הולכת הדם
הולכת הדם אל המזבח היא אחת משלבי הקרבת קרבנות. אחרי שהכוהן שחט את הקרבן וקיבל את דמו בכלי שרת, יש להוליכו אל המזבח, שם מתבצעת זריקת הדם על המזבח.
פרטי הדין
ההולכה נחשבת אחד מהשלבים החשובים בהקרבת הקרבן, ולכן אם אדם חישב בה מחשבה לא ראויה, כגון שחשב מחשבת פיגול - לזרוק מדם הקרבן, להקטיר את החלקים המיועדים להקרבה או לאכול מבשרו לאחר הזמן המיועד לכך - הקרבן נפסל. רבי שמעון חלוק על הדברים, וסבור שמכיוון שהולכה היא עבודה שאפשר לבטלה, שהרי אם הקורבן נשחט על גבי המזבח, אין צריך להוליכו למזבח, לכן אין פעולת הולכת הקרבן נחשבת לפעולה חיונית בשלבי ההקרבה, ואין מחשבה בה פוסלת[1].
הולכה בקרבן פסח
בקרבן פסח, נעשתה בתהליך מיוחד, המתואר במשנה: הכהנים היו עומדים בשורות, והעבירו את מזרקי הדם מיד ליד, עד שהגיעו אל הכהן הקרוב למזבח, וזה שפך את הדם על המזבח, במקום שהיה למזבח יסוד (בליטה מוגבהת שהייתה מסביב למזבח, בצד הצפוני ובצד המערבי שלו). במקביל להולכת הדם, החזירו הכהנים את מזרקי הדם הריקים לתחילת השורה. בחלק מהשורות השתמשו במזרקי זהב, ובחלקן במזרקי כסף, תוך הקפדה על אחידות בסוג המזרקים שבכל שורה. הסיבה לכך היא, על פי הכלל "ברוב עם הדרת מלך", כלומר כבודו של מלך - אלקים, היא שעבודותיו נעשות על ידי רבים.
סוגי ההולכות
יש שני מיני הולכות, הולכה של חטאת העוף, והולכה של שאר הקרבנות.
ההלכה הרגילה בקרבן רגיל, בו נדרשת הולכת הדם ברגל מהמזרק לזורק. בהולכה זו נחלקו רבי שמעון וחכמים האם הוא פסול אם נעשה שלא לשמה, לפי רבי שמעון ההולכה אינה פסולה אם נעשית שלא לשמה, מכיוון שהיא "עבודה שאפשר לבטלה", כלומר ניתן לגרום לכך שלא יצטרכו לעבודה זו, על ידי שחיטת בעל החיים סמוך למזבח. מחלוקת שמהווה שורש לכמה הלכות אחרות[2], מתוארת במשנה בנוסח זה: ”הזבח נפסל בארבעה דברים, בשחיטה ובקבול ובהילוך ובזריקה, רבי שמעון מכשיר בהילוך, שהיה אומר: "אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר בלא הילוך! שוחט בצד המזבח וזורק."”[3] .
לעומת זאת, הרי שבחטאת העוף ההולכה היא בנענוע צוואר העוף לכיוון המזבח, דבר הגורם לדם להזרק על המזבח, הפעולה מהרגע בו הוליך את צוואר העוף למזבח עד שהדם יצא ממנו לכיוון המזבח, נחשבת להולכה, המכונה בגמרא "הולכה זוטרתי" - הולכה קטנה, ומכיוון שלא ניתן לבטלה, מודה גם רבי שמעון שאם נעשית עבודה זו שלא לשמה, פסול הקורבן[4].
הולכה בזר
חכמי הגמרא[5] דנו מה ההלכה, אם ההולכה נעשית על ידי זר. ישנה סברה לפיה ההולכה נחשבת ל'עבודה' בדרגה משנית מול שאר העבודות, הן מכיוון שאין בה שום פעולה המקדשת את הדם (כמו קבלת הדם) או שכפרת המתכפר תלויה בה (כמו זריקת הדם) אלא רק פעולה הנראי כפעולה טכנית של קירוב הדם למזבח[6], וזה הרקע להסתפקות.
רב חסדא, פוסק שההולכה כשרה, ומביא ראיה לדבריו מפסוק מפורש: ”וישחוט הפסח, ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים”[7] ומכאן, שהכהנים זרקו "מידם" - של הזרים. רב ששת הפריך את דבריו של רב חסדא מברייתא מפורשת שאם ההולכה נעשית על ידי זר או אונן או שיכור או בעל מום היא פסולה, ואת הפסוק הוא מפרש בצורה אחרת.
