סכין שחיטה

אזהרה:תמונה זאת מציגה חיתוך בשר חי

סכין שחיטה (נקראת גם חלף) היא סכין ייעודית המשמשת ביהדות לשחיטת בהמות, חיות ועופות טהורים. להב הסכין צריך להיות ללא פגימות, חד וחלק, וכחלק מהסמכת השוחט הוא חייב לדעת להשחיז את הסכין באבנים ייעודיות (העמדת הסכין). אורך הסכין משתנה בין עופות, בהמה דקה ובהמה גסה. הסכין צריכה להיות ייעודית אך ורק לשחיטה ולא לשום שימוש אחר.

סוג הסכין

מעיקר ההלכה מותר לשחוט בכל כלי שאינו מחובר לקרקע, והדוגמאות שניתנו לזה הן כאבן צור, זכוכית ועץ, כל זאת בתנאי שהסכין יהיה ללא פגימה. אולם למעשה משתמשים בסכין העשוייה ממתכת, נוהגים להשתמש בסכיני זאת בעזרת סכין העשויה מתכת שאותה קל לעצב ולשייף. לפני גילוי מתכת הפלדה, היו משתמשים בסכיני ברזל פשוט, עובי הסכין לא אפשר להגיע לחדות מקסימלית.

ראשוני החסידים^[1] העדיפו להשתמש בסכיני מתכת דקים יחסית כדי שיהיה אפשר להגיע לחדות גבוהה (סכין מלוטשת), על כך התעוררה מחלוקת עזה. כיום הסכין עשויה מחומרים המאפשרים להגיע לסכין דקה חדה וחלקה לכל הדעות.

את הסכין משייפים בעזרת אבני השחזה ייעודיות, בדרך כלל משתמשים ב'אבן לבנה' להעמדת הסכין, ובאבן שחורה וירוקה לגימור והחלקה. הפוסקים האחרונים התנגדו לשימוש מכני בהעמדת הסכין^[2]

הסמכה

בעבר היה נהוג שכל אדם יכול לשחוט, כדברי המשנה: ”הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה” (^[3]) על אף שאין השוחט יודע את פרטי ההלכות שנאמרו בסכין, לצורך כך, היה השוחט צריך להראות את הסכין ל'מומחה' כלומר חכם שיבדוק את הסכין. הדרישה לבדיקת הסכין על ידי החכם מיוחסת לשאול המלך, שהורה על בדיקה זו לאחר מלחמת מכמש: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם; וַיַּגִּשׁוּ כָל-הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ-שָׁם^[4]” למעשה דרישת ההלכה מהשוחט שידע את כל פרטי הלכות הסכין, וגם יעבור קורס "העמדת הסכין" עד שיהפוך למומחה להשחזה בעצמו.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכעת נוהגים בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים, וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזים וזהירים. [ו]מתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי, גם למי ששוחט לביתו – אף כי אינו נכון, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין.

מהלכות הסכין

בהתאם לדרישות ההלכה, על מנת שסכין תהיה ראויה לשחיטה עליה לענות על שני תנאים: שתהיה חדה, כלומר - מושחזת היטב, וזאת כדי שהשחיטה תהיה קלה ומהירה (תנאי זה אינו חיוני לכשרות הסכין, ועל כן בשעת הדחק, מותר לשחוט גם בסכין שאינה מושחזת דיה). והתנאי השני הוא שתהיה חלקה, כלומר - אסור שיימצא על להב הסכין שום פגם (שבר בלהב). תנאי זה חיוני לכשרות הסכין, ומי ששוחט בסכין פגומה - הופך את הבהמה לנבלה האסורה באכילה. כל חריץ קטן בלהב, בין שהוא בחלקו העליון של הלהב (החלק החותך) ובין שהוא משני צידיו, נחשב לפגם בסכין הפוסל אותה לשחיטה.

ייתכן מצב שבעקבות השחזה יתרה בצד אחד של הסכין, ייווצר הבדל ברוחב הסכין בין תחילתה לסופה, אך פגם זה אינו פוסל. עם זאת, כאשר יש יותר משינוי אחד בגובה, כלומר, יש שינוי ברוחב הסכין בשני מקומות שונים, הסכין נפסלת.

בנוסף נהוג להשתמש בסכין מרובעת ללא חוד, זאת כדי למנוע אפשרות של חלדה - החדרת הסכין בין הקנה והוושט או מתחת לעור.^[5]

בדיקת הסכין

הסכין צריכה 24 בדיקות; 12 לפני השחיטה, ו-12 לאחריה, בהתאם לחישוב הבא: לכל סכין 3 צדדים - החלק העליון של הלהב, צידו השמאלי וצידו הימני. הבדיקה נעשית ב"הולכה והבאה", כלומר - הבודק מוליך את אצבעו על כל אחד מצידיו של הלהב, ומחזיר אותה. כל בדיקה נעשית פעם אחת עם בשר האצבע, ופעם אחת בציפורן.
יוצאות, אם כן, 12 בדיקות: בכל אחד משלושת הלהבים הולכה והבאה, 6, וכל אחת מהבדיקות פעם עם הבשר ופעם עם הציפורן - 12.

הבדיקה צריכה להיעשות במתינות, ומבלי שיהיו גורמים זרים שעלולים להסיח את דעתו של הבודק; כך אין לערוך את הבדיקה במזג אוויר חריג או כאשר הבודק נתון במצב גופני חריג. לאחר שהבודק מבצע מספר בדיקות עליו לנוח מעט כדי שלא ייטעה בבדיקה.

רבי יונה גירונדי אומר שיש להתרכז מאוד בעת בדיקת הסכין. לדבריו ייתכן מצב שבו חש הבודק בפגם קל בסכין, רק לאחר שלוש בדיקות, וזאת כיוון שלא התרכז דיו בבדיקות הראשונות.^[6]

בגמרא מובא שהיו אמוראים שבדקו את הסכין בלשונם, במים או בשמש. כל אחד בחר בדיקה שנראית לו יעילה יותר.^[7]

תלמידים שלומדים את מקצוע השחיטה מתאמנים רבות בפני רבם להבחין בפגימות הדקות של הסכין, וכן להסיר אותן ולהשחיז את הסכין באופן שהיא תישאר נקייה מפגימות כל שהן.