אודיתא
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף קמ"ט עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קנין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ט', הלכה ט' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ר"נ, סעיף ג', חושן משפט, סימן רנ"ה, סעיף ב' |
| מקורות נוספים | נודע ביהודה על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל' |
אוֹדָּיְּתָּא (מבוטא תדיר: אוֹדִּיתָּא; בעברית: הודאה) הוא אמצעי להעברת בעלות באמצעות הודאה של הנותן שהממון הוא של המקבל.[1] בתלמוד מובא הדין לגבי שכיב מרע (אדם הנוטה למות), שרצה להוריש את נכסיו למאן דהוא ומסיבות שונות לא יכול היה להשתמש בקניינים המקובלים.[2]
יסודות וגדרי הדין
בתלמוד "קניין האודיתא" מוזכר בקצרה[3], ולא נכתב על מהותו וגדריו ההלכתיים דבר, רוב החומר שנכתב על קניין זה הוא בספרות הראשונים והאחרונים. בעקבות עמימות זו שבתלמוד, קיימת מחלוקת בסיסית בקרב הראשונים באשר לפישרו של המונח:
- אודיתא כדרך קניין – גישתם של התוספות היא כי מדובר בקניין ככל הקניינים שאינו מוגבל לשכיב מרע בלבד, וברגע ההודאה מתרחשת העברת בעלות משפטית.[4] פוסק בולט שתומך בגישה זו של תוספות, הוא הרב יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה, ובהתאם לכך הוא מכנה את 'קניין האודיתא': "הקניין הגדול שבכל הקניינים".[5]
- אודיתא כדרך להעברת זכויות בשכיב מרע – לעומת גישה זו, קיימת גישה בקרב כמה מהראשונים המסייגת את 'קניין האודיתא' לשכיב מרע בלבד (בהתאם להקשר בו הוא מוזכר בתלמוד), בהתבסס על ההלכה הקובעת כי "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". שיטה זו גורסת כי קיים במעמד האישי של הנוטה למות כוח מיוחד, לפיו הודאה בפה - אף ללא כל מעשה קניין - מספיקה להעברת בעלות.[6]
- אודיתא כראייה – לעומת גישות אלה קיימת גישה השוללת לחלוטין את הגדרתה של "אודיתא" כקניין המעביר בעלות, ולפיה מדובר במונח הפשוט והרווח של הודאת בעל דין, כפי שנפסק בהלכה "אדם נאמן על עצמו כמאה עדים". בניגוד לגישות הקודמות, העברת הבעלות אינה מתרחשת ברגע ההודאה, אלא הדבר משמש כראיה משפטית בדיני ראיות בלבד, וכאשר הדבר יגיע לדיון בבית דין הודאה זו תוכל לשמש כראיה.[7] ואמנם אם מודה המקבל שהדבר הנקנה לא היה שלו קודם הודאת המקנה הרי שלא זכה בדבר[8].
אודיתא כדרך קניין
לפי גישה זו, אודיתא אינה מעידה על זכות הקיימת מכבר. היא יוצרת זכות כזו, בכך שהיא מקנה אותה לזוכה מסוים: "והא דאמר הודאה בשם שניים, לא שנא במידי דמיתחייב בה ולא שנא אודי במידי דלא מיתחייב אלא דיהיב ליה במתנה, הוה ליה כמאן דאמר נתתי שדה לפלוני וקנה ...וכן דעת הגאון שכתב הודאה באחד משאר הקנאות."[9] הווה אומר: ההודאה יוצרת הקנאה ומתווספת לדרכי הקניין הרגילות. לגישה הרואה בהודאה דרך קניין יש ביטוי בתקדים התלמודי שהוזכר לעיל. במהלך הניסיון להעביר את המעות מן הגר לבנו מוצע לו: "וליקניניהו באודיתא". נעשה כאן אפוא שימוש בפועל "קנה".[10] גם גישתם של התוספות היא כי מדובר בקניין ככל הקניינים שאינו מוגבל לשכיב מרע בלבד, וברגע ההודאה מתרחשת העברת בעלות משפטית. [11] אחרון בולט שתומך בגישה זו של תוספות, הוא הרב יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה', ובהתאם לכך הוא מכנה את 'קניין האודיתא': "הקניין הגדול שבכל הקניינים."[12]
ההסבר הלמדני בקניין אודיתא
לשיטות שקניין אודיתא הינו קניין פשוט- נאמרו כמה הסברים: א- גמירות דעת- הסבר זה מבוסס על הנחת יסוד, שכל קניין משמש רק כביטוי לגמירות דעת גמורה של המקנה והקונה. ובקניין אודיתא, שהאדם יודע בשעת הודאתו שבי"ד יחייבוהו לפעול על פיה- הוא גומר בדעתו להקנות.
