אוסטיודן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"בעיית האוסטיודן", ספר מ-1926 בו הציע הסוציולוג פאול נתן לתמוך בממשלת ברית המועצות כדי שתיישבם מחדש בפנים רוסיה.

אוֹסטיוּדֶןגרמנית: Ostjuden, "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי הפובליציסט היהודי-אוסטרי נתן בירנבוים בשנת 1900, אף כי תיאר מושג ודימוי מובחן היטב שהיה קיים בתודעה מאז ראשית המאה ה-19.[1] הכינוי התייחס לריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שלא עברו תהליכי מודרניזציה של ממש. הביטוי שימש כדי להנגיד אותם ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו מעורים בסביבתם ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי התכוון בעיקר ליהודי אירופה הסלאבית ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "רוסיה, פולין, גליציה, בוקובינה, צפון-מזרח הונגריה ורומניה."[2] כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעיתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "יקים".

היסטוריה

בשלהי המאה ה-18 התחוללו במרכז אירופה ובמערבה תמורות פוליטיות ניכרות שהובילו למתן אמנציפציה ליהודים – קודם בפועל, על ידי שוויון זכויות הולך וגדל, ואחר כך במוצהר. הזדמנויות כלכליות וחברתיות נפתחו בפני רבים, והם עזבו את דרך החיים המסורתית ואת הגטאות שאולצו להתגורר בהם לטובת השתלבות בחברה הכללית. שינוי דומה כמעט ולא התחולל באזורי המזרח, שהמודרנה אמנם הגיעה אליהם אך בקצב אטי, פחות מטלטל ובאיחור רב. היהודים נותרו תחת הגבלות מהותיות בעניינים כמו חופש התנועה והעיסוק, והוסיפו לסבול אפליה רשמית בוטה בהרבה מבמערב. ההבדלים העמוקים בין שתי האוכלוסיות התבטאו בכל תחומי החיים. ה"וֶוסטיודן" (יהודי המערב) עברו טמיעה לשונית מזורזת ושפת היידיש כמעט ונשכחה; עוד קודם לכן, בדמדומיה של החברה הישנה בגרמניה, הרבו המשכילים להצביע על טהרת הניבים המערביים של השפה, שהיו קרובים לגרמנית תקנית, בעוד שהניבים שבפולין וליטא היו גדושים השפעות סלאביות חזקות שעשו אותם כמעט ולא-מובנים להם. אפיון אחר של הניגוד בין שני הקיבוצים היה זה שבין "יהודי קאפטן" (Kaftanjuden) ל"יהודים עם עניבות" (Krawattenjuden), שכן האחרונים אימצו לבוש רגיל והראשונים הוסיפו לדבוק בחזות של אבותיהם.

הרתיעה והחשש מיהודי מזרח אירופה רווחו בעיקר בקרב יהודי גרמניה, שקרבתם הגאוגרפית לאזור הנידון הביאה אותם במגע מתמיד עם יושביה: תחושות אלה התמזגו עם הדימוי הנפוץ בתודעה הגרמנית של אזורים אלה כפרימיטיביים. דעות שליליות, מהסתייגות ועד תיעוב וסלידה, הובעו מצדם כלפי יהודי מזרח-אירופה מראשית ימיה של השכלת ברלין. המתח נותר בבסיס היחסים בין שתי התפוצות והחריף במיוחד כשמאות אלפי חיילים גרמנים נחשפו באופן בלתי-אמצעי להמון היהודי במזרח בעת מלחמת העולם הראשונה, ועם ההגירה הגדולה משם מערבה אחרי הלחימה. תחושות דומות הובעו גם על ידי יתר יהודי מרכז היבשת עד הונגריה, בה צף הפחד משטפון של אוסטיודן סביב החלת חוקי מאי ברוסיה ועלילת טיסאסלר. האסטרטגיה שאומצה לרוב הייתה עידוד מעבר של המהגרים לאמריקה ומאמץ גדול לאקלם את הנשארים במהירות ככל האפשר. למרות זאת, מספרם גדל בהתמדה. ב-1880 היו רק 15,000 יהודים ילידי ארצות חוץ בגרמניה, וב-1925 נרשמו כבר 107,000 (19.4% מתוך 564,000 יהודים בסה"כ), מבלי לכלול את צאצאיהם במשך השנים. חלקם של האחרונים היה גבוה יחסית, בגלל שיעור נישואי התערובת וההתבוללות הנמוך של הוריהם וסביהם לעומת יהודי גרמניה המקוריים.

