חוקי נירנברג

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

תרשים המתאר את שייכותו של אדם לגזע הארי או לגזע היהודי על פי חוקי נירנברג, מתורגם לעברית

חוקי נירנברג (בגרמנית: Nürnberger Gesetze) היו חוקי גזע בימי שלטון גרמניה הנאצית, אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני ("בעלי דם גרמני או קרוב לו"). חוקים אלו נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית במהלך מצעדם השנתי בעיר נירנברג, ב־15 בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו מכיוון שאיננו ממוצא ארי. ב־14 בנובמבר אותה שנה פורט החוק הבסיסי, וכוּון ספציפית נגד היהודים. ב-3 בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים שבשטח הרייך.

היסטוריה חקיקתית

הרקע ההיסטורי

בזמן עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, פחות מאחוז מהאוכלוסייה בגרמניה היה יהודי; למרות זאת, אנטישמיות הייתה אלמנט מרכזי ברטוריקה של היטלר כבר 15 שנה לפני כן. מעלייתו לשלטון החלו רדיפות שיטתיות של יהודים על-בסיס גזעי. באביב וקיץ 1933 החלה התפתחות בצורך להבהיר ולהגדיר את מעמד היהודים בגרמניה. הדבר בלט בשל השוני בתפיסה של המדיניות האנטי-יהודית של המפלגה הנאצית לבין מדיניות הרייך המצופה של הרייך השלישי ונהיה צורך לאחד בין המדיניות האנטישמית של המדינה ובין המפלגה. הגסטפו ופקידי הממשלה האזוריים ביקשו פעמים רבות החלטה רשמית וסמכותית ועמדה חד-משמעית במדיניות כלפי היהודים, מכיוון שהעדר מדיניות ברורה כזאת גרמה עימותים בין פעילי המפלגה לפקידי מדינה בשאלת היהודים. דו"ח של הגסטפו משנת 1935, קבע שהמפלגה "תפעל מלמטה" בשאלת היהודים כדי לגרום לממשלה לפעול לפתרון הבעיה, בעקבותיה פגעו פעילי SA באופן שיטתי ביהודים בגלי תקיפה, ונדליזם והחרמות.

במקביל נשמעו דעות אחרות, כגון זו של ד"ר היילמאר שאכט, נגיד הרייכסבאנק, אשר ביקר את מדיניות המפלגה מכיוון שלדעתו היא הפריעה למאמציו לשיקום הכלכלה הגרמנית. בעקבות תלונותיו של שאכט, היטלר הורה, ב-8 באוגוסט 1935, לעצור כל "פעילויות של יחידים" נגד יהודים גרמנים. שר הפנים, וילהלם פריק איים בנקיטת אמצעים חמורים כנגד פעילי מפלגה אשר יפרו הוראה זו.

מבחינתו של היטלר היה זה הכרחי להביא לחקיקתם של חוקים אנטישמיים כדי לשקם את האכזבה של חברי המפלגה מהצו שהוציא ב-8 באוגוסט, במיוחד כיוון שהצו ניתן מסיבות פרקטיות ואילו שאיפתו הייתה כשאיפת חברי מפלגתו.

בכנס המפלגה הנאצית בספטמבר 1935 אמור היה היטלר להעביר החלטה שתהפוך את דגל צלב הקרס לדגל המדינה, ולשאת נאום התומך במדיניות התוקפנית של איטליה באתיופיה. אולם, שר החוץ קונסטנטין פון נויראט שכנע את היטלר לא לשאת את הנאום הרגיש בנוכחות הסגל הדיפלומטי. מפאת שינוי בלתי צפוי זה, היטלר היה חייב למלא את הזמן הפנוי בסדר-היום באירוע החגיגי, והחליט, כחלופה נאותה, להקדיש את נאומו לבעיית היהודים. הוא פקד בחופזה לנסח חוקים נגד היהודים. על המשימה הופקד ברנהארד לוזנר, המומחה לענייני יהודים במשרד הפנים, אשר נעזר בפרנץ אלברט מדיקוס ובוילהלם שטוקרט. לוזנר ומדיקוס הגיעו לנירנברג בבוקר 14 בספטמבר, החלו בניסוח הטיוטות, והיטלר בחר הצעת נוסח אחת מתוך ארבע.

