שיכר גויים

שֵׁכַר גּוֹיִים הוא איסור הלכתי שנוסד בתקופת האמוראים, לפיו נאסר על יהודי לשתות שֵׁכר בביתו של נכרי או בחנותו, כדי למנוע קירוב הדעת וחשש חתנות עמו. דין זה נפסק בספרות ההלכתית, אך במרוצת השנים הוא סויג בסייגים שונים.

מקור הדין

מקור הדין בתלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה, שם מסופר שרב פפא ורב אחאי נהגו לשתות את השכר שקנו מן הנכרי מחוץ לחנותו:

רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא ושתי [היו מוציאים לו את השכר לפתח החנות, ושם שתה], רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי [היו מביאים לביתו את השכר, ושם שתה], ותרוייהו משום חתנות, רב אחאי עביד הרחקה יתירתא [עשה הרחקה יתירה]

— מסכת עבודה זרה דף ל"א עמוד ב'

סייגים לאיסור

דין אכסנאי

בספר התרומה מובא סיוג לאיסור, לפיו כאשר יהודי מתאכסן בביתו של נכרי, מותר לו לשתות בו שכר. לדעת רבים הטעם לכך משום שבאותו הזמן בית הנכרי נחשב כביתו של היהודי, יש אומרים שהטעם הוא משום שבמפגש אקראי שכזה אין חשש ליצירת קשרים עמוקים עם הנכרי, שיביאו לחתנות.

ויש המצמצמים סיוג זה רק למקרה שבו היהודי מביא את השכר ממקום אחר, אך אם בעל הבית הנכרי מביא את השכר, אסור ליהודי לשתותו.

דרך ארעי ואקראי

סיוג נוסף שהזכיר ספר התרומה לאיסור שכר גויים הוא שאם השתייה נעשית בדרך ארעי, שלא בא לבית הגוי כדי לשתות עמו, אין חשש חתנות ולא אסרו בזה.

אחרונים רבים דרשו שמלבד הארעיות של השתייה, היא תיעשה גם באקראי ולא בקביעות.

חשש איבה

סיוג נוסף שהזכיר ספר התרומה, שאם ישנו חשש שבעקבות ההימנעות משתיית השכר בבית הנכרי עלולה להיווצר איבה ביניהם, אין חשש ששתייה כזו תביא לחתנות ולכן היא מותרת.

מנהג אשכנז להקל בשכר תבואה ותמד

בספר הישר מובא שאין איסור בישולי גויים בשכר של גויים הנעשה מתבואה, משום שהוא עובר קלייה לפני הבישול, ולכן גם אין בו איסור שכר של גויים, ומותר לשתותו בבית יהודי. וכך כתב גם לגבי יין הדבש, שגם בדבש אין איסור בישולי גויים.

הראבי"ה הקשה על דבריו, מדוע אם כן אסור לשתות שכר בבית הגוי, הלא גם שם אין איסור בישולי גויים בשכר הנעשה מתבואה. ואכן כך דעתו של הראבי"ה, שאין איסור שכר גויים בשכר של תבואה ודבש גם בבית הגוי, הואיל ואין בהם איסור בישולי גויים.

אולם המרדכי והאגודה כותבים בשם רבנו תם והראבי"ה שסיבת ההיתר לשתות שכר גויים העשוי מתבואה ודבש הוא משום שהאיסור מתחילתו היה רק על שכר שהופק מתמרים, שזהו השכר המצוי בבבל העשירה בתמרים. אך שכר מתבואה ודבש, שלא היו שכיחים בתקופת האמוראים בבבל, לא נאסרו.

מנהג זה, לשתות שכר המופק מתבואה ודבש, הכה שורשים בכל ארצות אשכנז, עד שהרמ"א כתב בהגהותיו על השולחן ערוך, ש"יש מתירין בשכר של דבש ותבואה, וכן נוהגין להקל במדינות אלו".

נימוקים לכך שאין בשכר איסור בישולי גויים

הראשונים דנו בשאלה מדוע אין בשכר גויים איסור בישולי גויים שמכוחו יש לאסור את שתיית השכר שלהם גם בביתו של יהודי, מאחר שהשכר עובר בישול בעת תהליך הכנתו.

ניתנו מספר תשובות לכך בראשונים:

1. השכר אינו עולה על שולחן מלכים, ואחד התנאים לחלות איסור בישולי גויים הוא שהמאכל עולה על שולחן מלכים.
2. השכר מופק ממאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, כגון תמרים, והתנאי השני לחלות איסור בישולי גויים הוא שאין אפשרות לאכול את המאכל ללא בישולו.
3. טעמה של התבואה המתבשלת בתהליך הפקת השכר, בטל למים שבהם היא מתבשלת.

נימוקים לכך שדיני שכר הגויים קלים מפת גויים

שאלה נוספת שאותה עוררו הראשונים היא מדוע דיניו של שכר גויים קלים מדיני פת גויים, שהפת נאסרה גם בבית היהודי, ואילו שכר גויים נאסר רק בביתו של הגוי.

גם על שאלה זו ניתנו מספר הסברים בראשונים:

1. פת גויים היא מאכל בסיסי וקיומי של האדם, ותדירות צריכתו מן האופה גבוהה, וממילא קיים חשש גבוה שתיווצר קרבה עם הגוי שממנו קונה היהודי את הפת.
2. הפת הייתה נאפית בעבר בעיקר על ידי נשים, ונמכרת על ידן ליהודי, וממילא חשש הקשר המוביל לנישואין בזה היה גבוה מבקניית שכר מהגויים.
3. פת גויים נאסרה בגזירת י"ח דבר, ועל כן דיניה חמורים. ואילו שכר גויים נאסר בימי האמוראים ללא גזירה רשמית של בית הדין הסמכותי של הדור, ולכן תוקף וחומרת איסורו נמוכים משל הפת.
4. השכר נאסר כסניף של יין נסך ולא כאיסור עצמי כמו פת, ולכן דיניו קלים משל פת.
5. חשש החתנות בשכר נמוך מבפת, כי בעבר השכר היה נחשב למשקה שאינו חשוב כל כך, ולא היו רגילים לשתותו בחבורה המביאה לקרבה.

ראו גם

• הלכות הרחקה מגויים
• סתם יינם

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שיכר גויים25015021