עביד איניש דינא לנפשיה
עביד איניש דינא לנפשיה (תרגום מארמית: עושה אדם דין לעצמו) הוא פסק הלכתי הנותן ליחיד באופנים מסוימים כח לאדם ליטול את החוק לידיו ולהשתמש בכח כדי להציל את רכושו.
רקע
על פניו, בדין התורה ישנה התנגדות לעשיית דין עצמית, שכן עשיית הדין היא תפקידם של השופטים. כך עולה מדוגמאות שונות בתורה: ל"גואל הדם" נאסר להרוג עד שמעמידים את ההורג "לפני העדה למשפט"[1]. כך גם במקרה בו הופקד פיקדון והשומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו. קובעת התורה שהבעלים-המפקיד נדרש לפנות לבית הדין: "ונקרב בעל הבית אל האלוקים (שופטים)"[2]
למרות זאת, בדברי חז"ל חלוקות הדעות בדבר עשיית דין עצמית; וגם לדעת האוסרים, האיסור אינו מוחלט ויש לו חריגים.
ביאור
מחלוקת האמוראים
שאלה זו מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להחלטת בית דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לדעת רב יהודה אדם אינו רשאי לעשות דין לעצמו כיון שיש בידו למנוע את העוול על ידי פנייה לבית דין. לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו כיון שאם עשיית הדין צודקת אין לאלץ את הנפגע לטרוח לנהל מאבק משפטי, אלא הוא רשאי להשתמש בכוחו להגן על זכויותיו[3].
דוגמאות של הפסד
- אדם הדולה מים מבור, ואינו שועה להפצרותיו של הבעלים להפסיק זאת: אמנם ניתן להגיש תביעה ולהוציא צו שיכריח אותו להפסיק את השאיבה, אך בינתיים נגרמים לנפגע נזקים עקיפים (הפגיעה ביבול שאינו מקבל השקיה), שעליהם לא יוכל לתבוע בעתיד (בגין הכלל 'גרמא בנזיקין פטור')[4]. במצבים כאלה גם רב יהודה יסכים שמותר לבעל הבור לפעול בכח ולמנוע את גניבת המים, שאילולי כן ייגרם לו נזק בלתי הפיך.
- בעל חיים "תם" (שאינו מועד להזיק) המאיים לגרום נזק: גם לדעת רב יהודה תהא זכות לנתקף להפעיל כח על בעל החיים התוקף, כדי שלא ייגרם לו נזק בלתי הפיך (שהרי שאם ייגרם נזק ותוגש תביעה, בעל הבהמה יחויב בחצי נזק ולא בנזק שלם, בהתאם להגדרת בעל החיים התוקף כ'תם' ולא 'כמועד').
מקור מן התורה
הראשונים ביארו שתוקפו של היתר עשיית דין לעצמו הוא מן התורה[5] האחרונים למדו זאת מכמה מקורות:
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין סבור שיסוד הדין הוא מהתורה. לדידו, חז"ל למדו שאין להמית אדם על ידי אדם פרטי (לרבות גואל הדם), אף על פי שהסנהדרין קבעו שהוא רוצח, עד שיובא בפני בית דין אחר למשפט[6]. הנצי"ב מבין מכאן שהחובה להביא את הנאשם לבית דין קיימת דווקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות, ומכאן שבדיני ממונות, במקרים מסוימים, מותרת עשיית דין עצמית.[7]
מקור נוסף מהתורה ממנו ניתן ללמוד אודות עשיית דין עצמית הוא הדין בתורה הקובע עונש חמור לאישה המתערבת במריבה בין בעלה לאיש אחר, על ידי כך שהיא שולחת את ידה ומחזיקה במבושי האחר[8] ההגמרא הדנה בפסוק זה קובעת שהוא נאמר רק כאשר היא יכולה להציל את בעלה על ידי דבר אחר.[9] במקרה בו איננה יכולה להצילו על ידי דבר אחר "נעשית ידה כשליח בית דין, ופטורה". דהיינו היא רשאית לעשות דין עצמי.
