שעבוד מצרים

עמוד מהגדת ברצלונה מהמאה ה-14

שעבוד בני ישראל במצרים הוא כינוי לסיפור המתואר בספר שמות, בתורה שבעל-פה ובספרות האגדה, ובה היו בני ישראל משועבדים למצרים. השעבוד כלל עבודת פרך וגזירות שונות, כגון הריגת התינוקות הזכרים, והוא הסתיים עם יציאת מצרים.

רקע

ההבטחה לאברהם

ערך מורחב – ברית בין הבתרים

ה' התגלה אל אברהם במעמד ברית בין הבתרים, וכורת עמו ברית שבה מבשר לו שזרעו ירש את ארץ עשר האומות, אך באותו מעמד מוסיף לבשר לו שכמו כן זרעו ישועבד בארץ זרה במשך 400 שנה, ולאחר מכן יזכו לירושה זו. הבטחה זו מוזכרת בהגדה ומודגשת בשיר "והיא שעמדה".

ירידת יעקב ובניו למצרים

ערך מורחב – ירידת יעקב למצרים

בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב ששרר בארץ כנען, שוּכּנוּ על ידי יוסף, המשנה למלך המצרי, בארץ גושן. משבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר. פרעה מלך מצרים חשש שגידולו של המיעוט הזר יהווה סכנה לביטחונה של מצרים, שכן הוא עלול לשמש כגיס חמישי במלחמה עתידית, והפך אותם לעבדים המשועבדים לעם המצרי.

לאחר מות מלך מצרים, המליכו מלך חדש, הוא חשש מהתרבותם המהירה בני ישראל, ומחשש שמא ילחמו נגד העם המצרי ויגרשו אותו ממצרים. עקב כך גזר עליהם גזירות על מנת להפחית את הילודה.

גזירות פרעה

פיתום ורעמסס

ערך מורחב – פיתום ורעמסס

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס - בגזירה הראשונה חויבו בני ישראל לבנות לפרעה ערים לאוצרות המלוכה, שנקראו 'פיתום ורעמסס'.שעבוד זה כלל אף העלאת מיסים וביצוע עבודות השדה השוטפות בממלכה תוך כפייה ועינויים, במטרה להתיש אותם ולמעט את הילודה בקרב בני ישראל.

בעקבות גזירה זו ציפה העם המצרי להפחית את הילודה בבני ישראל מחמת העינויים והעמל, אך באורח ניסי המשיכו בני ישראל להתרבות וכפי שנאמר בתורה: ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (ספר שמות, פרק א', פסוק י"ב).

עבודת פרך

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ - לאחר שראו שלא פחתה הילודה, נתנה רשות למצרים להעביד את בני ישראל בעבודת פרך כפי רצונם, ואכן המצרים מיררו את חיי בני ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ובעבודות השדה.

הריגת הזכרים

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ - משנוכח פרעה לדעת שעבודות הפרך לבדן אינו משיגות את מטרתן, שכן ”וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”, זימן פרעה את המיילדות העבריות ודרש מהן להרוג את כל התינוקות הזכרים בשעת לידתם. המיילדות, שהיו יראות את ה' וסירבו לשתף פעולה עם הגזרה, סיפרו לפרעה שהעבריות בקיאות בחכמת הלידה, ויודעות ללדת לבדן כמו בעלי החיים, ולכן ”בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”. משנוכח פרעה שגם גזרה זו לא מועילה לצמצום הילודה, צווה על כל עמו להשליך ליאור כל תינוק עברי זכר שנולד, ולהחיות רק את הבנות.

התורה לא הסבירה מדוע גזר פרעה לפגוע דווקא בבנים ולא בבנות. תשובה לכך ניתן למצוא במקורות בתר-מקראיים שונים. על פי התרגום המיוחס ליונתן (לשמות א, כב), פרעה ידע על לידתו הצפויה של משה כגואלם של בני ישראל, מתוך חלום שפירשו לו חרטומיו. על פי מדרש שמות רבה, אלה אמרו לו: "גואל ישראל נתעברה בו אמו". יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי דבר אלוקים נגלה אל עמרם בחלום, בו נאמר לו כי בנו העתיד להיוולד, הוא הבן "שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל".

זמן הגלות והשעבוד במצרים

בספר בראשית, במעמד ברית בין הבתרים, נאמר לאברהם כי צאצאיו יגלו לארץ זרה ויהיו עבדים במשך ארבע מאות שנה:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

— ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ג

לעומת זאת, בספר שמות נאמר כי גלות בני ישראל במצרים נמשכה 430 שנה:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

— ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים מ'-מ"א

נראה כי קיים הפרש של שלושים שנה בין פרקי הזמן שמציינים שני מקורות אלה, אולם יש הטוענים שהם מתייחסים לכל משך הגלות במצרים, ולא לתקופת השעבוד שהיא קצרה יותר.

