מוקצה
מוקצה הוא כינוי לתקנה שתיקנו חכמים, לפיה יש חפצים האסורים בטלטול בשבת וביום טוב. ככלל, כל חפץ שאין לאדם מה לעשות איתו בשבת נחשב למוקצה. יש להבחין בין איסור זה, המתייחס לחפצים מסוימים, לבין "איסור טלטול" הידוע גם כהוצאה מרשות לרשות, הנוגע בטלטול כל חפץ שהוא בין רשויות שבת.
ישנם ארבעה סוגי מוקצה מרכזיים:
- כלי שמלאכתו לאיסור - כלי ששימושו המוגדר הוא למלאכה האסורה בשבת (למשל, גפרור)
- מוקצה מחמת חסרון כיס - חפץ יקר שדרושה זהירות בטלטולו (למשל, יצירת אמנות)
- מוקצה מחמת גופו - כל דבר שאינו כלי וגם אין לו שימוש מוגדר בשבת (למשל, אבן או מת)
- בסיס לדבר האסור - חפץ שאינו מוקצה מצד עצמו, אך מהווה בסיס לחפץ אחר שהוא מוקצה מחמת גופו (למשל, מגש שמונחים עליו נרות שבת).
סוגי מוקצה נוספים:
- מוקצה מחמת מצווה
- מוקצה מחמת מיאוס
- נולד
- היה מוקצה בבין השמשות - "מגו דאקצאי"
מקור התקנה
ערך מורחב – גזירת כלים
בגמרא מסכת שבת מופיעים שני מקורות קדומים לאיסור מוקצה. הראשון[1] מספר על פטירתו של דוד המלך שקרתה בשבת בנפילתו מחוץ לבית ושלמה שאל את חכמי ישראל מה לעשות עם הגופה שהרי היא אסורה בטלטול בשבת ושינו חשש שהכלבים יאכלו אותה. זהו המקור הראשון לאיסור טלטול לדבר שאין לו שימוש בכלל (מוקצה מחמת גופו). המקור השני במסכת הוא מימי נחמיה שראה עד כמה המצב של שמירת השבת ביהודה גרוע ותיקן תקנות בשביל לחזק אותה. אחת מהם היא האיסור לטלטל כמעט כל כלי חוץ ממספר מצומצם של כלים. הגמרא מסבירה שעיקר טעם התקנה היה איסור הוצאה מרשות לרשות ותקנה זו הרחיבה אותו גם לטלטול במקומות מותרים. בהמשך, לאחר שראו שחלקים נרחבים מהעם שומרים שבת, החלו בהתרה של עוד ועוד דברים שיהיו מותרים בטלטול.
טעם התקנה
הרמב"ם מסביר שהתקנה מהווה המשך למה שתיקנו כבר הנביאים: ”שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ג עמוד א'), על אחת כמה ”שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול”. כלומר, ייעוד השבת הוא להבדיל משגרת החולין, וטלטול חפצים מיותרים עלול להוביל למעשים שייצרו אווירת חולין הפוגמת במנוחת השבת. טעם נוסף שכותב הרמב"ם, הנוגע רק לאיסור טלטול כלי שמלאכתו לאיסור, הוא חשש שמא מתוך התעסקות בחפץ יבואו לכדי שימוש בו לשם מלאכה אסורה מדאורייתא.[2]
הרמב"ם מוסיף כי גם לו נניח שטלטול החפצים לא יתדרדר לכדי מעשים מזיקים המפרים את אווירת השבת, עדיין יש מקום לאסור טלטול זה מכיוון שישנם אנשים שאינם עוסקים במלאכה בחול בכלל, ואצלם ההימנעות מל"ט מלאכות בלבד לא תספיק כדי ליצור את ההבדל בין אווירת השבת לאווירת החול. לכן אסרו חכמים את הטלטול, כדי שאצל כל קבוצה וקבוצה יהיה דבר המבדיל את השבת מימי החול.