להלכה
לדעת רוב הראשונים (רי"ף,[10] רא"ש,[11], רבינו חננאל[12] הלכה כרב נחמן הסובר שאדם עושה דין לעצמו, על פי הכלל התלמודי "הלכתא כרב נחמן בדיני (= בדיני ממונות)".[13]
לעומתם, רבינו אפרים בהשגותיו על הרי"ף,[14] טוען שגם אם הזכות הנפגעת היא כספית, עשיית הדין העצמית והפעלת הכוח כנגד האחר הן בגידרם של איסור והיתר, ולכן ההלכה צריכה להיות כרב יהודה.
הסבר אפשרי למחלוקת זו, תלוי בשאלה האם מוקד הדיון בעשיית דין עצמית הוא סמכות האדם להכות את חבירו או לגרום לו נזק תוך כדי הצלת הממון – ואז ההכרעה היא ב"איסור והיתר", או שמוקד הדיון הוא הזכות לתפיסת ממון הנמצא אצל חברו – ואז מדובר ב"דיני" (דיני ממונות).[15]
הרמב"ם [16] פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב). גם ההשולחן ערוך פוסק: "יכול אדם לעשות דין לעצמו: אם רואה שלו ביד אחר שגזלו – יכול לקחת מידו, ואם האחר עומד כנגדו – יכול להכותו עד שיניחנו[17]
פרטי הדין
בדבר ברור
אין היתר לאדם לעשות דין לעצמו אלא אם כן הוא דין אמת על פי ההלכה, וכמבואר בלשון הרמב"ם לעיל: ”...ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו...” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב). עם זאת יש להבדיל בין רמות שונות של בירור, באלו אופנים רשאי אדם לסמוך על טענות עצמו וליטול את הדין לידיו.
האור זרוע[18] והמרדכי,[19] צמצמו את המקרים בהם אדם רשאי לעשות דין עצמי רק לנסיבות שבהן עצם המקרה מוכיח על צדקת טענותיו של הניזק, כגון כשגזלן מתנפל עליו וחוטף את ממונו בכח, או כאשר אדם מזיק אותו בזדון ובמוצהר. אם הדבר לא ידוע, הרי שגם אם עלול להיווצר לו הפסד, אסור לאדם לעשות דין עצמי. זאת, כדי להימנע מאובדן סדר ציבורי, המאפשר לכל אדם להכות את חבירו או לחטוף ממנו את נכסיו. לעומתם הנימוקי יוסף סבור כי אין צורך שיהא ידוע לכל שהחפץ שלו, אלא די שיש בידו ראיה שיוכל להוציא מהגזלן את החפץ בבית דין, וכן מוכיח הב"ח מלשון הרמב"ם והטור[20].
במקרה שבו מבקש הניזק לעשות דין לעצמו בטענת ברי, על סמך עובדות הידועות לו באופן ברור, אך בלא ראיות והוכחות שיאפשרו לו לאמת את טענותיו בבית הדין, מבואר בפרישה כי אין לו התר לעשות דין לעצמו, ואפילו אם יתפוס ממון מן המזיק יוציאו אותו מידו בבית דין[21].
בזמן הפגיעה
מדברי הנמוקי יוסף משמע שניתן לעשות דין לעצמו בין בשעת הגזילה ובין לאחריה.[22]. לעומתו רבנו מנחם המאירי מצמצם את תחולת עשיית הדין העצמית לזמן הגזלה או הפגיעה עצמם. לאחר שהחפץ כבר נמצא ברשות הגזלן, אין רשות לעשות דין עצמי ויש לפנות לבית הדין.[23]
בתביעת חוב
המהר"ם מרוטנבורג[24] והמרדכי[25] פוסקים שאין לעשות דין לעצמו אלא רק אם הוא תובע חפץ מסוים ודן שהוא בבעלותו, אך במקרה שהוא תובע ממון אין לו רשות לעשות דין לעצמו ולתפוס חפץ משל חבירו כפרעון. לעומתם הרמב"ם והרא"ש פוסקים שבכל דין ממוני יכול לעשות התובע דין לעצמו, להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א, דעת השו"ע כהרא"ש והרמב"ם ואילו דעת הרמ"א כמהר"ם מרוטנבורג.
