שכירות בתים (הלכה)
ערך זה עוסק בהיבטים ההלכתיים של השכרת בית. אם התכוונתם להיבטים המשפטיים, ראו | משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א' |
|---|---|
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ש"ז -סימן שי"ט |
שכירות בתים היא קניית זכות שימוש בבית באופן זמני תמורת תשלום.
ההלכה עוסקת בפרטים שונים המיוחדים לשכירות זו, בנוגע לאופן הקניה, מהות הבעלות, חיוב במצוות הקשורות לבית, והסדרת הזכויות והחובות בין המשכיר והשוכר.
מעשה הקניין
בהלכה נקבע[1] שקניית בעלות על נכס וכן כל זכות ממונית, חלה באמצעות "מעשה קניין", שהיא פעולה המאשרת ומקיימת את הקניה. ישנם מעשי קניין שונים לפי סוג הנכס הנרכש. קניית קרקע נעשית על ידי כסף, שטר, חזקה[2], וכן בקניין חליפין או סיטומתא[3].
שכירות קרקע מתבצעת באותם קנינים בהם נקנה גוף הקרקע[4]. לגבי 'קניין חליפין' או סודר דעת התוספות[5] שאינו מועיל בשכירות קרקע[א], ואילו לדעת הרא"ש[6] קניין סודר מועיל אף בשכירות קרקע. השולחן ערוך[4] סתם כדעת הרא"ש, אך הזכיר את דעת התוספות שלא מועיל קניין סודר בשכירות קרקע[ב].
בניין המחובר לקרקע נחשב כקרקע[7] ולכן שכירת דירה מתבצעת באחד מקנייני קרקע, כמו נתינת כסף או חוזה שכירות. לעומת זאת, בית שאינו מעוגן לקרקע, כגון קרוון נייד, דינם כספינה ונקנים בקניין מסירה[8] ויש סוברים שאף נתינת כסף מועילה לקניין בשכירות מטלטלין[9].
בעיסקת קניית או מכירת נדל"ן מול גוי, ההלכה היא שאין הקנין חל במתן כסף אלא בצירוף שטר, משום שהיהודי אינו נותן אמון בסיכום דברים עם הגוי ללא חוזה מפורש[10]. לעומת זאת, בהסכם שכירות, דעת הרמ"א הקצות החושן והנתיבות המשפט[10] שדי בנתינת כסף, מפני שלפי המנהג אין כותבים על כך שטר, אך הט"ז[11] סובר ששכירות דינה כקניה, וצריך גם בה כתיבת שטר.
זכויות וחובות הצדדים
תיקונים
הסכם על השכרת דירה סתם, מחייב נתינת דירה ראויה למגורים סבירים. לפיכך באחריות המשכיר לתקן כל נזק שלתיקונו נדרש בעל מקצוע, תיקון שיכול להתבצע בידי אדם רגיל על השוכר מוטל לתקנו[12].
בהסכם על השכרת דירה מסוימת, דעת הרמ"א[13] שהמשכיר צריך לתת בית תקין בתחילת השכירות, ומה שמתקלקל לאחר מסירת הדירה לשוכר אין המשכיר צריך לתקנו, אך השולחן ערוך[14] אינו מחלק בכך וסובר שאף בדירה מסויימת גם במשך זמן השכירות חייב המשכיר לתקן מה שמתקלקל בדירה.
דינים אלו אמורים רק במקום שאין בו מנהג מקובל, אבל במקום שיש בו מנהג הולכים אחרי מנהג המדינה[15]. בארץ ישראל מקובל לחייב את המשכיר והשוכר בהתאם לחוק מאחר שהחוק התקבל כמנהג[16].
שוכר שנכנס לדירה ולא העיר לבעל הבית על הדברים הדורשים תיקון, אין הכניסה נחשבת כוויתור על תביעת התיקון[17].
חיוב במצוות התלויות בבית
מעקה ומזוזה
בניית המעקה בגג הבית מוטלת על השוכר[ג][ד] וכן קביעת המזוזה בפתח הבית [27], ואין זה מחובתו של המשכיר כי חיוב מזוזה ומעקה תלויים במגורים בבית בפועל ולא בבעלות הממונית עליו[28].