הראב"ד מוסיף על הסברו של הרמב"ם, ומביא את טעמה של הגמ'[3] שתקנת המוקצה נועדה למנוע מאנשים להיכשל באיסור הוצאה מרשות לרשות.[4]
טעם נוסף, הנוגע לטלטול מוקצה מחמת גופו, הוא הרחבתה של מצוות הכנה. התורה מצווה ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”,[5] ומכאן למדו חכמים שצריך להכין את צורכי השבת בחול כדי לכבד את השבת. קיים איסור על אכילת מאכל שלא הוכן לפני כניסת שבת ויום טוב (יש אומרים שהאיסור הוא מהתורה). כהרחבה למצווה זו, אסרו חכמים לטלטל בשבת כל דבר שלא הוכן וזומן לשימוש ביתי מבעוד מועד, לפני כניסת השבת.[6]
סוגי מוקצה
כלי שמלאכתו לאיסור
- ערך מורחב – כלי שמלאכתו לאיסור
התקנה בה הגבילו את טלטולם של "כלים שמלאכתן לאיסור", מיוחסת לנחמיה, כפי שמופיע בפסוק, ”בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלַים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד” (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ו).
לפי המתואר בתלמוד, בתחילה התקנה הייתה לאסור על טלטול כל הכלים באשר הם - למעט כלי האכילה, אך מכיוון שלא יכלו לעמוד בגזירה הקלו בה.[7]
קיימת הסכמה כי בתחילה טלטול כל חפץ נאסר, אך ישנה מחלוקת אמוראים באשר להתפתחות ההקלות בטלטול חפצי מוקצה בשבת: לשיטת רבה בר נחמני, קודם הותר טלטול כלים שהשימוש הרגיל שלהם מותר בשבת (כל הכלים שמלאכתם אינה לאיסור), לאחר מכן הותר טלטול "לצורך מקומו" (כלומר - טלטול שלא לצורך שימוש בחפץ, אלא לצורך המקום שהוא תופס), ולבסוף אף הותר לטלטל כלי שהשימוש הרגיל שלו אסור בשבת, לצורך שימוש אחר שמותר בשבת.[8] ואילו לשיטת רבא, קודם הותר טלטול כלים שהשימוש הרגיל שלהם מותר בשבת "לצורך גופם או מקומם" (כלומר - טלטול שלא לצורך השימוש המיועד המוגדר של החפץ, אלא לכל שימוש אחר), לאחר מכן התירו כלים ששימושם הרגיל אסור בשבת לצורך המקום או גוף החפץ, ולבסוף התירו טלטול כלים ששימושם הרגיל מותר גם "לשומרם" - למנוע הינזקות שלהם.
הלכה למעשה נפסקה כשיטת רבא, ולפי הפסיקה המקובלת כלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם, וכלים שמלאכתם להיתר אפילו על מנת לשומרם, אולם סתם אסור למעט כתבי קודש ומאכלים שמותר לטלטל מכל סיבה.[9] אמנם, לדעת רבי ישעיה די טראני מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כדין כלי שמלאכתו להיתר, ולדעת הריטב"א מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר גם שלא לצורך כלל, אך אין דעותיהם מקובלת להלכה על רוב הפוסקים.
ישנה מחלוקת בדבר סיווג כלי שמלאכתו לאיסור כמוקצה: לדעת רבי ישעיה די טראני איסור טלטול כלי שמלאכתו לאיסור מוגדר כדין מדיני איסור טלטול מוקצה, (אלא שלהבנתו אין הלכה כדעה המובאת בתלמוד האוסרת זאת). לעומת זאת, לדברי הרמב"ן, הריטב"א, והגר"א דין כלי שמלאכתו לאיסור אינו קשור לאיסור מוקצה, אלא מדובר באיסור נפרד לחלוטין, על אף הדמיון הקיים באיסור הטלטול.
מוקצה מחמת חסרון כיס
- ערך מורחב – מוקצה מחמת חיסרון כיס
מוקצה מחמת חיסרון כיס הוא החמור מבין סוגי המוקצה,[10] הוא חפץ שלא משתמשים בו אלא לשימושו המיוחד עקב ערכו הרב. ולכן אדם מקצה אותו משימוש בשבת. הסיבה לחומרה המיוחדת של מוקצה זה, הוא מפני שהקצאתו של הדבר משימוש האדם, נעשית מדעתו של האדם, שהקצה אותם ודחה אותם מלהשתמש בהם, ובניגוד למוקצה מחמת איסור - שההקצאה נעשית על ידי אלהים - ולא מהחלטת האדם, ומוקצה מחמת גופו - דבר שאינו ראוי לשימוש, אך גם לא הוקצה מלכתחילה על ידי האדם.