הדעה הרווחת בקרב חז"ל באה לידי ביטוי ביצירה ״סדר עולם רבה״, שמיוחסת לרבי יוסי בן חלפתא. על פי מקור זה, 430 השנים שצוינו בספר שמות נמנו החל מהברית בין הבתרים ולא מירידת יעקב ובניו למצרים:

אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה, שנאמר: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו' (שמות יב מא), לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד)

— סדר עולם פרק א'

בהמשך ״סדר עולם״ נכתב כי 400 השנים שנובאו לאברהם בברית בין הבתרים נמנו רק מהולדת יצחק, 30 שנה מאוחר יותר, וכך מיושבת הסתירה בין המספר הנתון בספר בראשית לזה שמצוין בספר שמות:

נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (בראשית טו יג), ואי זה זרע, זה יצחק, שנאמר: כי ביצחק יקרא לך זרע

— סדר עולם רבה, פרק ג'

פירוש זה משתקף גם בטעמי המקרא, אשר מפרידים את המילים ״ארבע מאות שנה״ משאר הפסוק, ומעלים את האפשרות שהן מציינות תאריך יעד ליציאה ממצרים ולא את משך הזמן של הגלות והשעבוד.

על פי ״סדר עולם״ הגלות החלה בפועל עם ירידת בני ישראל למצרים, ונמשכה רק 210 שנים. החישוב מתבסס על משך חייו של יעקב, ועל עדותו שלו לגבי גילו בפגישתו עם פרעה מיד לאחר הירידה מצריימה:

ואבינו יעקב אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה וגו'(שם מז ט), הרי ק"צ, נשתיירו שם ר"י שנים...

— סדר עולם רבה, פרק ג'

בהמשך מחושב כי משך תקופת השעבוד בפועל היה בין 87 ל-116 שנים:

יוסף מת בן ק"י שנה, אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף, ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, וכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל, למצרים, שנאמר: וימת יוסף וכל אחיו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם א' ח'), ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם, מכאן אמרו אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים, אחד מן החבורה שמת מירור תדאג כל החבורה, ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם א' ח'), נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה, ואין השעבוד יותר על כן, ולא פחות מפ"ז שנים כשנותיה של מרים...

— סדר עולם פרק ג'

״סדר עולם״ מציג גם את שושלת היחס של משה כדי לתמוך בחישוב שנות הגלות:

...או יכול כל ד' מאות שנה היו ישראל במצרים(?), והלא קהת מיורדי מצרים היה, וכתיב ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה וגו', ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה (שמות ו), ופ' שנים של משה הרי ש"נ שנה...

— סדר עולם פרק ג'

היו שחלקו על הפרשנות שהובאה ב״סדר עולם רבה״:

לדעת הגר"א, המנין של ארבע מאות ושלושים השנים החל מניסיון כבשן האש של אברהם ולא מברית בין הבתרים.

אליבא דרבי יהודה הנשיא במכילתא, אין סתירה בין תיארוך "דור רביעי" לבין אותן "ארבע מאות שנה", משום שהתאריכים תלויים במעשיו של עם ישראל:

רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

— מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני

נראה שלשיטתו התקיים בסופו של דבר התאריך המוקדם, ורק ארבעה דורות ישבו במצרים, משום שבני ישראל חזרו בתשובה מבעוד מועד.

טעם גזרת שעבוד מצרים

שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?

שאלה זו הועלתה אצל חז"ל בתחילת תקופת התלמוד:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (=השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'.

— נדרים לב, א

לפי חז"ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרשו) למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש היה על שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב"ה וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז"ל).

קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים. המהר"ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה'") כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ אנשים בעלי קרבת משפחה לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.

בני ישראל יוצאים ממצרים ציור של דייויד רוברטס

משה

ערך מורחב – משה

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותה מסתירה אמו בין קני הסוף על שפת היאור, מתוך מטרה שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בתיה בת פרעה, היורדת לרחוץ ביאור, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, אף על פי שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון.

בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשום ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוקים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוקים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.

עשר המכות וקריעת ים סוף

ערכים מורחבים – עשר המכות, קריעת ים סוף

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוקים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים (ע"פ חז"ל נקרע הים לשנים עשר גזרים שביל לכל שבט) והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מדרשים

• רבי סימאי סבר שהרעיון לשעבד את עם ישראל היה של בלעם, שהיה היועץ של פרעה יחד עם איוב ויתרו. לאחר שהתוכנית התקבלה יתרו התפטר מתפקידו, אבל איוב רק שתק.
• בהתחלה עם ישראל עבדו בהתנדבות, ולאחר מכן העבודה הפכה לעבודת כפייה.
• שבט לוי, שבט מנשה ושבט אפרים היו פטורים מהשעבוד.
• משה שכנע את פרעה שייתן לעם ישראל את יום השבת כיום מנוחה.
• במדרש מסופר שפרעה הפסיק לתת תבן לעם ישראל, היו ישראל מקוששים את הקש במדבר, והיו רומסים את התבן על ידי החמורים, נשיהם וילדיהם, והקש היה נוקב עקביהם, ומתבוסס בחומר, ורחל בת בתו של שותלח הייתה הרה ללדת, ורמסה בחומר עם בעלה, ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך המלבן, ועלתה צעקתה לפי כסא הכבוד, וירד מיכאל ולקח את המלבן והעלהו לפני כסא הכבוד, ובאותו הלילה נגלה ה' והכה כל בכורי מצרים.

קישורים חיצוניים

• מידע על שעבוד מצרים בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34875699שעבוד מצרים