ב- קניין ללא קניין- הסבר זה מבוסס על הגדרה מחודשת בבעלות ממונית- לפיה אין בבעלות הממונית ממשות (כב"הקדש" וב"חלות קידושין") אלא היא מוגדרת לפי היחס המשפטי מצד חוקי התורה לממון, וממילא- אם ע"פ חוקי התורה הממון אמור להיות של השני (כיון שהוא הודה לו )- זה אכן שלו.
אודיתא כדרך להעברת זכויות בשכיב מרע
לפי גישה זו, אודיתא היא דרך ייחודית להעברת זכויות והיא תקפה רק לשכיב מרע. בגישה זו, יש הסבורים שאודיתא היא הודאה (ראייתית) ויש הסבורים שהיא דרך קניין.
הרמב"ם סבור שאודיתא היא הודאה והיא תקפה בשכיב מרע בלבד: "שכיב מרע שהודה שיש לו לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו. או שאמר כלי פלוני פיקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו. חצר פלונית של פלוני הוא. חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא. בכל אילו הדברים וכיוצא בהם הודאתו הודיה...".[13]
לדעתם של ראשונים אחרים, אודיתא היא דרך קניין, אלא שהיא חלה רק בשכיב מרע, מכח הכלל "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". לפי כלל זה, שכיב מרע, מחמת מצבו, הנוטה למות כוח מיוחד יכול להקנות באמצעות דיבור בלבד, ולא במעשה קניין. לכן, הוא יוכל להקנות גם באמצעות אודיתא.
כך סבור ר' יצחק בן אבא מרי - בעל העיטור: "ומסברא דהודאה לא מהני אלא בשכיב מרע כגון הא דאיסור משום דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי... אבל מידי דידעינן דלאו דידיה הוא, אלא [של ה]נותן, היכי מצי למימר לאו דילי הוא אלא לפלוני הא כולי עלמא ידעו דשקר הוא ומצי למימר משטה אני בך...".[14]
זו גם דעתם של בעלי התוספות: "שכיב מרע...שהודה שיש לפלוני מנה בידו, אף על פי שאנו מוחזקים בו שאין לו, מי אמרינן דקנו במתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר, או דלמא קנו לגמרי, ואם עמד אינו חוזר'.[15]
מדובר אפוא בדרך קניין, והשאלה לגביה היא אם היא דרך קניין רגילה ("קנו לגמרי") או שמא היא דרך קניין ייחודית לשכיב מרע.
האודיתא כתופעה ראייתית
לעומת גישות אלה קיימת גישה רווחת בראשונים השוללת את הגדרתה של "אודיתא" כקניין המעביר בעלות, ולפיה מדובר במונח הפשוט והרווח של הודאת בעל דין, כפי שנפסק בהלכה "אדם נאמן על עצמו כמאה עדים". לפי תפיסה זו האודיתא היא הודאה או ראיה לקיומה של זכות מן העבר והיא אינה הקנאה של הזכות מכאן ולהבא. כך סובר הרשב"א.[16] לדבריו, האודיתא מבוססת על מהימנות הודאתו של המקנה, על אף שההודאה נוגדת את העובדות כפי שהן ידועות לנו. כיוון שלהודאה יש תוקף כראייה, העברת הזכות מכוחה תהיה תקפה רק אם שני הצדדים, המודה והמקבל, מאשרים אותה.