בניגוד לדעת רב חסדא שאינה תלויה בשיטה תנאית מסויימת, קיימת מחלוקת אמוראית אחרת, האם "הולכה" נכללת בכלל המחלוקת האמורה בין רבי שמעון וחכמים, ובעוד שרבה ורב יוסף, שני ראשי הישיבות של פומבדיתא הסכימו כי אכן ההולכה, שהיא "עבודה שאפשר לבטלה" - שהרי אפשר לשחוט סמוך למזבח וממילא לחסוך את פעולת ההולכה - עומדת ותלויה במחלוקת האמורה לפי רבי שמעון וחכמים, ונמצא שלפי רבי שמעון, גם אם הולכת הדם התבצעה בפועל על ידי זר שאינו כהן, הקרבן כשר. לעומת זאת עולא בשם רבו רבי אלעזר חולק על כך, וסובר שיש ללמוד מקל וחומר מכך שבהולכת איברי הכבש של הקרבן תמיד קיימת הלכה ברורה, שנלמדת מפסוק שרק כהן יכול לבצעה, למרות שהקרבת האיברים אינה תנאי בל יעבור לכפרת החטא, וגם בלעדיה מביא הקרבן מתכפר מעוונותיו, אם כן הולכת הדם שהיא פרט בלתי נפרד מכפרת החטא בוודאי שיש חובה לבצעה דווקא על ידי כהן.
הולכה שלא ברגל
בהקשר למחלוקת תנאית שמובאת במשנה האם הולכה נחשבת לאחת מארבעת העבודות שאם לא קיימו אותם כראוי, על ידי כהן ובכוונה נכונה (לקיים את כל הלכות הקרבן ככתוב בתורה), הקרבן פסול, קיימת מחלוקת רחבה בין הישיבות התלמודיות ברחבי העולם[8].
בישיבות בבל פירשו כי המחלוקת של רבי שמעון וחכמים ב"הולכה" אם היא נחשבת לעבודה - וממילא אם אפשר לפסול אותה במחשבת פיגול, היא רק ב"הולכה זוטרתה", כלומר באופן שהשוחט שחט את הקרבן סמוך ממש אל קיר המזבח, ובכך חסך מעשית את הולכת הדם ממקום השחיטה אל המזבח, כך שההולכה נעשתה באמצעות הושטת היד בלבד, שהיא ה"הולכה שלא ברגל", והשאלה היא אם ניתן לפגל בהולכה כזאת, אבל ב"הולכה רבתא" כלומר הולכה רגילה שהיא הולכה רגלית, בוודאי שמחשבה פוסלת, ואין בצורה זאת מחלוקת בין רבי שמעון לחבריו.
בישיבות ארץ ישראל ביטלו לחלוטין קביעה זאת. ההסבר שניתן לכך על ידי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוא, מכיון שהיא מנוגדת ללשון המשנה ולפירוש הפשוט, שלפיו מחלוקת רבי שמעון וחכמים היא בהולכה רגילה, ולא ב"הולכה שלא ברגל", ולפי שיטה זאת ב"הולכה זוטרתי" ברור שמחשבה פוסלת (לפי שיטת רש"י), או שאינה פוסלת (לפי שיטה אחרת המובאת ברש"י).
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י"ג עמוד א'.
- ^ מבואר בהמשך הערך
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י"ב עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט"ו עמוד א'.
- ^ חולין דף י"ד.
- ^ חידושי הגרי"מ (פיינשטיין), על הסוגיה עמ' קי
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ט"ו עמוד א'
| הקרבנות | ||
|---|---|---|
| סוגי הקרבנות | ||
| סוגי הקרבנות היסודיים | עולה • חטאת • אשם • שלמים • בכור • מעשר • פסח • מנחה | 
|
| קרבנות ציבור | קרבן התמיד • קרבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קרבנות יום הכיפורים • פר העלם דבר של ציבור • שעיר עבודה זרה • קיץ המזבח • שעיר ראש חודש | |
| קרבנות יחיד במועדים | עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קרבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
| קרבנות יחיד נוספים | קרבן עולה ויורד • קרבן תודה • קרבן עוף • קרבנות נזיר • קרבן יולדת • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים • פר כהן משיח • מנחת חביתין • קרבן עצים | |
| הקרבת הקרבנות | ||
| תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה/מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • שפיכת שיריים • מליחה • הגשה • קמיצה • קידוש הקומץ • תנופה • הקטרה • נסכים | |
| איסורים ופסולים | פיגול • נותר • טומאה • מחשבת שלא לשמו • מחשבת חוץ למקומו • תמורה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • מעילה • מחוסר זמן | |
| מקום ההקרבה | במות • בית המקדש • מזבח החיצון • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקרבנות בימינו | |
