מנחת העומר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנחת העומר או עומר התנופה הוא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר, למחרת חג הפסח. מידת הנפח, הנקראת "עומר", מובאת לכהן, שתפקידו להניף את המנחה לפני ה'. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.

תאריך ההקרבה "ממחרת השבת"

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממחרת השבת

מקור המצווה הוא בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י':

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן.

בתקופת בית שני היו כתות שניסו לערער על תאריך הבאת העומר שקיבלו חז"ל. למחלוקת זו השלכה לספירת העומר ולקביעת תאריך חג השבועות.

חז"ל פירשו את ה'שבת' שנזכרה בפסוק שיש להביא את העומר ממחרתו, שהוא יום טוב הראשון של פסח. לפי זה יש יום קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט”ז בניסן. גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[1] לעומתם, הצדוקים וכיתות אחרות בזמן הבית ואחריהם הקראים פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ל'שבת בראשית', היינו, היום השביעי מימי השבוע. הם פירשו שהכוונה לשבת שאחרי יום טוב הראשון של פסח. ולפי זה אין תאריך קבוע להקרבת העומר כל שנה, ותאריך חג השבועות נע בהתאם.

קציר העומר

אסור אפילו על היחידים לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אע"פ שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין יהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.

הקציר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת[2]. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.

מהלכות הקצירה

שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.

במשנה מתואר מעמד הקציר לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:

שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

משנה מנחות י

ההקרבה

מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגריסים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של קמח מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.

ביום ט"ז בניסן כהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. כהן מניף את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מכ"ד מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.

איסור חדש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור חדש

בזמן שבית המקדש היה קיים, חל איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן לפני שהוקרב העומר. מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו”.

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם כותב שבזמן שאין בית המקדש, כל היום כולו אסור מן התורה.

תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה (ראו לעיל) ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.

ספירת העומר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספירת העומר

מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת 'עומר התנופה'.

יש לספור ימים ושבועות שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום על פי הדין. יש לברך לפני הספירה: “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".

יום החמישים לספירה הוא חג השבועות, שנקרא כן על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הקרבת העומר.

חיקוי קצירת העומר בציבור הכללי

עם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל חודש גם מנהג קציר העומר. הטקס ברוב הקיבוצים שעורכים אותו מבוסס על הטקס שעיצבו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין ברמת יוחנן.[3]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. וולף לסלאו, Falasha Anthology. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press. , 1951, (ISBN 0-300-03927-1), עמוד xxxi
  2. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ה
  3. טקס קציר העומר באתר חגים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0