ישיבת הרייכסטאג

ב-15 בספטמבר 1935, בשעה 8 בערב נפתחה ישיבה מיוחדת של הרייכסטאג באולם אגודת התרבות של נירנברג. זו הייתה הפעם היחידה בימי משטרו של היטלר שהרייכסטאג התכנס מחוץ לברלין. הפעם הקודמת שנירנברג הייתה מושב הרייכסטאג- הייתה בשנת 1543. היטלר טען בנאומו שהמצב הבינלאומי ההפכפך הוא זה שאילץ את גרמניה לשקם את צבאה והזהיר מפני סכנת הבולשביזם הבינלאומי. אולם הנושא המרכזי של נאומו היה היהודים. הוא טען שהיהודים הם סיבת התגברות המתח בין העמים, שהם פתחו שוב בחרם כלכלי נגד גרמניה ושבתוך גרמניה התנהגותם המתגרה עוררה תלונות גוברות. משום כך: "הדרך היחידה למניעת [התפרצות] פעולות התגוננות נמרצות ובלתי־מרוסנות מצד האוכלוסייה הנרגזת היא הסדר הבעיה באמצעות חוק... ניתן, על ידי פתרון מכריע חד־פעמי, ליצור בסיס שעליו יוכל העם הגרמני למצוא יחס נסבל כלפי היהודים. אם תקווה זו לא תתגשם, וההסתה היהודית בתוך גרמניה [ובזירה] הבינלאומית תימשך, ייבחן המצב מחדש", וההסדר "יימסר לשם פתרונו הסופי למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". היטלר ביקש מן הרייכסטאג לקבל את החוקים שיקריא גרינג.

נוסח החוקים

חוקי נירנברג שהתקבלו ב-15 בספטמבר 1935 כללו שלושה חוקים:

1. חוק הדגל
2. חוק אזרחות הרייך
3. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני

חוק אזרחות הרייך

"הרייכסטאג החליט פה אחד על החוק הבא המתפרסם בזה:

(1) נתין המדינה הוא כל מי שנתון לחסות הרייך הגרמני, ולכן הוא במיוחד מחויב כלפיו.
(2) נתינות המדינה מוענקת לפי הוראות חוק נתינות הרייך והמדינה.

(1) אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך.
(2) זכות אזרחות הרייך מוענקת על ידי מתן תעודות אזרחות הרייך.
(3) אזרח הרייך הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות בהתאם לחוקים.
שר הפנים מוציא בתיאום עם ממלא מקום הפיהרר את ההוראות המשפטיות והמנהליות הדרושות לביצוע ולהשלמת חוק זה.

הפיהרר וקאנצלר הרייך אדולף היטלר, שר הפנים פריק"

החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני

"חדור הכרה שטוהר הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני, חדור רצון בלתי נמנע להבטיח את האומה הגרמנית לעולם, החליט הרייכסטאג פה אחד על החוק הבא, המתפרסם בזה:

(1) נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים. נישואים שנערכו בניגוד [לחוק] בטלים, גם אם נערכו בחו"ל לשם עקיפת חוק זה.
(2) רק התובע הכללי יכול להגיש תביעה לביטול [הנישואים].
יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ונתיני המדינה, בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים. יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתינות המדינה בעלות דם גרמני או בעלות דם קרוב לו שהן למטה מגיל 45.

(1) אסור ליהודים להניף את דגל הרייך והמדינה ולהציג את צבעי הרייך.
(2) לעומת זאת מותר להם להציג את הצבעים היהודיים. ביצוע היתר זה עומד תחת חסות המדינה.

(1) העובר על איסור זה של סעיף 1 עונשו בית סוהר.
(2) אדם העובר על איסור של סעיף 2 עונשו מאסר או בית סוהר.
(3) העובר על הוראות סעיף 3 ו- 4 עונשו מאסר עד שנה וקנס כספי או אחד מעונשים אלה.
מיניסטר הפנים מוציא בתיאום עם ממלא מקום הפיהרר ומיניסטר המשפטים את ההוראות המשפטיות והמנהליות הדרושות לביצוע ולהשלמת חוק זה. החוק נכנס לתוקפו יום לאחר פרסומו; סעיף 3 רק ב-1 בינואר 1936.

הפיהרר וקאנצלר הרייך - אדולף היטלר מיניסטר הפנים - פריק מיניסטר המשפטים - ד"ר גירטנר ממלא מקום הפיהרר - ר' הס"

תקנה ראשונה לחוק אזרחות הרייך

התקבל ביום 14 בנובמבר 1935

4. (1) יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה בעניינים פוליטיים; הוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית.