לאחר סיום השכירות אסור לשוכר להוציא את המזוזות מפתחי הבית[29], מפני שהמזוזה שומרת על דיירי הבית והוצאת המזוזות משאירה את הדייר הבא ללא שמירה וכאילו מזיקה אותו[30]. יש שביארו שהסיבה היא בגלל שהוצאת המזוזה מוציאה את השכינה מהבית[31].
בדיקת חמץ
חיוב בדיקת חמץ בליל י"ד בניסן מוטל על השוכר, אף אם אינו גר בבית, אם כבר נעשה הקנין וגם נמסרו לידו מפתחות הדירה, לפני תחילת ליל בדיקת חמץ, שהיא שעת החיוב[32][ה]. אם עדיין לא קיבל את מפתח הבית, מוטל חיוב הבדיקה על המשכיר, שהוא בעל אפשרות הגישה אליו, ואם הבית פתוח ללא מנעול, חייב השוכר בבדיקת החמץ[38].
מי ששכר בית ביום י"ד ניסן, צריך לשאול את בעל הדירה אם הוא עשה בדיקת חמץ, ואם אין אפשרות לשאול את המשכיר, אין השוכר חייב לבדוק אלא מבטל את החמץ בליבו[39].
גם במקרה שהתברר שהבית לא נבדק, אין בכך טענת מקח טעות, משום שאדם שמח בקיום המצווה[40], והסיבה בגינה הוא מעוניין לבטל את המקח היא שונה - למשל מציאת בית טוב יותר[41].
אמה על אמה
השוכר בית שלא הושארה בו אמה על אמה כדין, אינו חייב לקלף את הסיד מהקיר[42] ואף אסור לו לעשות כך ללא רשות בעל הבית[43]. ויש שכתבו[44] שלדעת הפוסקים הסוברים ששכירות היא מכירה זמנית חייב השוכר לקלף את הסיד ולהשאיר "אמה על אמה".
זכות השוכר להשכיר לאחר
שוכר דירה רשאי להעביר את זכותו לשוכר אחר ולקבל ממנו את דמי השכירות. הדבר שונה מדינו של שוכר אדמה חקלאית או חפצים שאין לו רשות להשכיר לשוכר אחר[45][ו].
עם זאת ישנם מקרים בהם אין לשוכר דירה זכות להשכיר לשוכר אחר:
- אם נעשה תנאי מפורש בחוזה שאין לשוכר רשות להשכיר לדייר אחר[47].
- אם השוכר השני בעל משפחה גדולה יותר מהראשון[48][ז].
- אם המשכיר מוותר לשוכר על דמי השכירות בתקופה שאינו משתמש, אין השוכר רשאי להשכיר את הבית לאחרים[48][ח].
- שוכר הגר עם המשכיר יחד באותו בית[55][ט].
- דירה מרוהטת אין השוכר יכול להשכירה כי הרהיטים נחשבים מטלטלין ובמטלטלין יש חשש שמא יגנבו בידי המשכיר השני[47][56].
- הרב שריאל רוזנברג כותב כי בזמננו שמקובל לכתוב ברוב החוזים שאין לשוכר זכות להשכיר לשוכר אחר, גם במקרה שלא נכתב תנאי זה במפורש יהיה אסור לשוכר להשכיר בגלל שיש לתלות שהחוזה נערך על דעת כן לפי הכלל "אחריות טעות סופר". אמנם במקרה שהסעיף אינו מופיע בחוזה מותר לשוכר להשכיר לשבתות, חופשים וכדומה[57].
- השוכר אינו רשאי להשכיר לאדם שאינו הגון[58] כגון שהוא אדם אלים, אינו נוהג בנקיות או מזיק לדירה, בעל מריבות או שונא של בעל הדירה. עם זאת מוטל על המשכיר להוכיח את קיומן של בעיות אלו[59].
שוכר שהשכיר למי שהיה אסור לו להשכיר, חייב לשלם את כל הרווח שקבל מהשכירות למשכיר[60].
זכות המשכיר להכניס דייר חילופי
שוכר הרוצה לצאת מן הבית ולהניחו ללא שימוש, רשאי המשכיר להכניס במקומו שוכר אחר כדי שלא ינזק הבית בהעדר שימוש[48]. יש מהפוסקים שפסקו שבמקרה זה חייב המשכיר להחזיר ולנכות לשוכר הראשון כסף כנגד הכסף שמקבל מהשוכר השני[61], ויש שפסקו שהמשכיר מרויח את דמי השכירות השניים בנוסף לדמי השכירות שנתן השוכר הראשון[62][י].