רבי שמחה זיסל ברוידא[26] מבאר שנחלקו במהות הכח שניתן ליחיד לעשות דין לעצמו. הרמ"ה והמרדכי סברו שיכולתו לעשות כן היא מתוקף היותו של התובע 'שליח בית דין' מהנתבע לקחת את החפץ השייך לו ובחפץ שלו אין הדבר מצריך דיון, והפעולה שהתובע עושה אינה אלא פעולת גבייה שבכחו של כל שליח בית דין לעשות, מה שאין כן גביית חוב אינה פעולת גבייה גרידא אלא היא 'פסק דין' שהנתבע חייב לתובע, מה שאין לאדם סמכות ללא בית הדין, אך הרא"ש והרמב"ם סברו שהאדם העושה דין לעצמו כחו ככח בית דין אף לפסוק שהממון שהוא תובע מגיע לו על פי דין ולכן יכול לגבותו מהנתבע כבית דין.
כשאינו יכול להציל באופן אחר
אך כשברור לאדם שיוכל להציל את שלו ולא ייגרם לו שום הפסד אם יתבע בביה"ד– אסור לו להכות את חבירו, כי יכול "להציל בעניין אחר". רבי עקיבא איגר קובע שיש להשתמש בכוח במידה הנדרשת, וכל מעשה נלווה שאין בו תועלת להשבת החפץ, כגון ביזוי וחירוף, אסור לבעל החפץ לעשותו.[27]
במשרת הממאן לצאת מרשות אדונו
במקרה של עבד עברי הממאן לצאת מבית רבו, כתב הרמב"ם שאין רשות להכותו כדי להוציאו אלא לצורך הפרשה מאיסור של שפחה[28]. יש שביארו, שעל פי רוב אין הבעלים ניזוק בכך, ואדרבה יש לו ריווח שרוצה לעבדו[29]. גם הרמ"א[30] פסק במשרת שרוצה בעל הבית לסלקו קודם זמנו שרק אם קיים חשש שיגנוב מרשותו יכול להוציאו מרשותו בכח. ובספר נתיבות המשפט[31] כתב ליישב שדין עביד איניש דינא לנפשיה נאמר רק במטלטלין או ממון שיש חשש כלשהו של הפסד אם יבריחם או יזיקם עד שיינתן פסק הדין, אך לא בקרקע שעומדת במקומה ויכול לפנות לבית דין להוציא את הפולש.
מקורה ואופייה של הסמכות
האחרונים הציעו הצעות שונות באשר למקורה ואופייה של הסמכות לעשיית דין עצמית:
1. יש שהסבירו שהניזק העושה דין לעצמו פועל כ"שוטר", המוציא את הדין לפועל, אך אין לו כח של "דיין" לפסוק ולחתוך את הדין. לכן, אם בא גזלן לגזול את ממונו – מותר לו להכותו. אולם, אם החפץ כבר נגזל, אין לו רשות להוציא אותו בכח, גם אם יש לו עדים, שכן צריך פסק דין של בית דין כדי להוציא נכס מידי המוחזק בו.[32]}
2. לפי דעה אחרת, הניזק פועל כ"דיין", כלומר יש לו סמכות לחתוך את הדין, ומכאן שעשיית דין עצמית תהיה מותרת גם לאחר גזילת החפץ.[33]
לפי הגישה האחרונה הניזק פועל מכח בית דין והוא משמש מעין "שליח בית דין". כלומר, יש כאן האצלת סמכות מטעם בית הדין לנפגע.
הניזק פועל כשליח בית דין בשני היבטים:
א. מניעה מן החטא: כשם שלבית הדין כוח למנוע מהאדם לעשות עוול, כך לניזק עצמו, כשליח ביה"ד, הזכות למנוע את חבירו מלהזיק לו באיסור.