מוקצה מחמת גופו
- ערך מורחב – מוקצה מחמת גופו
מוקצה מחמת גופו הוא דבר שאינו לא כלי ולא מאכל אדם או בהמה ולא הוקצה לשימוש האדם מערב שבת, כגון אבנים, עצים, חול, אבק, חתיכות זכוכית, או מחט שבורה.
בסיס לדבר האסור
- ערך מורחב – בסיס לדבר האסור
ההלכה אומרת שחפץ שמשמש כבסיס לחפץ הנחשב כמוקצה, נחשב למוקצה מכיוון שהבסיס משמש את הדבר המוקצה, ודיני המוקצה חלים גם עליו. כאשר למשל אדם מניח נרות שבת על שולחן, נחשב השולחן כבסיס לשלהבת שהיא מוקצה מחמת גופו. אם כי, זאת רק בתנאי שמי שהניח את הנרות הוא בעל השולחן, אבל אם אדם אחר הניח את הדבר בלי רשות מפורשת, לא נחשב השולחן כבסיס, שכן אין בכח אדם לאסור דבר שאינו שלו.
תנאי נוסף כדי לאסור את הבסיס, הוא שהדבר ניתן עליו במחשבה ובדעת שיהווה כבסיס לדבר המוקצה במשך השבת, אך אם הוא הונח עליו לזמן קצר ביום שישי ובמטרה לסלקו עם כניסת השבת, אזי אף אם הוא נשאר במקומו בשבת אין הוא נחשב כבסיס, כיוון שבעליו של החפץ לא רצה להקצותו לבסיס.
בסיס נחשב רק דבר שמיוחד להניח עליו דבר אחר, כשולחן וכיסא, או שיוחד במקרה ספציפי זה. אך כאשר למשל, אדם מניח חפץ מוקצה על חפץ אחר מפאת חוסר מקום, דבר המצוי למשל בחפצים רבים המונחים במגירה אחת זה על זה, אין החפץ התחתון נחשב כבסיס.
העצה לכך שדבר כל שהוא לא יחשב לבסיס, הוא להניח עליו דבר נוסף, חשוב יותר, כך שהבסיס יחשב כבסיס לדבר האסור ולדבר המותר כאחד. חשיבותו של הדבר המותר והאסור, אינה נמדדת בהכרח בשוויו הכספי של החפץ, וכך למשל נפסקת ההלכה שאם אדם מניח על שולחן פמוטות של כסף שעליהם מונחים נרות דולקים, ומניח על השולחן גם ספר קדוש או חלות לסעודת שבת, נחשב השולחן לבסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ומותר לטלטלו במקרה והדבר האסור אינו נמצא עליו יותר.
אבל אם הדבר האסור מונח עליו עדיין בשבת, אסור לטלטל את השולחן מסיבה אחרת; גם אם השולחן אינו נחשב לבסיס, אסור לטלטל את השולחן מכיוון שעל ידי טלטול השולחן הוא מטלטל גם את הנרות שעליו, והאש שעל הנרות נחשבת למוקצה מחמת גופו. ההלכה קובעת, שבמקרה שאדם צריך להזיז את השולחן מכיוון שהוא צריך את השולחן או את מקומו, יש לזרוק את הנרות על הארץ על ידי הזזת השולחן באופן שאינו אסור, למשל על ידי טלטול מהצד - הטיית השולחן.[11] אבל במקרה והשלכת הנרות על הארץ אינה מעשית מכיוון שהמקום יתלכלך - דבר שיפריע לשימוש במקום, מותר להזיז את השולחן עם הנרות, מכיוון שבמקרה כזה אין הוא מזיז את הנרות מכיוון שהוא מעוניין להזיזם, אלא אגב השולחן, וטלטול דבר האסור אגב דבר המותר - מותר.
נחלקו אחרונים בשאלה, האם כלי שמלאכתו לאיסור עלול להפוך את הבסיס עליו מונח לבסיס לדבר האסור, אמנם אף המחמירים מודים שאין דין הבסיס חמור מדין הכלי עצמו, ולכן מותר לטלטל את הבסיס לצורך גופו או מקומו.