ניתן לראות את האודיתא כהתחייבות עתידית של המודה להעברת הזכות. לדעת הרי"ף התחייבות כזו תקפה מדין התלמוד: "דלית ליה גביה מעיקרא לא מידי [= שאין לו אצלו מתחילה ולא כלום], אלא איהו חייב נפשייה במילתא דלא היה מיחייב ביה [= אלא הוא חייב את עצמו בדבר שלא היה חייב בו]"[11] התחייבות זו באמירה בלבד תחול רק אם הייתה התחייבות ממשית קודמת בת תוקף שנוצרה בדרכים המקובלות, וכעת האיש רק מודה בקיומה.[12]
הריטב"א מתנה את תוקפה של האודיתא בכך שהצד המקבל אינו מכחיש את קיומה של הזכות.[13] לשיטתו האודיתא מבוססת על נאמנות ולכן והסייג לקבלתה הוא אמתותה: "דלא מהני אודיתא, אלא הודאת אמת, כשמודה של פלוני הוא והוא אמת. אבל הכא אודיתא של שקר שלא היו של חברו, דשלו היה, ולא מצי מקנה באודיתא".[14]
הראב"ד חולק על כך, והוא סובר כי אין צורך לדקדק כל כך במהימנות ההודאה:[15] "האומר נתתי כך וכך לפלוני, הודאה היא ולא הקנאה. ומה שהודה על עצמו שנתן, אין בודקין אחריו איך נתן". כלומר להודאה יש תוקף גם אם המקבל מכחיש.
לדעת הרא"ש כיוון שהודאה מתבססת על נאמנות, המודה אינו יכול לחזור בו מהודאתו. "מכל מקום בתר הודאתו אזלינן...והרי הודה שהיה שלו. ואם עמד אינו חוזר'.[16] כלומר, האודיתא אינה ראייה ככל הראיות אלא היא כלל משפטי מסוג "השתק". המודה נתפס בהודאתו ומנוע מלהכחישה בדיעבד.[17]
השלכה נוספת להגדרת האודיתא ככלל נאמנות היא הדרישה לכך שההודאה תינתן בפני שני עדים: "ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים באתם עדיי, לא שנא דאודי במידי דמיחייב ביה ולא שנא דאודי במידי דלא דמיחייב ביה, אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר שקונה ותפוס... ".[18]
השימוש באודיתא
בשל מורכבותה המשפטית של האודיתא, הבהירו חכמים במהלך הדורות מתי ובאילו תנאים ניתן להשתמש בה.
הריטב"א סובר שהאודיתא תקפה לצורך הקנאה רק כאשר הנכס אינו ברשות המקנה ונמצא בפיקדון אצל אחר, שהרי אם הנכס ברשותו עומדות בפניו דרכי הקנאה פשוטות יותר.[19] הואיל ומדובר בהודאה על פיקדון ביד אחר (אדם שלישי), הנפקד ממשיך, בעל כורחו, להיות שומר על הפיקדון עבור הזוכה, עד שיגיע לקבל את הפקדון.[20]
למרות שהאודיתא נעשית בדיבור בעלמא, ולמרות שהיא מהווה הודאה על חוב קיים ואינה יוצרת חוב עתידי, יש שהציבו דרישות פורמליות שונות כתנאי לתקפותה. לפי דרישות אלו עליה להיעשות בפני בית דין או בפני עדים, בלשון הודאה ולא בלשון התחייבות. כלומר נוסח האודיתא צריך להיות "חייב אני" ולא "מתחייב אני".[21]
בנוסף, כיוון שלדעת חלק מהפוסקים אודיתא בנויה על פיקציה לפיה החיוב מתבסס כביכול על חוב קודם, אין בכוחה של אודיתא לחייב אדם לפעילות עתידית. כך, למשל, אין אדם יכול להתחייב לזון את חבירו או להקנות לו דבר שלא בא לעולם בדרך הודאה.[22]
בין האחרונים בולטות שתי מגמות ביחס לאודיתא: מהרש"ל נוטה לצמצם את השימוש באודיתא בהיותו מבוסס על מעין פיקציה: "מדוע הוצרכו לתקן מעמד שלושתן, ולא סמכו על קנין אודיתא? כי לא רצו להרגיל בקניין שיסודו בשקר כפי שנאמר: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".[23]
לעומתו, 'הנודע ביהודה' מרחיב את חלותה של האודיתא גם לשאר התחייבויות והקנאות: "אפילו דבר שאינו נקנה בשום קניין, נקנה בהודאה כגון דבר שלא בא לעולם ונכסי איסור יוכיחו .