5. (1) יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים שהם יהודים גמורים לפי גזעם. (2) כיהודי נחשב גם בן תערובת, נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים.

(א) אשר השתייך בעת הוצאת החוק לקהילה היהודית או נתקבל אליה לאחר מכן. (ב) מי שהיה בעת הוצאת החוק נשוי ליהודי או התחתן עם יהודי לאחר מכן. (ג) מי שמוצאו מנישואין עם יהודי כמשמעו בפסקה (1) שנערכו לאחר שהחוק להגנת הדם (ד) והכבוד הגרמני מ-15 בספטמבר 1935 נכנס לתוקפו.

מי שמוצאו מיחסים אסורים עם יהודי מחוץ לנישואים כמשמעו בפסקה (1) ונולד מחוץ לנישואים אחרי 31 ביולי 1936 יחשב כיהודי ולא כגרמני.

תמצית החוקים

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

תעודת ייחוס ארי, ובהּ רישום מדוקדק של הדורות הקודמים, כולל תאריך לידה ותאריך פטירה, מקום מגורים ומקצוע. לצד כל רישום ניתן לראות את חתימתו של פקיד הרישום המקומי אשר אישר את התיעוד, ולידה מתנוסס חותם עם סמל עיט הרייך

• חוק דגל הרייך קבע ששחור, אדום ולבן הם הצבעים הלאומיים, ודגל צלב הקרס הוא הדגל הלאומי.
• חוק אזרחות הרייך קבע כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. נוצרה הפרדה בין "אזרחי הרייך" (Reichsbürger) לבין "נתיני הרייך" (Staatsangehörige) וזרים (Ausländer - תושבים שאינם אזרחים). התקנה קבעה שיהודי (להבדיל ממישלינג) לא יכול להיות אזרח הרייך, ולכן לא מגיעות לו זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות. הוא גם אינו זכאי להגנה משפטית. לחוק זה נלוותה תקנה חשובה שהגדירה מיהו יהודי:
  • יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים יהודים (כאשר סב יהודי הוא סב אשר השתייך לקהילה הדתית היהודית). אדם שאחד או שניים מסביו יהודים נחשב רק למישלינג, אלא אם:
    • יש לו שני סבים יהודיים, וגם:
      • הוא משתייך לקהילה הדתית היהודית, או
      • נשוי ליהודי, או
      • נולד כתוצאה מיחסים עם יהודי, בין אם במסגרת נישואין ובין אם לא (כך שיש לו 2 סבים יהודים ועוד 2 או יותר סבי-רבא יהודים)
• החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני (חוק הגנת הדם) אסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי אישות עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית אריות (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה); נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה ודגל המפלגה הנאצית או לעשות שימוש בצבעיו, כדי שלא לטמאו, אבל הותר להם להציג סמלים יהודיים כמו מגן דוד.
• אושרה בחוק אפליה במספר תחומים כנגד יהודים. לדוגמה, איסור ישיבה בספסלים ציבוריים, איסור כניסה למתחמים ציבוריים שונים, הגבלות על למידה באוניברסיטאות, הגבלה על עבודת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ועל עבודת רופאים יהודים בבתי חולים גרמניים, איסור על החזקת כלבים וחיות מחמד אחרות על ידי יהודים, ועוד. אפליה זו הייתה תחילת התבטאותה של האנטישמיות כלפי היהודים בגרמניה הנאצית.

ההשלכות והמשמעויות של חוקי נירנברג

קובץ:Izehutgerman.jpg

צילום הכריכה החיצונית של תעודת זהות של יהודי בגרמניה משנת 1939. האות "J", המסמנת את המילה "יודה" (יהודי), מופיעה בגדול על פני הכריכה

בבסיס החוקים עמדה תאוריה פסבדו-מדעית אשר היוותה בסיס להפליית היהודים, והפליית הצוענים מאוחר יותר. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנע מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לנתינים מדרגה נחותה. החוקים קבעו את הקבוצות שאזרחותם נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית.