הגדרת הקנין ובעלות השוכר
ערך מורחב – שכירות
הראשונים נחלקו בהגדרת בעלות השוכר. יש שכתבו שקנין שכירות הוא קניין גמור בגוף הבית לעניין השימושים ("גוף לפירות")[65], ויש שכתבו שהוא "קנין גרוע"[66]. למחלוקת זאת השלכות רבות, כמו למשל על השאלה אם ניתן לשוכר למחול על השכירות[67]
בתלמוד בבלי[68] לגבי דיני אונאה בקרקעות נאמר כלל ש"שכירות כמכר ליומו" דהיינו שהשכירות מוגדרת כמכירת הקרקע לזמן קצוב ולכן נוהגים בה דיני אונאה כמכר. דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך[69].
דעת תוספות[70] התרומת הדשן[71] המהרש"ל[72] ויש שפירשו כך גם בדעת הרמב"ם[י"א] שהכלל ש"שכירות כמכר ליומו" התחדש רק בדיני אונאה, מחמת לימוד מיוחד בפרשת אונאה, אבל לשאר דינים אין הקרקע כ"מכורה" לשוכר[י"ב], ויש הסוברים שכלל זה נאמר לגבי כל ההשלכות הרלוונטיות ולא רק לגבי אונאה[76].
הש"ך כותב שאף כשאומרים "שכירות כמכר ליומו" אין זו "מכירה" אחת על כל זמן השכירות, אלא כל יום "נמכר" בפני עצמו[77] והמחנה אפרים חולק עליו[78].
אונאה בדמי השכירות
- ערך מורחב – אונאה
ההלכה קובעת כי מכירת חפץ ביותר משוויו הקבוע בשוק נחשבת כהונאה, ועל המוכר להשיב לקונה את ההפרש במחיר, אם הוא בפער של שישית משווי המקח. אם ההפרש יותר משישית משווי המקח המכירה בטילה[79], הדין אמור במכירת מטלטלין, אולם במכירת נדל"ן, עבדים שטרות חוב והקדש אין טענת אונאה[80]. יש מהראשונים שסברו שאפילו אם שילם פי אלף משווי הקרקע אין לו אונאה[81] וכך פסק השולחן ערוך[82] ויש מהראשונים שפסקו שאף שאין דין רגיל של אונאה, אך אם מכר קרקע בכפול משוויה מתבטל המקח[83] וכך פסק הרמ"א[82].
במקרה של אונאה בדמי שכירות, הוכרע בתלמוד[84] שיש תביעת החזר אונאה מאחר ש"שכירות כמכר ליומו". יש מהראשונים שפירשו את דברי הגמרא שהדברים אמורים גם בשכירות מקרקעין[85], אבל דעת רוב הראשונים היא, שדיני אונאה של שכירות שוים לדיני אונאה של מכירה, לפיכך בשכירות של מקרקעין אין טענת אונאה[86], וכן הכרעת השולחן ערוך[87]. באונאה של פי שנים משווי השכירות של הנכס, דין השכירות תלוי במחלוקת הראשונים לגבי מכירה; לדעת הסוברים שיש ביטול מכירה השכירות מתבטלת, ולדעת הסוברים שאין ביטול מכירה השכירות קיימת[88].
ביטול הסכם השכירות
הכלל של "שכירות כמכר ליומו" גורם לכך שלאחר שנעשה הקניין על השכירות, המשכיר והשוכר אינם יכולים לחזור בהם מן ההסכם[89], ואף אם התרצו שניהם וסיכמו בדברים לבטל את התחייבותם ההדדית יכול כל אחד להתחרט, כי שכירות נחשבת כמכירה לשוכר, וצריך המשכיר לעשות קניין מחדש כדי לבטלה[90], ויש הסוברים שרק השוכר יכול לחזור בו מהסכמתו לביטול, אבל המשכיר שמחל אינו יכול לחזור בו, כיון שאין לו על השוכר אלא חוב כספי[91].