דוגמאות ליישומה של אודיתא
הקנאה אגב קרקע
בתלמוד עולה האפשרות להקנות מיטלטלין או כסף אגב קרקע.[24] הרוצה להשתמש במנגנון זה אך אין לו קרקע, הורו הגאונים שניתן לכתוב הרשאה על קניין כזה אגב ד' אמות שיש לכל יהודי בארץ ישראל.[25] דרך אחרת להקנאה אגב קרקע, אף שלמקנה אין קרקע, היא באמצעות העברת קרקע למקנה על ידי אודיתא כדרך קניין או כהודאה:
"כיוון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו, שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו, הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא חיישינן למיחזי כשיקרא (= ולא חוששים לכך שנראה כמשקר), כדאשכחנא (= כמו שמצינו) גבי איסור גיורא דנפק (= שיצאה) אודיתא מפי איסור ואע"ג שהיה איסור משקר".[26]
יש שהסתפקו האם אודיתא מועילה במקרה זה גם אם אנו יודעים שלמקנה אין קרקע. מלשון בעלי התוספות שלעיל נראה שאודיתא תהיה תקפה גם אם ידוע שלמקנה אין קרקע.[27] גם הרשב"א מצטרף לגישה זו:
"ואפילו לא נודע לנו שהיה לו קרקע מעולם, כל שאין אנו רגילין אצלו תמיד לדעת מה מעשיו ומה שיש לו, מן הסתם אנו אומרין קרקע יש לו שקנה או שנתן לו ונפל לו בירושה, ולא ידענוהו. אלא שאם אנו רגילין אצלו תדיר, אנו אומרין: חזקה אין לו. שאילו היה לו, אנו היינו מרגישין".[28]
אנו מאמינים למקנה גם אם דבריו נוגדים את המידע שברשותנו. עם זאת, לא תתקבל הודאה שקרית ביודעין.[29] סמ"ע חולק על כך, והוא מצמצם את האפשרות להשתמש באודיתא רק למקרה של הודאת אמת.[30]
שטר חצי זכר
אדם אינו יכול להקנות את נכסיו לאחר מותו. לכן, אחת הדרכים להעברת הנכסים ליורשים שלא על פי דין תורה עשויה להיות באמצעות אודיתא. דהיינו, המוריש-הנותן מודה טרם מותו, שממון מסוים השייך לו הוא של המקבל. בקהילות אשכנז נהוג היה להשתמש במנגנון זה במצבים בהם נערכה צוואה המבוססת על "שטר חצי זכר". שטר זה חייב את הבנים לאחר מות האב לתת לאחותם סך של חצי מהסכום שיקבל כל אחד מהם. כיוון שהאב לא יכול להקנות את רכושו לבתו לאחר מותו, הוא הודה לפני עדים שהוא חב לה (פיקטיבית) חוב גדול. נקבע כי שעת החיוב היא בעת כתיבת השטר וזמן הפירעון הוא שעה לפני מותו. עוד נקבע כי חיוב זה מותנה: האב מתנה עם הבת שבהגיע עת הפירעון תהיה ברירה ביד הבנים לפרוע לבת את החוב או לתת לה תמורתו מחצית מירושתם.[31]
יש שהסתייגו משימוש באודיתא בנסיבות הנ"ל משום שמדובר בחיוב פיקטיבי:
"לעשות כן לכתחילה היכא דליכא (= היכן שאין) עניין של מצווה וצדקה, אני חוכך בזה, לפי שכתב בשו"ת חתם סופר (אה"ע ח"א,סי' קמז) וזה לשונו:" דדבר ידוע הוא שהחוב הוא הודאה של שקר, ולא הנהיגו חכמים כן אלא כדי לחבב האשה על בעלה, לומר כבן אני חשוב אצל חמי, שמוריש את בתו חצי חלק זכר".[32]
לעומתם יש המצדיקים שימוש במנגנון הנזכר, שכן כבר פשט המנהג להסתייע בו:[33]
"אכן נראה שכיון שפשט מנהג זה של שטר חצי זכר בישראל, הרי נתקבלה הלכה שמועיל קנין אודיתא... מכל מקום כל שנהגו כן הרבה דורות, ולא שמענו מי שפקפק... אין לטעון 'קים לי' (כנגד המנהג)".
