שימוש גובר בעברית והשבת קטעים מסורתיים, הוא הכניס בהדרגה גם שפה עוקפת-מגדר. ב-1992 נוסח ואומץ מצע כולל חדש, "ארבעים ושניים החיובים של היהדות הליברלית." ב-2002 שינה ה-ULPS את שמו הרשמי ל"יהדות ליברלית".
לקריאה נוספת
- מיכאל מאיר, Jewish Religious Reform in Germany and Britain התפרסם בתוך: Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 309-324.
- Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000, University of California Press, 2002. עמ' 168-175, 221-222, 248-252.
- "Liberal Judaism", בתוך: William D. Rubinstein (עורך), The Palgrave Dictionary of Anglo-Jewish History, Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2011, עמ' 593.
קישורים חיצוניים
- אתר הבית של היהדות הליברלית בבריטניה
- Affirmations of Liberal Judaism
- Synagogue Membership in the United Kingdom in 2010 (עמ' 13)
- אדם לנגלבן, ?What is Progressive Judaism in Great Britain all about
