מצה שרויה
 | |
| מצה בריי בהכנה | |
| תלמוד בבלי | מסכת פסחים, דף מ' עמוד ב' ו-דף מ"א |
|---|---|
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תס"א |
מצה שרויה (או בביטוי היידישאי הנפוץ: גֶבְּרוֹקְטְ'ס) היא מצה שנרטבה או בושלה בנוזל. בחלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהוג שלא לאכול מאכלים שבהם יש שימוש במצה שרויה, כגון מצה בריי, מחשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ.
המנהג
מנהג זה אינו מוזכר בגמרא ולא בפוסקים המוקדמים, ואף בתלמוד הבבלי[1] מובא דברי רב פפא על דברי הגמרא כי "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל", לפיו מאכל אפוי, אף אם התבשל לאחר אפייה, אינו מחמיץ[2], וכן נפסק להלכה[3]. המנהג להחמיר בנושא זה, החל בזמן הראשונים, מהחשש שבני האדם יטעו לחשוב שמותר להשרות קמח רגיל בלתי אפוי במים, ועל ידי כך יעבור איסור חמץ[4]. עם זאת, הראבי"ה, סבר שאין לנהוג בחומרה זו, כפי שהובא בשו"ת מהרשד"ם[5]. במשנה ברורה[6] נפסק להלכה, שמותר לבשל המצה במים בפסח אך כתב שיש אנשי מעשה שנוהגים שאין להשרות ולבשל מצות בפסח מחשש שרויה ומסיים ש"אין מזניחים את הנוהגים כן". ובשולחן ערוך הרב[7], מובא שאדם המחמיר על עצמו באי אכילת מצה שרויה, מבורך, אם כי אין חובה בכך. עם זאת, הרבה מן הפוסקים הקלו במנהג זה, כדוגמת הגר"א[8], אשר היה נוהג לשים את הקניידלעך במי ביצים, וכן רבי משה סופר (בעל ה'חתם סופר')[9].
המהר"ם חלאווה[10] למד שכשם שרבא אסר[11] במקום שמצויים עבדים לשרות מצה אפויה במים, כך יש לאסור בכל מקום בו מצויים אנשים העשויים לטעות ולהתיר גם שריית קמח רגיל במים. ה'עולות שבת', העלה חשש נוסף הקיים בבישול מצה אפויה, שתגרום לבעיית החימוץ. בספרו השו"ת[12], כתב רבי שניאור זלמן מליאדי טעם נוסף למנהג, וכתב במפורש, שמותר להשרות את המצה במים, וזהו אף במקום בו מצויים עבדים, כפסיקת השולחן ערוך. בהמשך רבי שניאור זלמן הביא, שהטעם לחומרה היא מהחשש שנשאר קמח על המצה, וקמח זה עשוי להחמיץ בהיפגשו עם המים. כמו כן, בחסידות חב"ד נהוג בזמן אחרון של פסח (בחו"ל), לטבול את המצה במאכלים, בכדי להגיע למצב של שרויה, כפי שכתב[13] רבי שניאור זלמן בתשובותיו, שהמקל במנהג זה באחרון של פסח לא 'הפסיד', ואף שאר אדמו"רי חב"ד נהגו להשרות את המצה בכל המאכלים, והפכו זאת למנהג.
הערות שוליים
- ^ מסכת פסחים, דף מ"א עמוד א'.
- ^ על פי ביאור רש"י, פסחים שם.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תס"א
- ^ ראב"ן, פסחים, סימן תלד, הוצאת ורשה, דף לד[דרושה הבהרה].
- ^ אורח חיים, סימן כ"ו.
- ^ תנח, סק"ד.
- ^ בחלק התשובות סי' ו'.
- ^ מעשה רב, אות קפז.
- ^ מנהגי החת"ס, פרק י' סעיף כה. עם זאת בשו"ת חת"ס (סי' רכב) הובא שהחמיר במנהג זה ולא היה אוכל שרויה.
- ^ פסחים מ, ב; טור או"ח סימן תסג, להבנת הב"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ' עמוד ב'.
- ^ תסג ס"ג.
- ^ שו"ת אדה"ז סי' ו'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.