לקריאה נוספת
- אטינגר שמעון, ראיות במשפט העברי, ירושלים תשע"א, עמ' 246-234.
- אנציקלופדיה תלמודית ערך 'אודיתא'.
- אנציקלופדיה תלמודית ערך 'הודאת בעל דין'.
- ורהפטיג איתמר, ההתחייבות - תוקפה אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א, עמ' 372-349.
- רדזינר עמיחי, דיני קנסות - מחקר במשפט התלמוד, ירושלים תשע"ד, עמ' 356.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אסופת מאמרים בנושא אודיתא, באתר אסיף
- יואב שטרנברג, קניין סודר וקניין אודיתא, אתר 'ישיבה'
- איתמר ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופייה וסוגיה, ירושלים תשס"א, עמ' 347-372
הערות שוליים
- ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אודיתא", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ט עמוד א'
- ^ קצות החושן, סימן מ', סעיף א', הקובע כי זו שיטת תוספות על פי דבריהם במסכת בבא מציעא, דף מ"ו, א', ובמסכת בבא בתרא, דף קמ"ט, א'.
- ^ נודע ביהודה מהדורא קמא על חושן משפט, סימן ל'.
- ^ רבי יצחק בן אבא מארי ממרשיליה, ספר העיטור, אות ה'; אור זרוע, סימן תשנ"ב; תשב"ץ, חלק א', סימן קנ"ב, וחלק ג', סימן שכ"ה. בנוסף, כך גם נראה מדברי הרמב"ם, שבספרו משנה תורה (ספר קניין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ט', הלכה ט') מזכיר את 'קניין האודיתא' רק לגבי שכיב מרע.
- ^ הריטב"א במסכת בבא מציעא, דף מ"ו, ב'.
- ^ הרשב"א ב"ב קמט.
- ^ ספר העיטור, 'הודאה', מהדורת רמ"י, דף עב, ג. ראה עוד חידושי הר"י מיגאש בבא בתרא, קמט, ע"א.
- ^ ספר התרומות, שער מב, חלק ד, אות ג, שהביא את דעתו של הר"י מיגאש; שו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא) חו"מ, סימן ל: "וכן נראה לפי עניות דעתי מלשון הגמרא... הרי דקאמר 'ולקנינהו באודיתא', שמשמע שהודאה הוא הקנין בעצמו"; קצות החשן קצד, ס"ק ד: "ולענ"ד קנין שלם הוא ולא נופל הוא מכל הקנינים, הן לעניין ממון והן לעניין איסור"; איתמר ורהפטיג, ההתחייבות- תוקפה, אופיה וסוגיה עמ' 383.
- ^ קצות החושן, סימן מ', סעיף א', הקובע כי זו שיטת תוספות על פי דבריהם במסכת בבא מציעא, דף מ"ו, א', ובמסכת בבא בתרא, דף קמ"ט, א'.
- ^ נודע ביהודה מהדורת קמא על חושן משפט, סימן ל".
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ט', הלכה ט'
- ^ ספר העיטור, 'הודאה', מהדורת רמ"י ,דף עב, ג.
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ט עמוד א', ד"ה שכיב. וראו גם: יד רמה בבא בתרא ג, ע"א, סימן צז; רא"ש, בבא בתרא, פ"ט סימן כד; טור ושו"ע, חו"מ, סימן רנ, סעיף ג.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק ד, תשובה נ. ראה עוד: נימוקי יוסף, בבא בתרא, קמט, ע"א; אמרי-בינה, הלוואה, סימן טז.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
35279970אודיתא