ב. מניעת הפסד ממון: לנפסד רשות להגן על עצמו ממי שבא להפסידו.[34]
3. לפי גישה אחרת הניזק שואב את הכח לעשיית דין עצמית מכח בעלותו או מכח זכות הקניין שלו (ולא מכח שליחות בית דין). גישה זו מניחה, שהמשפט מכיר באינסטינקטים בסיסיים של הגנה מיידית של האדם על רכושו. אמנם נדמה שהבעלים פועל לכתחילה בלי סמכות, אך בדיעבד יינתן למעשיו הכשר ותוקף, אם פעל בתחום שהוא יכול לפעול בו.[35]
סייגים וחריגים
פנייה לערכאות
אסור לתבוע אדם לערכאות של גויים, אך מחדש המהרש"ל[36] שחלק מהכלים העומדים לרשות היחיד שעושה דין לעצמו אם אין לו אפשרות אחרת היא לתבוע בערכאות של גויים, אך האגרות משה[37] מסייג פסק זה רק לאופנים שבהם ידוע שהערכאות לא יחמירו בעונשו יותר מדין תורה אך אם העונש הקצוב בחוקיהם גדול מדין התורה אין היתר לפנות לערכאות באופן זה.
לקיחת משכון
לפי דין התלמוד אין רשות למלווה להיכנס לביתו של החייב כדי ליטול ממנו משכון.[38] רבינו חננאל והרא"ש מבארים שאין כאן היתר לעשיית דין עצמית, משום שאדם רשאי לעשות דין לעצמו, דווקא אם בא חבירו לגזול ממנו או כשהוא רואה חפץ השייך לו ביד חבירו. לעומת זאת, למשכן חייב עבור חוב שחייב לו מכבר, אין לו רשות.[39] כיוון שאין לאדם רשות למשכן בעל כרחו של הלווה, אם עבר הנושה ומישכן את הלווה בעל כרחו והזיק לו– חייב.[40]
על ידי אחרים
הרמ"א, קובע כי דווקא האדם בעצמו יכול לעשות דין לעצמו, אבל "אסור על ידי גויים".[41] האחרונים נחלקו בפירושה של הלכה זו: האם על ידי ישראל אחר ניתן לעשות דין עצמי או שאף על ידי ישראל אחר גם כן יהיה אסור.[42] יש מהאחרונים שכתבו שדווקא על בעל החפץ הקילו שייקח את שלו, אפילו בכח, אבל לאדם אחר אסור לעשות כן בשבילו.[43]
בתלמיד חכם
לפי דין התלמוד "צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה" (= תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר שפסוק [שידוע בבירור] לו).[44] מן התלמוד נראה שתלמיד חכם יכול לנדות את האדם המזיק, וזוהי עשיית הדין העצמית מצידו.[45]
החידוש באשר לת"ח הוא שהוא רשאי ליטול זכויותיו בכוח, ואינו צריך לחוש לעניין חילול השם בדבר[46]. באופן אחר תלמיד חכם, בשונה מאדם אחר, יכול לעשות דין לעצמו בכל עניין, גם מבלי שיוכל לברר את צדקתו בבית הדין.[47]
בדיני קנסות
לעיתים עשיית דין עצמאית מאפשרת לאדם להציל ממון כאשר בית הדין אינו עומד לסייע לו בכך. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גניבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו[48].
יישומי הדין בימינו
בתי הדין ופוסקים בימינו נדרשים לא אחת לסוגיה זו של עשיית דין עצמית.
