ובכן ואמרתם זבח פסח

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וַאֲמֶַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
מאת רבי אלעזר בירבי קליר

וּבְכֵן וַאֲמֶַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח
בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח
גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיוֹם בַּפֶּסַח
הִסְעִיד נוֹצְצִים עֻגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח
וְאֶל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלוֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח
חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח
טִאטֵאתֶ אַדְמַת מֹף וְנֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

יָהּ רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח
כַּבִּיר, עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח
לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח
נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח
שׂוֹרפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

עוֹד הַיוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח
פַּס יַד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח
צָפֹה הַצָּפִית עִָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה לְשַׁלֵּשׁ צוֹם בַּפֶּסַח
רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח
שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִּית בַּפֶּסַח
תָּעֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

ובכן ואמרתם זבח פסח (על שם הפזמון שלו) או אומץ גבורותיך הפלאת בפסח (על שם השורה הפותחת שלו) הוא פיוט שחיבר רבי אלעזר בירבי קליר, פייטן ארצישראלי מהמאה ה-6. הפיוט הוא החלק השביעי בקרובה "אסירים אשר בכושר שעשעת".

הפיוט מבוסס על הפיוט ובכן ויהי בחצי הלילה מאת יניי הן מבחינת המבנה והן מבחינת התוכן.

תוכן הפיוט

הפייטן מונה נסים שנעשו לעם ישראל, ועל פי המקרא או המדרש נעשו בליל הסדר או במהלך חג הפסח.[1] המאורעות המופיעים בפיוט: רדיפת אברהם אחרי ארבעת המלכים (ויש מפרשים שמדובר בברית בין הבתרים), שלושת המלאכים בבית אברהם והבשורה על לידת יצחק, מהפכת סדום ועמורה והצלת לוט, מכת בכורות, כיבוש יריחו, ניצחון גדעון על מדין, מותם הנסי של חיילי סנחריב, הכתובת על הקיר במשתה בלשאצר ומות בלשאצר, הצום שגזרה אסתר, תליית המן.