עם זאת, בעיקר בראשית המאה ה-20, הקיטוב נשא גם משמעות חיובית. קבוצה גדולה מקרב הצעירים ביהדות גרמניה, לרוב דור שלישי או רביעי לאמנציפציה, ייחסו שורשיות ואותנטיות לאחיהם בפולין וברוסיה שנותרו לדעתם מחויבים לזהותם היהודית. תופעה זו, שנודעה כ"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult), חפפה תופעות כמו עליית הציונות; דעות זהות, על רקע אחר, הובעו בידי מייסדי אגודת ישראל דוגמת יצחק ברויאר, שסלדו מהחברה האורתודוקסית שבה גדלו ומעיגונה בתרבות הגרמנית, וכמהו לחקות את הדתיים המסורתיים. הסנטימנט התבטא בין היתר באיסוף סיפורי החסידים על ידי מרטין בובר, שהציג אותם לראשונה כרומנטיים וערכיים אחרי יותר ממאה שנה שבה הייתה החסידות לסמל לפרימיטיביות במרכז אירופה. רגשות כאלה (שסחפו בין היתר את פרנץ רוזנצווייג וגרשום שולם, ואפילו אלפרד דבלין יצא למסע בפולין בחיפוש אחר אותנטיות) היו מוגבלים בהיקפם: הרוב, בעיקר בגרמניה, חששו מ"בעיית האוסטיודן" שאיימה להגביר את האנטישמיות ולפגוע במעמדם האזרחי, שהיה איתן למדי מראשית ההשכלה ועד עליית הנאצים. האיום שבהגירה מהמזרח הביא לבחינת אפשרויות שונות. רבים ראו בציונות פילנתרופית ובפיתוח פלשתינה אמצעי להסיט את שטף הבאים, ואחרים הציעו להעניק תמיכה כספית לרוסיה, ולאחר מכן לברית המועצות, כדי שתיישב את האוסטיודן בסיביר ותביא לפתרון בעיית העוני והצפיפות במקומות מגוריהם.[3]

תמונה מתוך האוסף "תרשימים מרוסיה: אוסטיודן", שצייר הרמן שטרוק כחייל בחזית המזרחית.

הניכור היה הדדי, ורוב המזרחיים פיתחו יחסים מורכבים עם בני דתם שהתגוררו בארצות בהן ניתן שוויון זכויות. ברוסיה, בפולין וביתר המרחב התקיים קיבוץ יהודי גדול וצפוף, שהאפליה החוקית נגדו שימרה מאפיינים אתניים משותפים גם בתקופה שבה רבים זנחו את הדת – כך, לדוגמה, פרחה שם תרבות יידיש חילונית תוססת בעוד שאפילו באזוריה הנחשלים של הונגריה, המפגרת מכל ארצות האמנציפציה והיחידה שהשתמרה בה אורתודוקסיה חזקה, בקושי התפרסמו עיתונים בשפה.[4] אחידות זו עשתה את האוכלוסייה נכונה לקלוט את הרעיונות הלאומיים המתפתחים, ששמו את הדת במקום שני לכל היותר למול תפישת המערביים (ולו אלה שייחסו לכך חשיבות כלשהי) שיהדותם הייתה זרם דתי. כשחיים ויצמן בן התשע-עשרה, שכבר היה ציוני, הגיע ללמד בפנימיה האורתודוקסית היוקרתית בפְּפוּנְגְשטאדט שבגרמניה, הוא התקשה לעכל את מה שראה כסתירה: ”המנהל היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר שמר את המסורת הנוקשה, הפורמלית של אדוקי פרנקפורט. בית הספר התנהל בכשרות: היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על־פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים! אסור היה לכתוב באותו יום! התפילות נערכו שלוש פעמים ביום... ד"ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'. הוא הבין את יהדותו כך שמכל הבחינות, לבד ממנהגי הדת, גרמני הוא ככל צאצא של הכרוסקים.”[5]