1. דוגמה למקרה רווח של עשיית דין עצמית מובא בפסק של הרב דב ליאור: מדובר בסככה לא חוקית שבנה פלוני ואשר שכניו הרסו, בטענה כי פעלו מכוח עשיית דין עצמית. נפסק שפלוני פעל בניגוד לרישיון העירייה, וללא הסכמת דיירי הבניין שחששו ממפגע אקולוגי ולכן הייתה להם רשות להרוס את הסככה. עם זאת, נקבע שאם ניתן בטרחה מעטה למנוע הפסד מן המזיק, יעשו כך ולא יגרמו לו הפסד.[49] עוד נקבע שלא נדרש מן השכנים לפרק את הסככה שנבנתה שלא כדין על ידי מסגר מקצועי, משום שהנפגע זכאי לעשיית דין עצמית מבלי להוציא על כך הוצאות.[50]
2. במקרה אחר דן בית הדין במקרה בו אדם קנה מצרכים בחנות, וכשהגיע לביתו שם לב שחסר אחד המצרכים. כאשר חזר לבעל החנות הלה לא האמין לו, וביה"ד נשאל האם הקונה יכול לקחת, ללא ידיעת בעל החנות, את הפריט החסר כשברור לו ששילם. לאחר דיון נרחב בדברי הראשונים והאחרונים בסוגיה, פסק הרב יצחק אלמליח שאף על פי שברור לו ששילם על המצרך הנוסף, אין לקחת חפץ תמורת הכסף שנתן בלי ידיעת המוכר, דהיינו אין לעשות דין לעצמו. אולם, אם יבוא לידו חפץ של המוכר הוא יכול להחזיק בחפץ לעצמו או למכור אותו.[51] תשובה זו מתבססת על פסיקתו של הרב יוסף חיים מבגדד, שקבע שלושה תנאים לעשיית דין עצמית המאפשרת לקיחת החפץ ממי שגזל ממנו: 1. שיהא הדבר ברור אצלו שגנב ממנו וכמה גנב; 2. שאם גנב ממנו כסף – ייקח דווקא כסף ולא חפץ שהוא שווה-ערך לכסף הנגנב; 3. שהנתבע הוא אדם אלם או שישנה סיבה אחרת שבגינה אי אפשר להוציא את החפץ מידי המחזיק בו בגלוי.[52]
3. שאלה אחרת עוסקת באזעקה של מפעל המשמיעה רעש ומפריעה לשכנים לישון. מטרת האזעקה היא התרעה מפני גנבים, אך כיוון שהתקלקלה היא מרעישה לחינם. השכנים פנו לבעל המפעל על מנת שיטפל בתקלה, אך ניסיונותיהם העלו חרס, ולפיכך שאלו אם מותר להם לשבור את מנגנון האזעקה כדי להשביתו. הרב זילברשטיין פסק שקול שמפריע לישון נחשב ל"מקום פסידא" (מקום הפסד) שכן השכנים מפסידים את שנתם ולכן מותר להם לעשות דין לעצמם ולפגוע במנגנון האזעקה על מנת להשבית אותו ואם יעשו כך יהיו פטורים מלשלם על הנזק.[53]
קישורים חיצוניים
- אסופת מאמרים בנושא עביד איניש דינא לנפשיה, באתר אסיף
- עשיית דין עצמית, הרב מיכאל ויגודה, משפטי ארץ
- ידידיה כהנא, עביד איניש דינא לנפשיה, באתר "ישיבה"
- יהודה יפרח, השלכות מסוגית עשיית דין עצמית לקונספט חינוכי
- הערך "עביד איניש דינא לנפשיה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק י"ב
- ^ ד"ר מיכאל ויגודה, עשיית דין עצמית, משפטי ארץ- דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 3
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז עמוד ב'.
- ^ נתיבות המשפט סימן ד' ביאורים ס"ק א
- ^ פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק א סימן כ.
- ^ לומד זאת משאילתות דרב אחאי, על הפסוק "משפט אחד יהיה לכם ולגר..". כוונת הדברים היא שאף על פי שהרכב בית דין מסוים ראה את פלוני מבצע פשע, הוא משמש במקרה זה כ"עד" ו"אין עד נעשה דיין" ולכן יש צורך בכך שישב בית דין אחר וידון בעניינו
- ^ הרב נפתלי יהודה צבי ברלין, העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי, בראשית ב, א. טקסט מקור ב"ספריה" https://www.sefaria.org.il/Haamek_Sheilah_on_Sheiltot_d'Rav_Achai_Gaon.2.1?lang=he
- ^ דברים כה, יא-יב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ח עמוד א'
- ^ רי"ף, בבא קמא דף יב ע"ב מדפי הרי"ף
- ^ רא"ש, בבא קמא פרק ג' סימן ג'
- ^ רבינו חננאל, בבא קמא כז ע"ב.
- ^ בבלי כתובות, דף יג עמוד א
- ^ דברי רבינו אפרים הובאו בשיטה מקובצת, בבא קמא דף כח עמוד א, ד"ה "לרבינו אפרים".