• חוקי נירנברג נתנו חסות חוקית ליחסם של הגרמנים אל היהודים. יהודים לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שעל-פי חוקי נירנברג אינם נחשבים אזרחים. לא ניתנה להם הגנה משפטית, או חסות מדינית- ובכך חוק דגל הרייך החל לפגוע בהגנתם של היהודים, המשפטית והפיזית.
• חוקי נירנברג מכוונים כלפי היהודים כעם, כציבור נבדל ונפרד על־פי גזעו. הגרמנים בודדו את היהודים משאר אזרחי הרייך. משנת 1938 סומנו היהודים בבגדיהם ובתעודותיהם.
• חוקי נירנברג היו שלב נוסף לקראת פגיעה פיזית ביהודים. הם פגעו ביהודים חברתית, ומשנת 1939 החלו הנאצים לרכזם בגטאות ולבודדם פיזית.
• הגרמנים פעלו בגלוי וללא חשש מתגובת שאר מדינות העולם. היטלר העריך נכונה כי אף מדינה לא תגיב נמרצות כנגד פעולותיו נגד היהודים.

מבחינת החוג הפנימי שסביב היטלר, החוקים היוו ניצחון מוחץ ליוזף גבלס ולרצונו להשיב את המלחמה ביהודים לראש סדר היום. לעומתו, הרמן גרינג אחז בדעה הנגדית בנוגע ליהודים והאמין ב"אנטישמיות פרגמטית" ויחסית לכל שאר חברי החוג הפנימי גרינג לא היה אנטישמי לוחמני. לכן, גבלס דאג שגרינג אפילו לא יוזמן לוועידה ולתהליך החקיקה של החוקים. גרינג, שכבר ספג מגבלס השפלה קשה כאשר האחרון שכנע את היטלר לגנות בפומבי את הראוותנות שלו, כעת ספג השפלה שנייה, והיריבות בין השניים החריפה ועתידה להחריף עוד יותר בשנים הבאות.

רוב היהודים הגרמנים קיבלו את החוקים בשלווה יחסית ואף בתחושת רווחה, שכן הם סיימו תקופה ארוכה של אי-ודאות באשר לאופן שבו המשטר הנאצי מתכוון לנהוג בהם. רובם האמינו כי מטרת המשטר היא הפרדה, והחוקים אוששו את ההנחה הזאת. באמצעות חוקי נירנברג הפכה היהדות למיעוט לאומי דה-פקטו. עדות לכך שהיהודים תפסו את התקופה כטובה יחסית, היא שיעור המתאבדים הנמוך ביותר בקרבם בתקופת חקיקת חוקי נירנברג לעומת התקופות של חרם אחד באפריל 1933, ליל הבדולח ב-1938, והגירושים למזרח.

ראו גם

• הגזע הארי
• תעודת ייחוס ארי (בגרמנית: Ahnenpass)
• חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי
• חוקי הגזע באיטליה
• אדית האן

לקריאה נוספת

• אברהם מרגליות, 'תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג', יד ושם יב (תשל"ח), 55–76.
• יואב גלבר, 'תגובת ההנהגה הציונית על חוקי נירנברג', דפים לחקר תקופת השואה ו (תשמ"ח), 49–79.
• נתן כהן, 'ההתייחסות לחוקי-נירנברג בעיתונות היהודית בווארשה', ילקוט מורשת מח (תש"ן), 33–54.
• יוסף ולק, 'העיתונות היהודית וחוקי נירנברג', בספרו: כיום אתמול: מסות, מאמרים וזכרונות, ירושלים: הוצאת ששר; מכון ליאו בק; רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1997, עמ' 108–117, 169–171.
• לותר גרוכמן, '"חוק הגנת הדם" והמערכת המשפטית: על חוקי נירנברג ועל השפעתם', בשביל הזיכרון 40 (תשס"א), 4–12.
• יפעת וייס, 'הגזעתם של היהודים: אנתרופולוגיה היסטורית של חוקי נירנברג', בתוך: יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר; הקיבוץ המאוחד, תשס"ח, עמ' 186–200.
• אינגבורג הכט, חומות סמויות מן העין, הוצאת אחוזת בית, 2018.

קישורים חיצוניים

• חוקי נירנברג באתר יד ושם
• על חוקי נירנברג והשפעתם, באתר יד ושם
• תרגום עברי לקטעים מחוקי נירנברג, באתר מכללת סמינר הקיבוצים
• חוקי נירנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חוקי הגזע של הנאצים – "חוקי נירנברג" באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34671900חוקי נירנברג