קרבן מצורע

קרבן מצורע
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים י'-ל"ב
משנה	מסכת נגעים, פרק י"ד, משניות י"א–י"ב
משנה תורה	ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ע"ז ספר החינוך, מצווה קע"ו

קרבן מצורע הוא קרבן שהמצורע מקריב לאחר שנרפא מצרעתו והשלים את תהליך הטהרה שלו. הקרבת הקרבן היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות.

מקור המצווה

בפרשת מצורע, לאחר תיאור תהליך ההיטהרות של המצורע, מצווה התורה על המצורע להקריב קרבן:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

— ויקרא יד,י-יא

טעם המצווה

הצרעת נועדה לעונש ותיקון עבור חוטאים מסוימים, כגון גאוותנים או בעלי לשון הרע. ספר החינוך מסביר שהקרבן נועד להמחיש למצורע עד כמה הגוף לא חשוב לעומת הנפש, כדי שיתקן את מעשיו ויחזור בתשובה.

מצווה נפרדת

הרמב"ם נדרש לשאלה מדוע כל אחד מהקרבנות של מחוסרי כפרה מנוי כמצווה עצמאית, ואין מצווה אחת שמחוסרי כפרה יקריבו את קרבנם:

אמנם מצד התחלפות קרבנם כמו שאתה רואה התחייב למנות כל קרבן ביחוד בהכרח, כי הדבר שבו תשלם טהרת האחד זולת הדבר שבו תשלם הדבר האחר

— ספר המצוות, עשה ע"ז

הרכב הקרבן

המצורע צריך להקריב אשם, חטאת, עולה, מנחה המורכבת מסולת ושמן, ושמן נוסף לנתינה על איבריו.

בעוד שמצורע אמיד צריך להביא שלוש בהמות לקרבנו, התורה מאפשרת למצורע עני להביא את קרבנות החטאת והעולה מהעוף. כתוצאה מכך, גם כמות הסולת והשמן שעל המצורע להביא למנחה פוחתת. פירוט ההרכב של קרבן המצורע וההבדל בין אמיד לעני נראה כך:

המצורע	אשם	חטאת	עולה	מנחה	שמן לכפרה
אמיד	כבש	כבשה	כבש	שלושה עשרונים סולת + שמן	לוג
עני	כבש	תור או בן יונה	תור או בן יונה	עישרון סולת + שמן	לוג

מצורע עני רשאי להביא קרבן עשיר, אך מצורע עשיר שהביא קרבן עני - לא יצא. עשיר שמממן את קרבן המצורע של בנו העני - רשאי להביא קרבן עני, כי העיקר הוא זהות המתכפר על ידי הקרבנות ולא זהות המממן אותם.

מצורע שהעשיר או שירד מנכסיו - דינו כפי מצבו הכלכלי בשעת הבאת הקרבן. ואם הביא כבר חלק מהקרבנות ואז השתנה מצבו הכלכלי - נחלקו התנאים מהו הקרבן הקובע את מידת התחייבותו: רבי שמעון סובר שהולכים לפי מועד הקרבת החטאת, ואילו רבי יהודה סובר שהולכים לפי מועד הקרבת האשם.

סדר ההקרבה

לפני הקרבן

לאחר שהמצורע נרפא הוא צריך להיטהר מטומאתו. תהליך הטהרה כולל הזאת דם ציפור ומים חיים, כיבוס בגדים, גילוח, טבילה והמתנה של שבעה ימים. במהלך שבעת הימים הוא כבר מותר בכניסה למחנה ישראל, אך אסור בתשמיש המיטה. ביום השביעי עליו לבצע גילוח נוסף, כיבוס נוסף וטבילה נוספת. לאחר שטבל והסתיים היום השביעי - המצורע טהור לגמרי, אלא שהוא מחוסר כיפורים, כלומר אסור לו לאכול קדשים או להיכנס למקדש, עד שיביא את קרבנו.