זכות קדימה למצרן
- ערך מורחב – דינא דבר מצרא
אדם המוכר נכס חייב לתת זכות קדימה (בכפוף לקריטריונים מוגבלים) לשכן שבבעלותו הנכס הצמוד לנכס הנמכר, מטעם ועשית הישר והטוב[92], מאחר ויש לשכן תועלת גדולה בכך שיהיה בידו נכס מוגדל, ומצד שני הלוקח האחר יוכל למצוא לקניה נכס אחר. דין זה נקרא דינא דבר מצרא (בעברית - "בן המיצר")[93]. הדין נוהג להלכה בין בשדות ובין בבתים[94].
בעל דירה הרוצה להשכיר אותה לאחר, והשכן מעונין גם הוא לשכור ובא לדחות את הקונה בטענת "בר מצרא", דעת השולחן ערוך שאין לשכן זכות קדימה[95], והסמ"ע כתב[96] שהרא"ש חולק וסובר שיש זכות קדימה ל"בן המיצר" בשכירות כמו במכר כי "שכירות כמכר ליומו".
במקרה ש"בן המיצר" אינו בעליו של הנכס הסמוך אלא גר בו בשכירות, לדעת הרמב"ם[97] והשולחן ערוך[98] אין השוכר נחשב "בן מיצר", ולדעת הרא"ש[99] הרשב"א[100] והרמ"א[98] הוא נחשב "בן מיצר" לגבי זה שאין בן מיצר אחר יכול לדחותו בקניה[101], ויש הסוברים שהוא אף קודם בנכס למי שאינו בן מיצר[102].
שוכר המעונין להאריך את שכירותו, קודם לאדם אחר מדין מצרן[103] אבל אם כבר הסתיים זמן השכירות מאבד השוכר את הגדרתו כ"בן מיצר" ואינו קודם בשכירות לאחר[104].
בעלות לגבי קנין חצר
בהלכה מקום שהוא בבעלותו של אדם כגון ביתו או חצירו, קונה לו דברים הנמצאים בתוכו, כגון מציאה, מתנה, מקח וממכר או גט. הקנין מכונה "קניין חצר". בשולחן ערוך[105] נפסק שקונה ששכר מן המוכר את השטח בו מונחת הסחורה, קנה את המקח הנמצא בו ב"קניין חצר".
חצר מושכרת שנכנסה לתוכה מציאה של הפקר, והשוכר והמשכיר באים לזכות בממון על ידי "קנין חצר", השוכר בטענה שהחצר שכורה לו, והמשכיר בטענה שהחצר שייכת לו, קיימת לכאורה סתירה ברמב"ם ובעקבותיו בשולחן ערוך, כשבמקום אחד נראה כי דעתם שהמציאה שייכת למשכיר[106], וממקומות אחרים נראה כי זכות הקניה בחצר שייכת לשוכר[107]. כתוצאה מכך קיימות בפוסקים ובמפרשים דעות רבות בהכרעת ההלכה מי הזוכה בממון:
- דעת הש"ך[108] והתוספות יום טוב[109] בדעת הרמב"ם[110] שאין השוכר יכול לזכות בממון על ידי "קניין חצר" כיוון שלא נאמר "שכירות כמכר ליומו" אלא לגבי אונאה בלבד, הש"ך מחריג כלל זה אם התקיים אחד משני התנאים: 1. יש "דעת אחרת מקנה" (כלומר יש כאן אדם המעוניין להקנות את החפץ לשוכר, דבר המקל על היכולת של הקונה לעשות קניין), 2. השוכר שכר את החצר מתוך מטרה לעשות בה "קניין חצר".
- דעת הט"ז[111] שאף שלדעת הרמב"ם אין השוכר יכול לזכות על ידי החצר בממון, הכרעת השולחן ערוך שהשוכר יכול לזכות, מלבד במציאה שאין דרכה להימצא בחצר, שהיא שייכת למשכיר[י"ג].
- דעת הקצות החושן[112] שבכל מציאה זוכה השוכר, מלבד זבל אורגני של גללי בהמות המגיעות לחצר, כי זכות מסוימת זו משייר המשכיר לעצמו[י"ד]
- דעת הנתיבות המשפט במקום אחד[113] שהשוכר יכול לזכות בממון על ידי החצר רק במודע, אבל במציאה המגיעה שלא מדעת השוכר זוכה המשכיר.