ראיית המערביים כמתבוללים, תלושים ומנותקים הייתה סממן חשוב בתנועה הלאומית של יהדות מזרח אירופה, לענפיה השונים (מאוטונומיזם יהודי וכלה בציונות), שהתעוררה בשנות ה-1880 לאחר האכזבה וההתפכחות מהאידיאלים של תנועת ההשכלה שם. מלומדים מרירים שניסו לגבש תודעה לאומית להמונים תיארו את יושבי המערב שווי-הזכויות כמי שוויתרו על עצמותם וזהותם בתמורה לאמנציפציה ויצרו "יהודי ממוקף", יהודי-גרמני או יהודי-צרפתי, שניסה לשווא להעמיד פנים שהנו בן ללאום המקומי ושונה רק בדתו, בעוד שעורר בוז וסלידה ולבסוף את האנטישמיות המודרנית. "האסכולה המזרח-אירופית" של ההיסטוריונים היהודים, משמעון דובנוב והלאה, ציירה את האמנציפציה, ההשכלה, הטמיעה התרבותית והמגמה להגדיר את היהדות ככנסייה דתית כמשלב כוחות הרסני שריסק את העמִיוּת בין יהודי המערב. זה החל לחדור למזרח אך שם נבלם על ידי ההבראה של עליית הלאומיות, שהסכינה לחשוף את מהותו האמיתית של העם מול קריסת ערכי האמונה הישנה. דובנוב כתב על אדריכלי הרפורמה והנאו-אורתודוקסיה בגרמניה: גייגר והירש שללו את היות העם היהודי ישות לאומית והגדירוהו רק כקבוצה דתית. בכך הסכינו עם התבוללות לאומית שסופה שתכחיד את קיומם של היהודים.” מכל ההשקפות הדתיות במערב, נטו המזרח-אירופאים חסד דווקא לגישה הפוזיטיבית-היסטורית של הרב זכריה פרנקל, שעוזרו היינריך גרץ השפיע עליהם רבות, שהחשיבה את תפקיד העם בכוליותו כמעצב את האמונה. את השקפתו שלו על תפקיד האמונה ככלי-שרת בידי הלאומיות הוסיף דובנוב, הלאומי-חילוני, במקום אחר: ”בכלל אפשר לו לאדם להיות יהודי לפי תורת הנביאים או התלמוד... מנדלסון או הבעש"ט, לפי גייגר או הירש, ובלבד שלא יהיו כופרים בעיקר הרעיון הלאומי, שאינו דבר עיוני אלא מעשה היסטורי.” עליית האנטישמיות נתפשה באסכולה זו כהוכחה סופית למופרכות הניסיון "להתכחש" לטבע האמיתי של היהדות, לשיטתם; הנרטיב שציירו היה דומיננטי בהיסטוריוגרפיה שנים רבות ועודנו מרכזי מאד. הלאומיים במזרח הרבו לבכות את נטיית המערביים להתייחס לשאלות היהדות במונחים דתיים בלעדיים:[6] ב-1922 קונן כתב "המזרחי" על יהודי הונגריה ש”שקיבלו את ה"מאדיאריות" בתור אכסיומה לאומית. בנדון זה לא היה הבדל בין החסידים הקיצוניים לבין הנאולוגים. כולם כאחד הסכימו שעם ישראל איננו קיים בתור לאום והנם כולם "מאדיארים" בני דת משה... כשהעיקרון של אחדות האומה מוזר היה לכל ה"מאדיארים" בני דת משה, נקל היה לכל כיתה דתית להתבדל ולהיפרד.”[7]

