כרפס

כרפס

קערת ליל הסדר ובה סלרי - כרפס

קערת ליל הסדר ובה סלרי - כרפס

כרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר - הלילה הראשון של פסח. הטבילה נעשית במי-מלח, בחומץ או אף בחרוסת. השם "כרפס" הגיע מאחד מסוגי הירק המקובלים לצורך כך, שזהו שמו (נקרא גם סלרי). יש המקפידים על ירק זה, עקב האנגרמה "פרך ס'", רמז לשישים ריבוא בני ישראל שעבדו במצרים בפרך.

המקור

במשנה (משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג') נאמר: "הביאו לפניו, מטבל בחזרת". על פי התלמוד, אין צורך דווקא בחזרת (דהיינו החסה, המרור), והנאמר במשנה הוא רק במקרה שאין לו ירק אחר. נחלקו הראשונים מהו הטיבול האמור, ובמה טובלים. את השיטות מסכם הרב מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 103):

1. הטיבול הוא בחרוסת.
2. הטיבול הוא בחומץ או במי-מלח, שכן עדיין לא הביאו את החרוסת.
3. אם אוכל חסה, הטיבול הוא בחרוסת; אם אוכל שאר ירקות, הטיבול הוא בחומץ או מי-מלח.
4. אסור לטבל בחרוסת.
5. ישנה שיטה שה"טיבול" אינה הטבלה כלל, אלא אכילה.

כיום מקובל לקיים את הטיבול במי-מלח או חומץ, אם כי יש הנוהגים לטבול בחרוסת.

סיבת אכילת הכרפס

אחת מארבע השאלות ב"מה נשתנה" היא למה טובלים את הכרפס:

"שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים" (פעם אחת את הכרפס במי מלח, ופעם אחת את המרור בחרוסת).

הסיבה לאכילת הכרפס היא בעיקר כדי להתמיה את הילדים, שישאלו "מה נשתנה". בנוסף יש שכתבו שאנו עונים לילדים שבאכילת הירק בטרם הסעודה יש סממן של חירות, כדרכם של בני מלכים האוכלים מעט ירק בטרם הסעודה כדי לעורר התיאבון.

אכילת הכרפס משמשת גם לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, ומכיון שיש ספק בראשונים אם אכילת מרור מחויבת בברכה, נהגו לכוין בברכת הכרפס לפטור את המרור.

סוג הירק

כאמור, המשנה מדברת על "חזרת" (חסה), והגמרא מסייגת שרק במקרה שבו אין לו ירק אחר יוצאים בשאר ירקות. להלכה, אין הקפדה איזה ירק אוכלים (מלבד חסה, כאמור, אלא אם כן אין לו אחר). עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם האנגרמה "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים. רבים נוהגים לאכול ירקות אחרים, כגון תפוח אדמה, צנון, עלי פטרוזיליה או בצל.

זמן אכילת הירק ונטילת הידיים

הירק נאכל לפני הסעודה, מיד לאחר הקידוש. לפני אכילתו יש הנוטלים את הידיים, אך בשונה מנטילת ידיים שלפני אכילת לחם, המנהג הרווח הוא שלא מברכים ברכה על נטילה זו ויש שנוהגים ליטול ידיים בברכה.

מקור דין נטילה זו הוא בתקנת חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה בזמן שדיני טומאה וטהרה היו נהוגים, מכיוון שבמשקים יש יותר כח לטמא מאשר במאכלים יבשים. ואף שכיום אין דיני טומאה וטהרה נוהגים, לא התבטלה התקנה. ואף שרבים אינם נוהגים זאת ביום-יום (לאור דעה המקילה בנושא), אך בפסח בכל זאת ישנם שעושים זאת; ויש הנוהגים שרק עורך הסדר נוטל את ידיו.

כמות הירק שיש לאכול

הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית (על גודלו יש מחלוקת - מגודל של זית בינוני כבזמן התלמוד, דרך 27 סמ"ק - חצי ביצה, ועד 50 סמ"ק). אחרים, כגון ההגהות מיימוניות, חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ו') פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש צורך בברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו אבל לכתחילה יצא ידי כולי עלמא (משנה ברורה ס"ק נג).

כרפס הנהרות

הפטרוזיליה נקראת בשפה הבוטנית "כרפס הנהרות" וכך היא קרויה גם בתרגומי ספרות. למשל בתרגום אברהם שלונסקי לטיל אוילנשפיגל

"נכנס הפונדקי ועימו ד' טבחים, והביאו לחדר האוכלים את החביתה, מיופה במקלעות של שמיר וכרפס-הנהרות שקורין פטרוסילין."

— טיל אולנשפיגל ספר ראשון פרק ל"ה, תרגום: אברהם שלונסקי

המונח "כרפס של נהרות" מופיע כבר במשנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה א' והרמב"ם העתיקו בספרו משנה תורה. אך לא ברור טיבו של הירק.

שלושה שמות ממין אחד כיצד: כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה--אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו--הואיל והן מין אחד, מצטרפין לתבל

— משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז

ראו גם

• חרוסת

קישורים חיצוניים

• מידע על כרפס בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33753931כרפס