סוגי מוקצה נוספים
ארבעת סוגי החפצים המוגדרים כמוקצה המופיעים בפתיחה - 'כלי שמלאכתו לאיסור', 'מוקצה מחמת חסרון כיס', 'מוקצה מחמת גופו' ו'בסיס לדבר האסור' - הם הנפוצים ביותר. בהלכה קיימים כמה סוגים נוספים המגדירים מצבים בהם טלטול אסור בשבת:
- מוקצה מחמת מצווה - חפץ ששימושו הוא לצורך מצווה, כגון אתרוג, אסור לטלטלו גם לצורך לו הוא נועד - לצורך המצווה.
- מוקצה מחמת איסור בבין השמשות - חפץ שבכניסת השבת היה אסור מן התורה להשתמש בו או לטלטלו, שכן השימוש בו גורם בהכרח לעשיית מעשה אסור, ואף אם היה אסור רק בין השמשות ועכשיו נפסק הטעם לאסור הרי הוא אסור כל השבת. כך לדוגמה, שמן שבנר הוא מוקצה מחמת איסור אפילו אם הנר כבה מאליו ונותר השמן, שכן לא היה אפשר בכניסת השבת להשתמש בו מבלי לעבור על איסור כיבוי. גם סמרטוט רצפה רטוב מאוד הוא מוקצה מחמת איסור שכן אחיזה בו גורמת בהכרח (פסיק רישיה) לסחיטתו. מוקצה זה גם ידוע בכינוי 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא'[12] או בקיצור מיגו דאתקצאי.
- מוקצה מחמת מיאוס - חפץ מטונף שאינו נעים למגע ומאוס לשימוש. קטגוריה זו נתונה במחלוקת תנאים ואמוראים, ולהלכה נפסק שהיא מותרת בטלטול לצורך גופו ומקומו, אם כי יש שסייגו את ההיתר לתנאים מסוימים.
- כלי שמלאכתו להיתר - כלי שמותר לטלטל אותו מצד עצמו ולשימושיו, אך עדיין אסור אם הטלטול נעשה שלא לצורך כלל, כהגדרת הרמב"ם שקבע כי כל טלטול שלא לצורך בשבת אסור. מקור איסור זה בתקנת נחמיה בן חכליה, שאסר לטלטל כל סוגי הכלים וכשחזרו חכמים והתירו את השימוש בהם, היה זה לצורך השימוש בגוף הכלים וכדומה, אך מעולם לא חזרו להתיר טלטול סתמי שלא לצורך כלל (שולחן ערוך הרב סימן ש"ח סעיף טז ואילך).
- נולד - חפץ שנוצר בשבת עצמה ולא היה קיים בצורתו זו בין השמשות.[13]
- מוקצה שדחאו בידים - חפץ שעשה פעולה בידים בערב שבת - המונע ממנו לאכלו בערב שבת - אסור לטלטלו לשום צורך. לדוגמה, גרוגרות וצמוקים שהניחם מערב שבת להתייבש, ולא היו אז ראויים לאכילה, ורק בשבת נעשו ראויים לאכילה, אסור לאכלן בשבת אפילו אם ייעדם מראש לשבת.
בדומה לסוגים הנוספים האסורים בטלטול בשבת, קיימים גם כמה סוגים מיוחדים המותרים בטלטול בשבת:
- שברי כלים - "כלי שנשבר בשבת, כל עוד יש אפשרות להשתמש בשברים, אינם מוקצה. ואם אין סיכוי שישתמשו בשברים, הרי הם מוקצה."[14]
- צורכי מאכל - הם סוגה של דברים הכוללת כל דבר שנועד לאכילה, גם לאכילת בהמה, המותרים קטגורית בטלטול בשבת. עם זאת אוכל מקולקל שאינו ראוי לאכילה, אוכל שנולד באמצע השבת או כל מאכל שאין אפשרות לאכול אותו - אסורים בטלטול.
ייחוד כלי
נחלקו הפוסקים במי שרוצה לייחד חפץ מוקצה לשימוש קבוע שלא נועד לו מלכתחילה - כיצד יש ליחדו. אם הוא רוצה לייחד לתמיד את המוקצה לשימוש זה, הוא מותר בשימוש לדעת כל הפוסקים.
אם רוצה לייחד את המוקצה לשבת אחת: יש שאסרו בשימוש,[15] ויש שהתירו אם הוא שימוש רגיל במוקצה (כגון אבן לפצח אגוזים).[16] דעה שלישית מתנה את זה בכך שייעשה בחפץ עוד מערב שבת מעשה שנועד לייחד את החפץ לשימושו החדש.[17]
כללי פסיקת הלכה בדיני מוקצה
סיכום כללי פסיקה מרכזיים בדיני מוקצה:
- איסור מוקצה הוא איסור דרבנן.