הכינוי "אוסטיודן" צבר קונוטציות שליליות ושימש כתווית גזענית כלפי נשואיו, הן מצד ה"יקים" והן מצד האנטישמיים בגרמניה. בפוגרום שנערך ברובע שויננפירטל בברלין בנובמבר 1923, זעקו המפגינים: "אוסטיודן החוצה." האנטישמים השתמשו בו בהדרגה כדי להכליל את כל היהודים, כשלטענתם כולם היו בבסיסם "אוסטיודן". הוא התגלגל לשיח הפנים-יהודי בארצות הברית, שם היה המתח האתני בין יוצאי מרכז אירופה למהגרים העניים והחדשים ממזרחה למרכיב קבוע של החברה היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בימי העלייה החמישית צץ יחס דומה אך הפוך מצד הוותיקים יוצאי מזרח אירופה בארץ ישראל לפליטים היהודיים מגרמניה: המקומיים זכרו את היחס שספגו הוריהם, והפגינו לעיתים שמחה לאיד, במקביל לבוז ולהאשמות בהסתגרות ובהתנשאות כלפי החדשים.

עם הפלישה לפולין ב-1939, יחידות התעמולה של הצבא הגרמני עמדו על התועלת שבחשיפת החיילים ל"אוסטיודן במצבם הטבעי" בערים כמו קרקוב, כדי להצדיק את המדיניות הגזעית ברייך עצמו: באלפי מכתבים שנשלחו חזרה הביתה, כפי שציינו בסיפוק האחראים על הנושא, עלו נימות של תיעוב וגועל. למרות זאת לא היה די בכך כדי לטשטש כליל את ההבדלים בין שתי האוכלוסיות גם בעיני הממשל הגרמני האנטישמי שייעד את שתיהן למוות. אף בשנות ה-40 נשמר בידול מסוים ביניהן בתעמולה, בפרסומים רשמיים וביחס היום-יומי. בריגה אף הוקמו שני גטאות נפרדים, אחד ליהודים מהמערב ואחד למקומיים.[8]

לאחר מלחמת העולם השנייה, בגלל הקונוטציות שנקשרו אליו, הפך הביטוי להיות לא תקין פוליטית. הוא צף מחדש עקב ההגירה הגדולה של יהודים מברית המועצות לשעבר לגרמניה בשנות ה-90, והוחייה על ידי הימין הקיצוני.[9]

לקריאה נוספת

  • Steven E. Aschheim, Brothers and Strangers: The East European Jew in German and German Jewish Consciousness, 1800–1923, University of Wisconsin Press, 1982.
  • Jack Wertheimer, Unwelcome Strangers: East European Jews in Imperial Germany, Oxford University Press, 1991.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוסטיודן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אשהיים, עמ' 4.
  2. ^ נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,‏1916, עמ' 5.
  3. ^ אשהיים, עמ' 48.
  4. ^ Judith R. Baskin (עורכת), The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture. Cambridge University Press, 2011. עמ' 334-335.
  5. ^ Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001. עמ' 4–9. הנוסח העברי של הציטוט הוא מתוך: חיים ויצמן, מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל, הוצאת שוקן, 1951. עמ' 35.
  6. ^ Jonathan Frankel, Steven J. Zipperstein, Assimilation and Community: The Jews in Nineteenth-Century Europe, Cambridge University Press, 2004. עמ' 12-17 וכו';‏ הציטוט הראשון (מתורגם מאנגלית) מובא על ידי פרנקל מדברי ימי עם עולם, המהדורה הרוסית, כרך 2, עמ' 68; הציטוט השני מדובנוב, "מכתבים על היהדות הישנה והחדשה", הוצאת המחבר 1937, עמ' 19.
  7. ^ ק.ר. רובינשטיין, מלחמה בעולם הצדיקים, המזרחי, 7 בספטמבר 1922
  8. ^ דן מכמן, The Emergence of Jewish Ghettos during the Holocaust, Cambridge University Press, 2011. עמ' 73-74; מכמן, "Understanding the Jewish Dimension of the Holocaust", in: Jonathan Frankel (ed.), The Fate of the European Jew, 1939-1945: Continuity or Contingency, עמ' 237.
  9. ^ DDie Bedeutung des Antisemitismus im aktuellen deutschen Rechtsextremismus, Bundesamt für Verfassungsschutz Presse- und Öffentlichkeitsarbeit, 2002. עמ' 15.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0