- ^ להסברים אפשריים נוספים למחלוקת בין הרי"ף לרבינו אפרים, ראה: ירון רוזיליו, הוצאת ממון המגיע על פי דין במרמה, אבני משפט יד 25, 34-35. ניתן לצפייה ב: http://www.rambish.org.il/journals/a/avnei_mishpat/vol014/avm01403.pdf
- ^ חושן משפט סי' א' סעיף ד'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ד' סעיף א
- ^ אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא סימן קמה
- ^ מרדכי, בבא קמא פרק המניח, רמז ל
- ^ ב"ח ארבעה טורים חושן משפט סימן ד
- ^ פרישה ארבעה טורים חושן משפט סימן ד
- ^ נימוקי יוסף, דף יב ע"ב מדפי הרי"ף
- ^ בית הבחירה, בבא קמא כז ע"ב
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תתקנ, הובא ברא"ש ב"ק פ"ג סימן ג
- ^ בבא קמא פרק המניח רמז ל
- ^ שם דרך בבא קמא סימן מד סעיף ה
- ^ חידושי ר' עקיבא איגר, חו"מ סימן ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ה' בניגוד לעולה מן הסוגיא לפירוש רש"י ורבינו חננאל שלפי רב נחמן מותר להוציאו משום עביד דינא לנפשיה
- ^ לחם משנה
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף ו'
- ^ סי' ד' ס"ק א'
- ^ בהתאמה לדעת המאירי המובא לעיל
- ^ משנת יעב"ץ (חו"מ סימן ג') ובשם הרב גוסטמן (קונטרסי שיעורים, בבא קמא שיעור ט"ו (עמוד 269-290)
- ^ הרב יצחק לנזובסקי, "לקיחת מוצר מהחנות ללא ידיעת המוכר במקרה של מקח טעות או גביית תשלום כפול", עלון המשפט, עמ' 6. ראה: http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/40_67_78.pdf
- ^ רפאל יעקבי, "עשיית דין עצמי", פרשת השבוע ברוח המשפט פרשת פנחס, גיליון מס 130.
- ^ בבא קמא פ"ג ס"ו
- ^ או"ח ח"ה סי' ט'
- ^ בבא מציעא, קטו ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ד, סעיף א.
- ^ רבינו חננאל בבא קמא כז,ב, רא"ש, בבא קמא פרק ג' סימן ג'
- ^ הרב זלמן נחמיה גולדברג, "לתפוס מהחייב לו בלא רשות בית דין", הישר והטוב יב, יא-יד
- ^ חושן משפט, סימן ד' סעיף א בשם תרומת הדשן (סימן שד), ושם כתב שאפילו במקום שהדין כל דאלים גבר, מכוער הדבר להשתמש בכח הגויים
- ^ שדי-חמד, חלק ג', כללים, מערכת העי"ן, כלל א', עמוד תרטו
- ^ הרב יוסף אביטן, העושה דין לעצמו, 50, 62.
- ^ בבלי מועד קטן, דף יז עמוד א
- ^ הראב"ד (מובא ברא"ש, מועד קטן פרק ג סימן ו) מבאר שת"ח יכול לפסוק בעצמו נידוי לפוגע. ראה הערות הגרי"ש אלישיב, מועד קטן יז עמוד א
- ^ ריטב"א, מועד קטן יז עמוד א.
- ^ הגר"א, חושן משפט, סימן ד, ס"ק יד; הרב יוסף אביטן, העושה דין לעצמו, 50, 62.
- ^ פסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא סימן כ'.
- ^ על פי חזון איש, אבן העזר, כז-כח
- ^ הרב דב ליאור, דבר חברון, סימן צח
- ^ הרב יצחק אלמליח, "בעניין עביד איניש דינא לנפשיה", שורת הדין ז, עמוד לט
- ^ הרב יוסף חיים, שו"ת רב פעלים, חלק ג' חושן משפט סימן ה.
- ^ הרב יצחק זילברשטיין, "מפגעי רעש", צהר טו, עמוד תד-תה
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