- במוקצה הולכים אחר המיעוט להקל: כלי שרוב שימושו לאיסור אך מיעוט שימושו להיתר, במקרים מסוימים יהיה מותר בטלטול בשבת.
- מותר לטלטל מוקצה בשינוי - שלא כדרך טלטולו ביום חול. לדוגמה: במרפק, בגוף, בדחיפה על ידי כלי אחר שאינו מוקצה - "טלטול מהצד", ברגל שלא כדרכו ובניפוח בפיו.[18]
- היתר לטלטל בלא שינוי, על פי סוגי מוקצה, מהקל לחמור:
- חפץ שאיננו מוקצה - מותר בטלטול גם שלא לצורך כלל. כגון: מגבות, אוכל.
- כלי שמלאכתו להיתר - מותר בטלטול לצורך גופו או מקומו, וגם לצורך שמירה על הכלי (כגון מחמה לצל).
- כלי שמלאכתו לאיסור - מותר בטלטול לצורך גופו או מקומו בלבד.
- מוקצה מחמת גופו - אסור בטלטול, אף לא לצורך גופו או מקומו. במקרים נדירים מותר לטלטול על ידי כיכר או תינוק המונחים עליו (לדוגמה: מת).
- מוקצה מחמת חסרון כיס - אסור בטלטול, אף לא לצורך גופו או מקומו. אסור בטלטול אף על ידי כיכר או תינוק.
ראו גם
לקריאה נוספת
- משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרקים כ"ה-כ"ו
- ארבעה טורים ושולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימנים ש"ח-שי"ב
- הלכות מוקצה בקיצור שולחן ערוך
- מוקצה ביום טוב
- ילקוט יוסף קיצור ש"ע, סימנים ש"ח,שי"א - דיני מוקצה בשבת - כללים בהלכות מוקצה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מקצה |
- משה יהודה בלוי (עורך), "מוקצה", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים תקצ"ה-ת"ר, באתר היברובוקס
- מוקצה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אסופת מאמרים בנושא מוקצה, באתר ספריית אסיף
- הרב מרדכי אליהו, דיני מוקצה, באתר "ישיבה"
- הרב אליעזר מלמד, כללי מוקצה, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ד, הלכות י"ב–י"ג.
- ^ מסכת שבת דף קכד:
- ^ השגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ד, הלכה י"ג. וצריך עיון גדול למה נשמט הרמב"ם מלהביא את טעמי הגמ'. אך בוודאי נראה שלא חלק הראב"ד על טעמי הרמב"ם אלא שסבר שהרמב"ם היה גם צריך להביא את הטעמים המבואים בגמ' שם
- ^ ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק ה'
- ^ שאילתות דרב אחאי פרשת בשלח שאילתא נ, על פי מסכת פסחים, דף מ"ז עמוד ב', וכן כתב רבי מנחם המאירי על משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ד עמוד א'.
- ^ דוגמה קלאסית לסוג זה של טלטול שמותר בשבת, היא שימוש בפטיש - חפץ המיועד לבנייה וסתירה שהן מלאכות האסורות בשבת - לצורך פיצוח אגוזים שמותר בשבת.
- ^ ר"ן פרק כל הכלים; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ח.
- ^ בית יוסף סימן ש"ח.
- ^ מסכת שבת, דף קכ"ד:
- ^ משנה ברורה בתחילת סימן רע"ט
- ^ הדיון התלמודי בסוג זה של חפצים מקורו בתלמוד הבבלי ונובע בעיקר מהסוגיה הראשונה במסכת ביצה.
- ^ יג – כלים שנשברו ובגדים שהתבלו – פניני הלכה
- ^ בעל ספר "שיבולי הלקט".
- ^ הרשב"א.
- ^ הרב מרדכי בן הלל.
- ^ הרב יצחק יוסף, ספר ילקוט יוסף, https://www.toratemetfreeware.com/online/f_01355_all.html#HtmpReportNum0320_L2 סימנים שח, שיא - דיני מוקצה בשבת - כללים בהלכות מוקצה, סעיף ו'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
מוקצה37615940Q478862