בל תאחר
בל תאחר הוא איסור לעכב את זמן הבאתם של קרבנות או מתנות עניים שהאדם חייב להביאם. מקור האיסור בפסוק (דברים כג, כב): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
הדברים שאסור לעכבם
הפסוק עוסק באופן ישיר בקרבן שהאדם נדר להביאו, או הנודר להביא דבר לאוצר המקדש, שאיננו מיועד להקרבה. חז"ל למדו מלשון הפסוק שמדובר בכל דבר המיועד "לה' אלקיך", ובכל דבר ש"דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך". לפיכך הרחיבו את האיסור גם לקרבנות שהאדם לא נדר להביאם, אלא שהתורה חייבה אותו בהם, כגון מי שחייב קרבן חטאת כתוצאה מחטא שעשה, או מי שבהמתו ילדה בכור. כמו כן האיסור כולל מתנות עניים, כדוגמת הנודר צדקה, או החייב לקט שכחה ופאה, וכן תרומות ומעשרות[1] לפי דעת הפרי חדש, שוחט בהמה ואינו מפריש את חלקי הזרוע, לחיים וקיבה מיד לתתם לכהן עובר בבל תאחר[2].
האיסור לאחר נאמר בין על מי שנדר להביא קרבן וטרם קבע ("הפריש") איזו בהמה יביא, ובין על מי שכבר קבע בהמה מסוימת וטרם הביא אותה למקדש.
משך הזמן שנחשב כאיחור
מצוות עשה להביא את הקרבנות לבית המקדש כבר ברגל הראשון מאז שנדר. מכל מקום, לדעת רוב התנאים אינו עובר על האיסור לאחר אלא אם כן עיכב את קורבנו במשך שלוש רגלים. יש אומרים שיש משמעות גם לסדר הרגלים, כלומר, שאינו עובר עד שיעברו מאז שנדר פסח שבועות וסוכות בסדר זה דווקא, אך להלכה התקבלה הדעה שאין חשיבות לסדר החגים[3].
לאחר עיכוב של שלוש רגלים - כל יום נוסף של עיכוב נחשב כעבירה בפני עצמה.
האמורא רבא קבע, שהדיון בין התנאים לגבי משך הזמן נאמר רק לגבי קרבנות, מפני שניתן להביאם בבית המקדש בלבד, והתורה איננה מצפה מן הנודר קרבן ללכת מיד לבית המקדש ולהביאו, ולפיכך רק עיכוב ממושך נחשב כעבירה על האיסור לאחר. בצדקה, לעומת זאת, האיסור חל מיד, מפני שהעניים מצויים וניתן לתת להם את הצדקה ללא שהות.
האישים שעליהם חל האיסור
מי שירש קרבן מאביו, ולא נדר בעצמו - אינו עובר על האיסור.
האמורא רבי זירא[4] התלבט בדינה של אשה, מאחר שאין עליה חובה לעלות לרגל, ולכן אפשר שהתורה איננה מצפה ממנה לבוא למקדש במיוחד לשם הבאת קרבן שהתחייבה בו. התלבטות זו נוגעת גם לזקן וחולה וכל אלו הפטורים מלעלות לרגל[5]. הגמרא מכריעה, שאמנם האשה פטורה ממצוות עולת ראיה, אבל גם היא צריכה לבוא לירושלים בשלוש הרגלים כדי לשמוח ולאכול את שלמי השמחה, ולכן האיסור לעכב את חובותיה למקדש מוטל גם עליה[6].
כשעבר על האיסור ואיחר
בית הדין אינם מענישים את מי שעבר על איסור זה, מפני שהעבירה נעשית באופן פסיבי, וזהו לאו שאין בו מעשה. גם הקרבן אינו נפסל בגלל האיחור.
הערות שוליים
- ^ בתלמוד במסכת ראש השנה (ד, א) הוזכרו מעשרות בלבד, ולדעת התוספות שם (ד"ה ומעשרות) הכוונה לכל סוגיהם ואף לתרומה. לדעת בעל טורי אבן שם מדובר על מעשר שני בלבד, שיש חובה להביאו לירושלים.
- ^ פרי חדש ליורה דעה סימן סא
- ^ רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג
- ^ ראש השנה ו ב
- ^ תוספות ד"ה הא
- ^ בגמרא ההכרעה איננה מוחלטת, אך זוהי מסקנת הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יד