- דעת הנתיבות המשפט במקום שני[114] שהשוכר יכול לזכות בממון על ידי החצר בתנאי שהוא עצמו קנה את החצר בקניין גמור, אבל אם לא עשה קניין אלא נכנס להשתמש, הוא אמנם קונה את החצר לגבי זכות השימוש אך לא את החצר עצמה, ולכן אינו יכול לזכות בממון על ידי החצר.
- דעת הב"ח[115] הגר"א[116] והמחנה אפרים[117] שלהלכה "שכירות כמכר ליומו" ובכל מקרה יכול השוכר לזכות בממון בחצר.
קנין מטלטלים אגב שכירות
בהלכות קנינים ישנו קניין הנקרא "קניין אגב", שמשמעותו שאגב קניית קרקע ניתן לקנות גם מטלטלים כטפלים לקרקע[118].
דעת רוב הפוסקים[119] שגם בשכירות של קרקע ניתן לקנות מטלטלים יחד עמה. שיטת המהרי"ט[120] שאין הקנין נוהג אלא ברכישה גמורה ולא בשכירות.
השכרת נכס לגוי
- ערך מורחב – לא תחנם
השכרת נכס לגוי, טומנת בחובה התמודדות עם שלש שאלות הלכתיות:
- איסור לא תחנם, האוסר על מכירת שטח לגויים בארץ ישראל. הדבר נוגע גם להשכרה שלא לצרכי מגורים, אלא לצרכי איחסון וכדומה[121].
- איסור "לא תביא תועבה אל ביתך", האוסר על הכנסת עבודה זרה לתוך ביתו[122]. איסור זה קיים רק בהשכרת דירה לצורך מגורים לגוי עובד אלילים, שדרכו להחזיק פסלי פולחן. הדבר שכיח בהשכרה לעובדים זרים. וכן בבמקרים מסויימים בהשכרה לנוצריים קתולים אדוקים[123][ט"ו].
יש מהראשונים שכתבו שדין זה קיים רק בארץ ישראל, ויש שסברו שדין זה קיים אף בשאר העולם[127]. איסור זה לדעת הרא"ש הוא תקנת חכמים[128] ולדעת תוספות איסור תורה[127].
- גרימת נזק - עיכוב של השכנים בטענה שהשכנות עלולה לפגוע בהם, על חשש זה נאמר בתלמוד[129] שהמוכר או משכיר נכס לגוי העלול לגרום נזק לשכניו, עליו לקבל אחריות כלפי השכנים על כל הנזקים שייגרמו להם על ידו. אם ממאן להתחייב יש להטיל עליו נידוי, ואם לא קיבל על עצמו לשלם ואירעו נזקים יש הסוברים שיש גם לחייבו בתשלומי הנזק[130] ויש פוטרים[131]. וכן פסק הרמ"א[132].
כמו כן אסור להשכיר דירה לגוי בשכונה שכבר גרים בה שני משפחות של גוים מפני שההשכרה נחשבת כיצירת "שכונה" של גויים[133]. ומזיקים את היהודים[134].
השוכר בית מגוי ויש בבית פסלי עבודה זרה, יש להחמיר ולהוציאם מהבית, מפני שיש לראות את הנכס המושכר כעומד במקצת בבעלותו של השוכר[135].
פינוי השוכר
שוכר ומשכיר שקבעו בצורה מפורשת את משך זמן השכירות, אין המשכיר יכול לפנות את השוכר מהדירה עד סיום הזמן שנקבע. דין זה תקף אף אם נהרסה דירתו של המשכיר ואין לו מקום מגורים אחר[136]. במקרה שלא קבעו זמן קצוב לשכירות, והשוכר נתן דמי קדימה בסך מסוים לפני הכניסה לדירה, נחלקו הפוסקים לכמה זמן זכותו של השוכר לגור בנכס:
- דעת הרמ"א[136] שהשוכר רשאי להשתמש בנכס כנגד שווי הכסף שכבר שילם, שזמן זה נחשב כנקבע במפורש, והקצות החושן[137] פוסק כדבריו[ט"ז].
- דעת הש"ך[138] שהשוכר יכול לגור בנכס שלושים יום ואחר כך עליו לפנות את הנכס[י"ז] וכך סובר גם הנתיבות המשפט[139][י"ח].
- הערך שי טוען על פי דברי הדרישה, שדברי הרמ"א אמורים כאשר סוכם בפירוש מחיר השכירות לחודש, ולא לפי השווי בשוק. במקרה כזה הדבר מוכיח באופן ברור לפי כמות הכסף ששילם, לכמה חודשים הושכר הנכס.
