שן ורגל

מרעה בקר

שֵׁן וָרֶגֶל בדיני נזיקין בהלכה, הן זוג אבות נזיקין השייכים לקטגוריות נזקי ממון ונזקי בהמה. נזקי שן ורגל הם נזקים שנעשו על ידי בעל חיים בעודו מתנהל באופן טבעי ושגרתי, כשאב-הטיפוס לנזקים אלו הוא נזק שנעשה על ידי בהמה שנכנסה לשדה חקלאי ופגעה בגידולים בכך שאכלה מהם (שן) או בכך שרמסה עליהם בדרך הליכתה (רגל).

על פי ההלכה, המתבססת על המקרא בפרשת משפטים, חייב בעל הבהמה לשלם פיצויים על הנזק שעשתה בהמתו – אך זאת רק במקרה שהנזק נעשה בשטח פרטי, כגון בשדהו של הניזק. על נזקי שן ורגל שנעשו ברשות הרבים – ההלכה פוטרת מתשלום. זאת לעומת נזקי קרן, שהם נזקים שבעל חיים עשה בהתנהגות בלתי שגרתית – שבהם יש חיוב פיצויים גם אם נעשו ברשות הרבים.

מקור הדין

המקור המקראי לדין שן ורגל הוא בפרשת משפטים (שמות כב, ד):

כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר – מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.

הכתוב עוסק באדם שהניח לבהמותיו לרעות בתוך שטח חקלאי פרטי, ודינו הוא לשלם פיצויים עבור הנזקים שנגרמו לגידולים.

על פי קבלת חז"ל כוונת הכתוב היא לגבי כל נזק שעשו בעלי חיים בהתנהגות טבעית. עם זאת, בעניין המקום שבו נעשה הנזק, קיבלו חז"ל שהכתוב נקט בדווקא "בשדה אחר", ולפיכך על נזקים כאלו שעשו בעלי חיים ברשות הרבים - הבעלים פטורים מלשלם.

הגדרות עקרוניות

ההבחנה בין שן לרגל

החלוקה לשני אבות שונים: שן ורגל, מופיעה בכמה מקורות תנאיים. אחד מן המקורות הללו מקשר את החלוקה הזו אל הפרטים הכתובים במקרא, ולפיו: "ושילח" – זו הרגל, "וביער" – זו השן. בעקבות זאת, התלמוד מבאר שהיה למקרא צורך לפרט את שני אופני ההיזק הללו, משום שלולי כן היה ניתן לחשוב שחיוב הפיצוי הוא רק כאשר הבהמה נהנתה מהנזק (שן), או רק בסוגי נזק נפוצים יותר (רגל).

באופן עקרוני, אין כל הבדל בדין בין נזקי שן לבין נזקי רגל. אמנם בפועל ישנו הבדל מסוים, הנובע מכך שכאשר בהמה מזיקה בנזקי שן, לא נעשה בכך רק נזק והפסד, אלא יש בכך גם רווח לבעל הבהמה, מכך שבהמתו אכלה ושבעה. לכן, בנזקי שן ברשות הרבים שאין בהם חיוב פיצויים, בכל זאת חייב בעל הבהמה לשלם את שווי הרווח שעלה בידו, מדין נהנה. הרווח הזה עשוי להיות פחות משווי הנזק, שאם אכלה מזון יקר, בכל זאת אינו צריך לשלם אלא שווי של מזון בעלי חיים.

תולדות השן והרגל

אבות הנזיקין נקראים כך משום שיש להם תולדות, כלומר הרחבות של הדין היסודי למקרים דומים נוספים. תולדות השן הן נזקים שנגרמים באופן שמסב הנאה לבהמה אם באכילה ואם בדרכים אחרות, כגון בהמה שהתחככה בקיר להנאתה והפילה אותו, או שהתגלגלה להנאתה וגרמה נזק.

תולדות הרגל הן כל נזק שנעשה על ידי התנהגות טבעית של בעל חיים בדרך שאינה מסיבה לו הנאה. התולדות הקלסיות הן נזקים שונים שבהמה עלולה לגרום בדרך הילוכה על ידי גופה, שערה, או אפילו על ידי אביזרים שונים שמונחים עליה כגון אוכף, רסן, מושכות או פעמון, וכן על ידי משא שנשאה או על ידי עגלה שמשכה. תולדות נוספות המוזכרות בתלמוד הן עופות שהזיקו בכנפיהם, תרנגולים שקיפצו על עיסת בצק וטינפו אותה או ניקרו בה, תרנגול שניקר בחבל של דלי וגרם שיפול וישבר, כלב שקפץ מגובה ונפל על כלי שנשבר, ובהמה שהזיקה בכשכוש זנבה. גם הכשת נחש היא תולדה של רגל.

