טומאה הותרה בציבור

טומאה הותרה בציבור הוא כלל לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.

הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.

מקור ההלכה

מקור הדין, במה שנאמר בתורה בקרבן פסח (במדבר ט,ב): "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ובקרבן תמיד (במדבר כח,ב): "תשמרו להקריב לי במועדו", ודרשו: "במועדו – ואפילו בטומאה", שכן מלשון "במועדו" משמע שיש להקריב קרבנות אלה בזמנם, ולא לבטלם, ואפילו הם טמאים. וכן דרשו לגבי שאר קרבנות ציבור, מהכתוב (במדבר כט,לט): "אלה תעשו לה' במועדיכם".
ויש שלמדו דין זה מהפסוק (במדבר ט,י-יא): "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה', בחודש השני", ומכאן שטמא מת נדחה לפסח שני, ודרשו: "איש (כלומר יחיד) נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחים לפסח שני, אלא עבדי (=עושים) בטומאה"., ומפסח למדים לשאר הקרבנות.

הגדרת ההיתר

נחלקו תנאים ואמוראים בעניין היתר זה, האם טומאה הותרה בציבור, או שמא היא רק דחויה בציבור. אם טומאה הותרה בציבור – הרי שההיתר הוא מוחלט, ואין צורך לטרוח ולחפש כהנים טהורים שיקריבו את הפסח בטהרה; ואילו אם טומאה דחויה בציבור – הרי שההיתר ניתן בדוחק, ואין הוא היתר גמור, ואם ניתן להקריב בטהרה – יש לעשות כן.
לפי הגמרא, יש השלכה נוספת למחלוקת זו: לדעה שטומאה הותרה בציבור – ההיתר הוא 'חזק' ועומד מכוח עצמו; ואילו לדעה שטומאה רק דחויה בציבור – ההיתר הוא 'חלש', ויש צורך גם בריצוי ציץ, דהיינו שההיתר תלוי בקיומו של כהן גדול הלובש ציץ על מצחו, ומכפר בכך על ה'חטא' של ההקרבה בטומאה, וזאת על פי מה שנאמר לגבי הציץ (שמות כח,לח): "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים" – פסוק שממנו למדו שהציץ מכפר על קדשים הקרבים בטומאה.
להלכה נפסק כדעה שטומאה דחויה בציבור, וממילא צריך ציץ כדי לרצות על הטומאה.
יש הסוברים שלמרות זאת, כאשר אין ציץ – ניתן להקריב קרבנות ציבור בטומאה, ואין חסרון הציץ מעכב, ויש הסוברים שהדבר מעכב.

איזו טומאה הותרה בציבור

הטומאה שהותרה בציבור היא טומאת מת דווקא, אבל אם היו רוב הציבור טמאים בטומאת שרץ – לא יקריבו בטומאה. ויש הסוברים שגם טומאת שרץ הותרה בציבור; ולכל הדעות, אם היו רוב הציבור טמאים בטומאות היוצאות מגופו של אדם, כגון שהיו זבים וזבות, נידות ויולדות – לא יקריבו בטומאה, ואם רוב הציבור טמאים בטומאת מת – לא יתעסקו הטמאים בטומאות אלה בהקרבת הקרבן.

פרטי ההלכות

כל קרבנות הציבור שקרבים בטומאה ויש מהם חלקים המיועדים לאכילה - אין אוכלים מהם בטומאה, אלא שורפים את החלקים הנאכלים, שכן לא הותרה בציבור אלא ההקרבה בטומאה;

היתר הקרבה בטומאה יכול להיות בכמה אופנים: א. כאשר רוב הציבור טמא. ב. כאשר רוב הכהנים המקריבים טמאים, ואפילו הציבור כולו טהור. ג. גם אם הציבור והכהנים טהורים – אבל כלי השרת (הכלים שבהם עושים את עבודת ההקרבה) טמאים. בכל אחד מאופנים אלו – מקריבים את קרבן הציבור בטומאה, והטמאים והטהורים יכולים להיכנס לעזרה כאחד, ולעסוק בהקרבת הקרבן.

פסח הבא בטומאה

יחודי הוא קרבן פסח, שכשהוא קרב בטומאה – הוא גם נאכל בטומאה, שכן עיקר מצוות הפסח היא אכילתו, ולכן כשהותרה הקרבתו בטומאה – הותרה גם אכילתו בטומאה: ”חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה”:.

אנשים שטמאים בטומאות אחרות אסור להם לאכול מקרבן פסח הבא בטומאה, אך אם אכלו ממנו - אינם חייבים כרת. כמו כן לפי שיטת רבי אליעזר, אפילו אם טמאי זיבה נכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה אינם חייבים כרת.

רב יוסף הסתפק מה דין טמאי מתים שנכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה, האם מכיון שהותרה קדושת העזרה לטומאת ציבור הותרה גם טומאת היכל או לא. לפי גרסא אחת אמר רבא שמהפסוק "וישלחו מן המחנה" לומדים ש"אפילו מקצת מחנה" אסורה גם כשמקצתה הותרה, לפי גרסא אחרת הוא קבע להיפך, "וישלחו מן המחנה" - "אל מחוץ למחנה תשלחום", והיכן שלא קיימת מצווה זאת כגון במקרה כזה שהותרו להכנס לעזרה, אף להיכל אין חל עליהם האיסור החמור להכנס. כלל דומה אמר רבא לענין טמאי מתים שאכלו בשר פסח הבא בטומאה, שאינם חייבים על אכילתו מכיון שטומאת אימורים וטומאת בשר תלויים זה בזה כיון שנלמדו מפסוק אחד.

חידוש העבודה בטומאה

כלל זה, ש"טומאה הותרה בציבור" הוא מהנושאים העומדים במוקד הדיונים על חידוש עבודת הקורבנות, שכן כבר למעלה מאלף וחמש מאות שנה, אין בידינו אפר פרה אדומה, ולא ניתן להיטהר מטומאת מת. וכך תיאר זאת רבי אשתורי הפרחי: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו... אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן [=כמו שאנו אומרים] ב[מסכת] תמורה... שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה".
למרות זאת, יש שטענו שאין אפשרות לסמוך על כלל זה, שהרי נפסק להלכה שטומאה רק דחויה בציבור, וממילא יש צורך בציץ לרצות על הטומאה (ראו לעיל), ואם כן כל עוד אין לנו כהן גדול הלבוש ציץ – לא ניתן להקריב בטומאה. מאידך, המצדדים בחידוש בעבודה בזמן הזה הסתמכו על הדעות הסוברות שהציץ אינו מעכב (ראו לעיל), וכשאין ציץ – ניתן בכל זאת להקריב בטומאה (דרישת ציון לרבי צבי הירש קלישר).

בנין הבית בטומאה

הלכה דומה לדין זה, של "טומאה הותרה בציבור", מצינו לגבי בניין המקדש, שגם הוא נעשה, בשעת הצורך, בטומאה: "הכל נכנסין בהיכל - לבנות, לתקן, ולהוציא את הטומאה... מצווה בטהורין; אין שם טהורין – נכנסין טמאין".

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0