נוסח הפיוט ההסבר
אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח, בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח ה' הראה את כוחו בזמן יציאת מצרים, שהתרחשה בחודש ניסן שהוא החודש הראשון בשנה.
גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח לאברהם אבינו, המכונה בספר תהילים פ"ט "איתן האזרחי", גילה ה' את עתיד עם ישראל במעמד ברית בין הבתרים.
דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיוֹם בַּפֶּסַח, הִסְעִיד נוֹצְצִים עֻגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח, וְאֵל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח הנוצצים, כינוי למלאכים (יחזקאל, א', ז') ביקרו את אברהם אבינו "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית, פרק י"ח). אברהם יצא מגדרו כדי להנעים את זמנם של האורחים, "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". קורבן הפסח הוא זכר למעשה החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו.
זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלוֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח, חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח לוט ארח בביתו את שני המלאכים שנשלחו לסדום, "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ". ספר בראשית, פרק י"ט, ממשיך ומספר, כי ה' כעס על מעשיהם הרעים של אנשי סדום והמטיר על עירם אש וגפרית. רק לוט ומשפחתו ניצלו מהאסון.
טִאטֵאתֶ אַדְמַת מֹף וְנֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח, יָהּ רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח, כַּבִּיר, עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח, לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח מוף, נוף, ואון, הם כינויים למצרים. ה' טאטא את אדמת מצרים, השמיד כל בן בכור, אולם פסח על בתי בני ישראל שסומנו בדם קורבן הפסח.
מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא", נאמר בספר יהושע, ו', א'. בני ישראל, שזה עתה חגגו את חג הפסח בגילגל, כבשו, בעזרתו של הה', את יריחו שהוסגרה לידיהם והרסו אותה.
נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח בספר שופטים, פרקים ו'-ז', מתואר כיצד בעונת קציר העומר, ניצח גדעון את המדיינים והשמיד את צבאם. בזמן ההתקפה החרידו חייליו של גדעון את צבא מדין בצליל החזק של שלוש מאות שופרות.
שׂוֹרְפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח, עוֹד הַיוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח בספר מלכים ב', פרקים י"ח-י"ט, מסופר כי בימי חזקיהו מלך יהודה, עלה סנחריב מלך אשור למלחמה על ירושלים. על פי המדרש, מיהר המלך סנחריב עם צבאו למלחמה. כאשר הגיע לעיר נוב, המשקיפה על ירושלים, וראה עד כמה קטנה היא העיר, הניף ידו בזלזול והחליט, לחנות למנוחת לילה ולכבוש את ירושלים למחרת בבוקר. באותו לילה עבר מלאך במחנה אשור והרג את כל צבאו של סנחריב. הביטויים ששימשו את כותב הפיוט נלקחו מספר ישעיהו, פרק י', פסוק ט"ו ופסוק ל"ב.
פַּס יַד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח, צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח במדרש רבה, מגילת איכה, מכונה ממלכת בבל בשם צול. "אמר רבי יוחנן: האומר לצולה חרבי (ישעיהו, מ"ד, כ"ז) זו בבל. למה נקראת שמה צולה? ששם צללו מי מבול". בלשאצר מלך בבל ערך משתה לאלף משריו וציווה להגיש את היין בכלי זהב וכסף שנלקחו על ידי אביו, נבוכדנצר, כשלל מבית המקדש. במהלך המשתה הופיעה דמות כף יד וכתבה על הקיר את המילים "מנא מנא תקל ופרסין" שמשמעותן היא שה' ספר (מנה) את ימי מלכותו של בלשאצר, שקל את מעשיו במאזניים והכף של בלשצר נמצאה קלה, לכן יפרוס ה' את מלכותו והיא תיכבש על ידי מלך פרס. המילים "צפות הצפית ערוך השולחן" מזכירות את נבואת ישעיהו (כ"א, ה') כנגד בבל.
קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה לְשַׁלֵּשׁ צוֹם בַּפֶּסַח, רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח את ההוראה להשמיד את היהודים כתב המן הרשע בחודש ניסן. "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ" (מגילת אסתר, ג', י"ב). הדסה, היא אסתר המלכה, ביקשה להכריז על צום של שלושה ימים. היהודים ניצלו והמן הרשע נתלה על עץ התליה שגובהו חמישים אמה.
שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִּית בַּפֶּסַח הנביא ישעיהו (ישעיהו, מ"ז, ח'-ט') מתנבא כנגד ממלכת בבל וממשיל אותה לאשה גאוותנית. "וְעַתָּה שִׁמְעִי-זֹאת עֲדִינָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי-אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד, שְׁכוֹל וְאַלְמֹן". את "שתי אלה", כלומר שתי המכות האיומות, שכול ואלמנות, מבקש מחבר הפיוט שה' יביא על ראש הגויים. במילה "עוצית", מכוון המחבר לפסוק ממגילת איכה, ד', כ"א, "בַּת-אֱדוֹם, יושבתי (יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ".
תָּעֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח מחבר הפיוט מסיים אותו בבקשה כי ה' יגאל את ישראל בימינו, כפי שגאל את העם בזמן יציאת מצרים

מקור הפיוט

הפיוט הוא החלק השביעי בקרובה "אסירים אשר בכושר שעשעת" שחיבר רבי אלעזר הקליר לשחרית של יום טוב ראשון של פסח, בו קראו לפי נוסח ארץ ישראל את פרשיית "שור או כשב" בפרשת אמור (שהקרובה מבוססת עליה). מהמחזור הארצישראלי הועתקה הקרובה לנוסח אשכנז, אולם בשל הבדלים במנהגי קריאת התורה, הועברה הקרובה ליום טוב שני של גלויות של פסח, הוא היום בו קוראים את פרשת שור או כשב ע"פ המנהג כיום.[2]

בנוסף, הפיוט הועתק לסוף ההגדה של פסח, במסגרת הפיוטים הנאמרים בסיום ליל הסדר. בחו"ל, שם עושים שני לילות סדר, יש נוהגים לומר את הפיוט רק בלילה השני (שהוא כאמור היום בו אומרים את הפיוט בשחרית) במקום הפיוט ובכן ויהי בחצי הלילה,[3] אך יש נוהגים לומר את שני הפיוטים בשני הלילות.[4] בארץ, בה יש רק ליל סדר אחד, יש האומרים את הפיוט בלילה הראשון ויש שאין אומרים אותו כלל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0