העלאת דמי השכירות
משכיר אינו רשאי להעלות את דמי השכירות בתוך זמן השכירות הקצוב. במקרה של שכירות שלא לזמן קצוב, אף שהמשכיר אינו רשאי לפנות את השוכר ללא התראה שלושים יום מראש, יכול המשכיר להעלות את דמי השכירות בהתאם לעליית מחירי הדירות להשכרה, אבל אם לא עלו המחירים אינו יכול להעלות את שכר הדירה[י"ט][141]. אף אם סוכם בחוזה שיש לשוכר אופציה להארכת השכירות בשנה נוספת, יכול המשכיר לתבוע מחיר יותר גבוה על השנה הנוספת בהתאם לעליית המחירים, כיוון שלא פורש אם ה"אופציה" משמעותה שבשנה השניה תנאי השכירות יימשכו כמו בשנה הראשונה, או רק הסכמה על עצם המשך השכירות[142] הראשונים מסייגים[143] שעל המשכיר לתת הודעה לשוכר לפני העלאת המחיר וההעלאה חלה מההודעה ואילך[141].
תביעות שבין המשכיר לשוכר
שוכר ומשכיר החלוקים בטענותיהם בנוגע להמשך המגורים בבית, יש עדיפות לטענת בעל הבית הנחשב מוחזק בקרקע יותר מן השוכר, אך בכל הנוגע לתשלום השכירות על העבר, הדין כמו בתביעה כספית רגילה והשוכר הוא המוחזק.
אודות תקופת השכירות
בעל הבית הטוען שתמה תקופת השכירות ועל השוכר לצאת, והשוכר טוען שעדיין לא תם זמנו, יש לקבל את טיעונו של בעל הבית לענין המשך המגורים[144], כיוון שקרקע עומדת בחזקת בעליה, ועל המוציא מן המוחזק להביא ראיה[145].
בתביעת דמי שכירות
כאשר בעל הבית תובע את דמי השכירות והשוכר טוען ששילם, ישנם כמה חילוקי דינים[146]:
- אם התביעה הייתה לפני הזמן שנקבע לפרעון, חייב השוכר לשלם ואינו נאמן לטעון ששילם קודם הזמן, דבר שאין דרך בני אדם לעשותו, אך יכול השוכר להטיל חרם על מי שלוקח ממנו כסף שלא כדין. בנוסף לאחר תשלום דמי השכירות יכול השוכר לתבוע את המשכיר ולחייבו להישבע שבועת היסת שלא קיבל ממנו תשלום.
- אם התביעה הייתה לאחר הזמן שנקבע לפרעון, נאמן השוכר לומר שפרע את דמי השכירות, כיון שמקובל לפרוע לאחר זמנו, אך עליו להישבע "שבועת היסת", ואם מת השוכר בית דין טוענים ליורשים שאביהם פרע את דמי השכירות. באופן זה יהיה נאמן אף אם יטען שפרע את דמי השכירות לפני זמן הפרעון משום מיגו.
- אם התביעה הייתה ביום הפרעון עצמו, השוכר נאמן לטעון שפרע את דמי השכירות אך חייב להישבע "שבועת היסת"[כ][147], ובאופן זה במקרה שמת השוכר והמשכיר תובע מהיורשים אין טוענים ליורשים שאביהם פרע את הכסף.
תביעה הניתנת לבירור
במקרה שיש אפשרות לשוכר או למשכיר להוכיח את טענותיהם, אין בית דין מחייבים את השוכר לשלם למשכיר, כל זמן שיש היתכנות להגעת עדי החוזה ביניהם כדי להימנע מהטרחת בית הדין[148] הש"ך[149] והסמ"ע[150] מסייגים שכלל זה נאמר רק על מה שהשוכר כבר השתמש בנכס, אבל אין נותנים לשוכר להמשיך להשתמש בנכס עד שיוכיח את טענתו.
לקריאה נוספת
- הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט חלק ה' - שכירות בתים, (נתניה תש"ס)
- הרב עובדיה יוסף טולידאנו, משפט השכירות - אוצר הלכות שכירות בתים, נכסים, נופש, ב' חלקים, מהדורה חדשה ירושלים ה'תשפ"א.