הפטור ברשות הרבים

מרשות הרבים לתוך שטח פרטי

אף על פי שפטור שן ורגל ברשות הרבים נלמד מן המקרא, הרי"ף נתן הסבר וטעם לדין, שהוא משום שכן דרכם של בהמות ללכת ברשות הרבים. הרא"ש כתב שלפי הטעם הזה, יהיה פטור גם במקרה שבהמה שברה חפצים שהיו בשטח פרטי על ידי דריכה על מוט ארוך שיצא משם לרשות הרבים. על פי זה יש מי שכתב שכך תהיה דעת הרי"ף גם בנזק שגרמה בהמה על ידי התזת חצץ מרשות הרבים לתוך שטח פרטי. לעומת זאת, התלמוד דן בנושא של התזה מרשות הרבים לשטח פרטי, ושם המסקנה היא שחייב. על פי זה כתבו כמה ראשונים שכך יהיה הדין גם במקרה של המוט הארוך היוצא משטח פרטי לרשות הרבים, וכן נפסק בשולחן ערוך. אמנם כמה אחרונים כתבו שניתן לחלק בין המקרה של התזת חצץ לבין המקרה של המוט הארוך.

בשטח משותף

נזק שנעשה בשטח ששייך למזיק ולניזק בשותפות, התלמוד מביא מקורות תנאיים ואמוראיים שעסקו בעניין, ומסקנת התלמוד שבאופן עקרוני זה נחשב כרשות הרבים ופטור שם על שן ורגל. הוא הדין בשטח ששייך לגורם שלישי ששניהם פלשו אליו בלי רשות. עם זאת, כאשר מדובר בשטח משותף שלא מקובל להכניס אליו בהמות אלא רק לאחסן דברים אחרים, יש אמוראים שדעתם לחייב שם על נזקי שן ורגל אם אחד השותפים הכניס את בהמתו לשם בניגוד למקובל והיא פגעה באותם הדברים שכן היה מקובל לאחסן שם, וכך נפסק בשולחן ערוך. כמו כן, יש ראשונים הסוברים שבשטח משותף שמיועד לשימוש של אחסון רק לאחד מהשותפים, אף על פי שלשני יש רשות להכניס לשם את בהמותיו, בכל זאת אם הם גרמו נזק לדברים המאוחסנים – חייב, וכן נפסק בשולחן ערוך.

תשלומי חצי נזק

בשני מקרים חריגים, חיוב התשלום בנזקי שן ורגל אינו תשלום של פיצוי מלא אלא תשלום של חצי משווי הנזק בלבד:

• נזק משונה – במקרה שהנזק נגרם על ידי התנהגות לא שגרתית של הבהמה, אז גם אם הנזק נעשה בשיניים או ברגליים – אין זה נחשב לתולדה של שן ורגל אלא לתולדה של קרן, ומשלם חצי נזק בלבד. דוגמאות לכך הן בהמה שאכלה בגדים או כלים, כלב שאכל כבשים גדולים או חתול שאכל תרנגולים גדולים, ובהמה שבעטה ברגליה בבהמה אחרת.
• צרורות – כאשר הנזק לא נגרם באופן ישיר מכח הבהמה, אלא באופן עקיף יותר על ידי דברים שעפו מכוחה ופגעו והזיקו – חייב בחצי נזק בלבד. המקרה הקלסי לדין זה הוא נזק שנגרם על ידי חצץ שעף מתחת רגלי בהמה ופגע בכלים ושבר אותם, ועל שם זה נקרא הדין 'צרורות', שכך נקרא חצץ בלשון חז"ל. דין צרורות באופן הקלסי הוא תולדה של רגל, אך יש גם צרורות שהם תולדה של שן, כגון חזיר שנבר באשפה והתיז והזיק.

יש להבחין בין שני האופנים האלו שבהם משלמים חצי נזק בלבד, שהם אינם דומים בדיניהם. באופן הראשון מדובר בנזקי קרן, שבהם הדין הוא שמשלם חצי נזק 'מגופו', כלומר אינו משלם יותר משווי הבהמה שהזיקה. לעומת זאת, בצרורות משלם חצי נזק 'מן העלייה', כלומר משלם כמה שצריך כדי לכסות את חצי גובה הנזק. כמו כן, באופן הראשון שהוא חיוב של נזקי קרן, התשלום נחשב לקנס, ואינו תשלום ממוני רגיל.

לקריאה נוספת

• משנה, מסכת בבא קמא פרק ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות נזקי ממון, פרק א, פרק ב ופרק ג
• רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שצ וסימן שצא

קישורים חיצוניים

• הרב משה טרגין, שן ברשות הרבים: חלק א וחלק ב, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון

הערות שוליים

תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0