יסוד המזבח

מזבח החיצון, החלק התחתון הוא יסוד המזבח

יסוד המזבח - הוא חלקו התחתון והרחב ביותר של המזבח. היסוד בלט אמה מצידי הסובב שמעליו, ועליו שפכו את שיירי הדם שנותרו במזרק לאחר הזריקה.

מבנה

גובהו של מזבח החיצון כולו הוא 58 טפחים, אורכו ורחבו הם 32 אמה על 32 אמה. לאחר גובה של אמה אחת, נהיה המזבח צר באמה אחת מכל צד, כך שרוחבו התקצר ל-30 אמות. חלקו הרחב של המזבח נקרא בשם "יסוד", והוא נראה כעין מדרגה הבולטת מחוץ למזבח, ברוחב אמה ובגובה אמה. קיומו של היסוד מעכב את כשרות המזבח, אך מידתו המדויקת אינה מעכבת.

בתוך היסוד היו שני נקבים, פתחיהן של צינורות שנשפכו אל האמה שהתנקזה אל נחל קדרון, וכלשון המשנה: ”וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים, כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, שֶׁהַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן”. המפרשים מסבירים כי שני נקבים אלו שהיו במבנה המזבח במקום היסוד, היו מעוצבים כעין תבנית חוטם כדי למנוע מקרה של סתימות.

בבית המקדש השלישי גובה היסוד יהיה שתי אמות.

אף ביסוד יש חיוב לשמור על צורה רבועה, בדומה למזבח עצמו.

קרן מזרחית דרומית

בתלמוד נאמר ש”קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד” (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ"ג עמוד ב'). לדעת רב הכוונה היא שבצד הדרומי ובצד המזרחי אין יסוד, למעט אמה אחת (בקצה המערבי והצפוני, בהתאמה). ולפי לוי בר סיסי היסוד הקיף את המזבח כמל צידיו, אך רק בחלקו הצפוני והמערבי היו זורקים או שופכים לשם דם.

הסיבה לכך היא שצד מזרח היה בחלקו של שבט יהודה, וקבלה היא מדור לדור, שמתן הדמים של המזבח הוא רק בחלקו של שבט בנימין. חז"ל דרשו שהדבר נגזר משמים מכיון ש"בנימין הצדיק" הצטער על כך שלא יזכה שקודש הקדשים יהיה בחלקו, אלא בחלק יהודה שרצועה משטחו נכנסה לבית המקדש ועליה נבנה ההיכל, ומכיון שהשתוקק כל כך לזכות להשראת השכינה בחלקו, זכה שנתינת הדם אל יסוד המזבח תהיה רק בחלק של שבטו.

במשכן

במבנה היסוד שבמזבח הנחושת שבמשכן, ישנם כמה דעות באחרונים:

• היסוד בלט מהמזבח אמה, בדומה ליסוד שבמזבח החיצון שבמקדש.
• היסוד במזבח הנחושת היה מדף נחושת בעל שוליים שבלט מהמזבח בסוף האמה הראשונה
• במזבח הנחושת כלל לא היה היסוד בולט, אלא חריץ בסוף האמה הראשונה שסימן את מקום שפיכת הדם.

שימושו

השימוש המרכזי של היסוד היה ששפכו על גביו את שיירי הדם שנותרו בכלי שרת לאחר זריקת הדם. ברוב הקרבנות, כמו בקרבן עולה וקרבן שלמים לא היו צריכים להקפיד שכל הדם יפול על היסוד, ולכן הכהן עומד מרחוק וזורק באצבעו או על ידי הכלי שרת על קרן המזבח. אך בקרבן פסח - לדעת רבי ישמעאל - היו נותנים את שיירי הדם ב"שפיכה" ולא בזריקה: הכהן היה עומד בנחת ליד היסוד ושופך את הדם על קיר המזבח כנגד היסוד, כדי שכל הדם יזוב ליסוד.

קיימת מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא האם במקרה ששפך את הדם ליסוד במקום לזרקו על קיר המזבח, האם יצא ידי חובתו או לא. דעת רבי ישמעאל היא שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא", ודעת רבי עקיבא - "לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה".

לפי רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, כל הטעונים מתן דמים מתחת לחוט הסיקרא מכונים קרבנות הטעונים יסוד, ועצם זריקת הדם על קיר המזבח מתחת לחוט הסיקרא נחשב כמתן דמים על יסוד המזבח, אלא שבשירי הדם יש לשפוך את הדם על ה"איצטבא" כלומר על שטח היסוד עצמו, ואילו בקרבן עולה די לזרוק את הדם על החלק התחתון של המזבח שנחשב כיסוד המזבח.