מחוסר זמן

מחוסר זמן
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ז
תלמוד בבלי	מסכת יומא, דף ס"ג עמוד א'
משנה תורה	הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה ח'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות להרמב"ם מצווה ס', ספר החינוך מצוות עשה רס"ז

בקרבנות, מחוסר זמן הוא איסור להקריב קרבן שעדיין לא הגיע הזמן שבו הוא מוכשר להקרבה. במובן המצומצם, המונח מתייחס לולד בהמה בן פחות משמונה ימים, שהתורה אסרה להקריבו. הקשר נוסף של המושג מתייחס למקרה שבו טרם הגיע זמן הקרבן להיקרב, כגון נזיר או מצורע שטרם הגיע זמן הקרבת קרבנם, או קרבן פסח לפני ערב פסח.

בתורה

הדוגמה המובאת בתורה היא חוסר הזמן עקב גילה של הבהמה, שהוא עד שמונה ימים מזמן שנולדה. כלשון הפסוק ”שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַ-ה'”, מכאן שבהמה שנולדה פסולה לקרבן בשבוע הראשון לחייה, עד היום השמיני. הטעם המקובל הוא שעד אז אין ברור אם מדובר בבעל חיים בריא ובר קיימא.

אין עונש מלקות על לאו זה, מכיון שהוא לאו הבא מכלל עשה, מצוות עשה הכתובה בתורה בלשון חיובית - מה לעשות, למרות שקיומה מתבצע בשב ואל תעשה, כלומר באי-עשיית פעולה.

כמו כן, אסור לשחוט אם ובנה באותו יום, ובהמה שאמה או בנה נשחטו באותו יום פסולה להקרבה עד למחרת.

מחוסר זמן בחוץ

מכיון שמחוסר זמן אינו ראוי להקרבה, דעת החכמים היא שאין עונש מלקות על איסור שחוטי חוץ והעלאת קדשים בחוץ במקרה של הקרבת קרבן כזה, אך לפי רבי שמעון גם במחוסר זמן יש איסור לא תעשה:

”אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה”.

מקור שיטת רבי שמעון לפי דעה אחת מהפסוק ”לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו”, פסוק המתייחס לתקופה הראשונה של ארבע שנים מכניסת ישראל לארץ ישראל עד לבנין משכן שילה, שבו הותרו עם ישראל להקריב קרבנות חובה. עד אז הוזהרו בני ישראל להקריב קרבנות נדבה בלבד, ואילו קרבנות חובה נאסרו מדין מחוסר זמן (כיון שלא הגיע זמנם להקרבה במשכן שילוה).

דעה שניה בשיטת רבי שמעון הוא היא שהדבר נלמד מהאיסור להקריב פסח בבמת יחיד, שכתוב בפסוק ”לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ”, פסוק שנלמד לפי רבי שמעון על המקריב קרבן פסח. לפי דעתו של רבה הכוונה היא לקרבן פסח לפני חצות שהוא מחוסר זמן (מכיון שהקרבת הפסח כשרה רק לאחר חצות), אך דעתו נדחתה בתלמוד.

מחוסר זמן בבעלים

פסול נוסף בקטגוריה זו הוא מחוסר זמן בבעלים - מקרה שבו עוד לא הגיע זמנו של בעליו של הקרבן להקריבו.

דוגמה אחת המובאת במשנה היא זב, וזבה גדולה שצריכים להביא למחרת יום טבילתם קרבן להשלמת טהרתם: זוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לקרבן חטאת והשני לקרבן עולה, והקדישה את בעלי החיים הנדרשים להקרבה, והוקרבו קודם זמנם - פטור המקריב.

דוגמה אחרת המובאת במשנה לפי גרסת זעירי שבגמרא הוא מצורע שצריך להביא 3 קרבנות לטהרתו: כבש לאשם כבש לעולה, וכבשה לחטאת. אם החטאת והאשם הוקרבו שלא בזמנם בחוץ, פטור המקריב, מכיון שאיסור שחוטי חוץ הוא רק בקרבן שראוי להביאו בפנים. אך אם הוקרב העולה שלא בזמנו בחוץ חייב המקריב מכיון שהעולה נהפכת לעולת נדבה ונמצאת שהיא כשרה להקרבה בפנים.

סייג לכך - אם אשם הוקרב שלא לשמו בחוץ - חייב המקריב, מכיון שכל הקרבנות שהוקרבו שלא לשמם כשרים, ונמצא שאם הקריב את האשם לשם עולה, יש להתייחס לקרבן כעולה או כשלמים, שבהם גם המקריב מחוסר זמן בחוץ חייב, כדין עולה נדבה.

סייגים לאיסור

לילה אין מחוסר זמן

רבי אפטוריקי קובע שאפשר להקדיש קורבן בהמה מליל יום השמיני ללידתה (כלומר מיום השביעי בלילה), אבל אפשר להקריבה רק מהיום השמיני.

בהתאם לכך קובע רב פפא שגם לפי הדעה שקרבן פסח לפני זמנו (חצות היום) פסול, ניתן להקדישו כבר בבוקר ואפילו מבלילה, מכיון שלילה אינו מחוסר זמן.

לענין קידוש בכלי שרת, הכלל הוא שכלי שרת אינן מקדשים את הקרבן אם הונח בתוכם שלא בזמן כדי להכשירם להקרבה, אך הקדושה מועילה כדי לפסלם.