קישורים חיצוניים
- הרב יעקב אברהם כהן, צהר, " שוכר דירה שרוצה להשכירה לאחר" טז, רמט - רפב
- הרב יוסף פליישמן, עלון המשפט: 82 - קנייני השכירות וביטול השכירות מצד המשכיר, 83 - הארכת זמן השכירות, 84 - העמדת בית מתוקן לשוכר, 85 - ליקויים שקרו תוך תקופת השכירות 86 - "שכירות בתים - השכרת הבית המושכר לאחר", 87 - "דינים שונים בהלכות שכירות בתים", 88 - ביטול השכירות מחמת אונס השוכר, 89 - ויכוחים שבין השוכר למשכיר.
ביאורים והוספות
- ^ לדעת התוספות, קניין חליפין אינו מועיל בכל ממון שסופו לחזור לבעליו במצבו המקורי
- ^ במקרה שהשולחן ערוך מביא הלכה ואחר כך מסייג ש"יש אומרים" אחרת, מקובל שההלכה נקבעת כמו הדעה שהובאה בסתם.
- ^ חיוב זה לדעת הסמ"ג[18], רבינו ירוחם[19] היראים[20] וההגהות מימוניות[21] הוא מתקנת חכמים, ולדעת הכנסת הגדולה[22] והשדה הארץ[23] החיוב מוטל על השוכר מהתורה, המנחת חינוך[24] טוען שלפי דעת הש"ך ששכירות אינה כמכירה לזמנה חיוב בניית המעקה מוטל על המשכיר, ואם המשכיר אינו רוצה לבנות תקנו החכמים שהשוכר יבנה את המעקה.
- ^ הערוך השולחן[25] והלבוש[26] כתבו שהסיבה שהשוכר חייב לעשות מעקה היא כי חיוב מעקה הוא חובת הדייר בבית, לעומת זאת היראים[20] ביאר שדין זה הינו מתקנת חכמים, שהעבירו את האחריות מבעל הבית לשוכר כי השוכר יודע כשיש בעיה במעקה ויכול לתקנו לפני שיפלו אנשים, אבל הבעלים אינו יודע שיש בעיה ולא יוכל לתקנו.
- ^ הראשונים נחלקו האם צריך גם מסירת מפתח וגם קניין בדירה[33], או שדי במסירת מפתח כדי לחייב את השוכר, מכיוון שבכך הועבר הבית לחזקתו ואין למשכיר גישה אליו [34]. הפוסקים נחלקו האם צריך לחשוש לשתי הדעות, ובמסירת מפתח לחוד על שניהם לבדוק[35], או שהלכה כדעת הר"ן ואין השוכר חייב בדיקה עד שיעשה גם קניין בבית[36], והמשנה ברורה[37] הציע שיעשה אחד את השני שליח וכך יצאו מהספק
- ^ טעם ההבדל בין בית שמותר להשכירו לשוכר אחר, לבין קרקע חקלאית ומטלטלין אותם אין לשוכר זכות להשכיר, נובע מכך שבמטלטלין קיים חשש שהשוכר השני יגנוב או יאבד אותם, ובקרקע חקלאית עלול להשתמש בה בצורה המכלה את כוחה של הקרקע, ונזקים מסוג זה אינם ניתנים לאיתור[46].
- ^ בראשונים יש שסברו שאין לשוכר זכות להשכיר לשוכר אחר[45][49], ויש שסברו שהשוכר יכול להשכיר אף למי שיש לו יותר בני בית[50] אבל דעת הרמב"ם[45] והמרדכי[51] וכן פסקו הדרכי משה[52] והשולחן ערוך[48] שיכול השוכר להשכירו למי שבני ביתו כמותו אבל לא למי שבני ביתו מרובים ממנו.
- ^ רבי עקיבא איגר[53] ועוד פוסקים[54] כתבו שדין זה לא נאמר במקרה שהשוכר עדיין לא השכיר את הבית לשוכר אחר, ולא במקרה שהשוכר השני משלם לשוכר ראשון יותר ממה שהשוכר הראשון משלם למשכיר.