הקרבת האשם

תנופה

המצורע צריך לעמוד בשער המזרחי של עזרת ישראל (שער ניקנור), כשפניו לכיוון מערב. הכהן לוקח את כבש האשם מהמצורע ומבצע בו תנופה בעודו חי. לכתחילה יש להניפו יחד עם לוג השמן, אך בדיעבד אם הניף כל אחד בפני עצמו - יצא.

שחיטה

הכהן מחזיר את הכבש למצורע, כדי שיסמוך ידיו עליו. מיד לאחר מכן שוחטים את כבש האשם, ו2 כהנים מבצעים קיבול: כהן אחד מקבל בכלי והולך לזרוק את הדם על המזבח, כמו כל דם אשם. כהן נוסף מקבל מהדם בידו השמאלית והולך לתת מהדם על שלושה איברים של המצורע: תנוך אוזן ימין, בוהן יד ימין ובוהן רגל ימין.

נתינת הדם והשמן

בשעת נתינת הדם על איבריו, אסור עדיין למצורע עצמו להיכנס לעזרה, אך גם אסור להוציא את הדם מהעזרה. לכן מכניס המצורע את איבריו והוא עצמו נשאר בחוץ. לפי רבי יהודה המצורע מכניס את שלושת האיברים יחד לעזרה, אך לדעת תנא קמא הוא מכניס בכל פעם איבר אחד בלבד, וכך פסק הרמב"ם.

לפי תנא קמא, מצורע שחסר לו אחד מהאיברים שצריך לתת עליהם את הדם - לא יכול להיטהר לעולם, כי בזה תלויה הטהרה. אמנם, לפי רבי אליעזר אין חובה לתת דם דווקא על האיברים הללו ממש, אלא די בכך שנותן על מקומן. כמו כן, רבי שמעון סובר שיש חשיבות בנתינת הדם דווקא על בוהן היד או תנוך האוזן הימניים, אך ניתן לקיים את המצווה גם בנתינה על האיברים המקבילים בצד שמאל. עם זאת, הרמב"ם פסק להלכה כדעת תנא קמא, שאין למצורע כזה טהרה לעולם.

לאחר נתינת הדם על האיברים, נוטל הכהן את לוג השמן הנוסף שהביא המצורע ושופך ליד שמאל, שמשמשת ככלי קיבול לשמן. לכתחילה עליו לשפוך ליד שמאל של כהן נוסף, אך בדיעבד גם אם שפך ליד שמאל שלו - יצא. הכהן, שעומד בעזרה, טובל את יד ימינו בשמן ומזה כנגד קודש הקדשים, וחוזר על פעולה זו שבע פעמים. משם הולך הכהן אל המצורע ונותן מהשמן על שלושת האיברים - תנוך אוזן ימין, בוהן יד ימין ובוהן רגל ימין.

את השמן שנותר בכף ידו נותן הכהן על ראשו של המצורע, כמו שכתוב: ”וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'”. שאר השמן שנותר מהלוג מתחלק בין הכהנים, והם רשאים לאכול ממנו בעזרה בלבד, כדין קדשי קדשים.

נחלקו התנאים במידת החשיבות של נתינת יתר השמן על הראש: רבי עקיבא סובר שמדובר בפעולה חיונית, ואם לא נתן על ראשו את יתר השמן - לא כיפר, והמצורע עודנו מחוסר כיפורים. רבי יוחנן בן נורי, לעומתו, סבור שמדובר ב"שיירי מצווה" בלבד, וגם אם לא נתן - כיפר, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר. הרמב"ם פסק כרבי עקיבא.

הקרבת שאר הקרבנות

לאחר נתינת דם האשם על איברי המצורע, ובמקביל לנתינת השמן, שוחטים הכהנים את קרבן החטאת ומקריבים אותו למזבח. אחר כך שוחטים את קרבן העולה ומעלים אותו למזבח יחד עם המנחה.

קישורים חיצוניים

• מסכת נגעים, פרק יד.
• רמב"ם, ספר המצוות, עשה עז.
• רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשה רכא.
• ספר החינוך, מצווה קעו.
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ד.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34062880קרבן מצורע