- ^ יש מהפוסקים[דרושה הבהרה] הסוברים שאין המשכיר יכול למנוע מהשוכר להשכיר את זכותו לשוכר אחר, ורק בשותפים נאמר הדין שיכולים למנוע זה מזה מלהשכיר ולמכור חלקם לאחר
- ^ בפוסקים הובאו כמה אפשרויות בדעת המרדכי:
- הנתיבות המשפט[63] כתב שדין זה קיים רק במקרה שהשוכר אינו יכול להשכיר את הדירה, ובמקרה כזה השוכר מאבד את הזכות בבית השכור, והמשכיר מרוויח את דמי השכירות גם מהשוכר השני.
- הפתחי תשובה[64] סובר שבעיקר הדין הכסף צריך להיות מוחזר לשוכר הראשון כנגד הכסף ששילם למשכיר, אבל במקרה שהשוכר כבר שילם את דמי השכירות, סבר הסמ"ע שאין המשכיר צריך להחזיר לו את כספו, כי נתינת הכסף לפני הזמן מתפרשת כהסכמה שהכסף יהיה של המשכיר בכל מקרה
- ^ כך הסבירו הש"ך[73] והט"ז[74] את דעת הרמב"ם, אמנם לפי ההסברים האחרים בדעת הרמב"ם יתכן שסבר שהכלל של "שכירות כמכר ליומו" הוא כלל גורף, ראו להלן בפסקת זכיה במציאה הנכנסת לשטח המושכר.
- ^ להגדרה זו ישנם השלכות רבות, לדוגמא הבית שמואל[75] פוסק על פי דברי התוספות ששכירות אינה כמכר שאין אדם יכול לקדש אשה בגוף חפץ ששכר, כי אין גוף החפץ קנוי לו
- ^ שיטת הט"ז שהמשכיר אינו זוכה במציאה שלא מצוי שתיכנס לחצר, כי דעת השוכר בשעת השכירות אינה סומכת לקנות דבר שאינו מצוי
- ^ הסבר הדבר הוא על פי דברי המשנה שהשכרת החצר אינה כוללת את הרפת שבחצר, לפיכך כל הזבל הנוצר בחצר מתייחס להשבחה של הרפת של המשכיר
- ^ הרא"ש[124] כתב שלא מקפידים על איסור זה, או בגלל שכיום אינם מכניסים עבודה זרה אלא בשעת חולי ומיתה ולא אסרו להשכיר בגלל התרחיש הזה, או בגלל שבזמנו דין הגויים היה לראות בהשכרת בית כמכירה גמורה של הבית לכל זמן השכירות, וכיוון שזה דין הגויים אין הבית נקרא "ביתך" בזמן השכירות, הרמ"א פוסק[125] להלכה את האפשרות הראשונה של הרא"ש, הש"ך פוסק[126] שהאפשרות השניה של הרא"ש היא העיקרית
- ^ הקצות החושן מבאר, שעל אף שלהלכה במקרה ספק במכירה אין המחיר מהווה הוכחה על טיב הקניה ומהותה ("אין הדמים מודיעים"), כלל זה תקף רק במקרה שרוצים להוכיח מגובה התשלום כוונה הסותרת את מה שנאמר בצורה מפורשת, אבל כאן אין שום אמירה ולכן "הדמים מודיעים"
- ^ הש"ך מתבסס על הכלל ש"סתם שכירות לשלושים יום", ואין אפשרות לפי ההלכה להשתמש בסכום הכסף כראיה על כוונת נותן הכסף ("אין הדמים מודיעים").
- ^ הנתיבות המשפט דוחה את דברי הקצות החושן דלעיל, בטענה שהכלל ש"סתם שכירות לשלושים יום" נחשב כהתנייה מפורשת, ואין לומר "דמים מודיעים" לסתור אותה
- ^ דין זה מקורו מהתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"א עמוד ב' שם הובאו דברי רב פפא הסובר שלמרות שהמשכיר לא יכול להוציא את השוכר בתוך זמן ההמתנה בין ההודעה לזמן ההוצאה בפועל מהדירה, יכול המשכיר להעלות את דמי הדירה, והגמרא שם מסייגת שאם לא עלו המחירים המשכיר אינו יכול לייקר את השכירות כמו שאינו יכול להוציא את השוכר מהנכס, אבל יכול המשכיר להעלות את המחיר אם מחיר הדירות להשכרה עלה, והרא"ש[140] מוסיף שבתוך הזמן של השכירות אין המשכיר יכול להוציא את השוכר כיוון שהשוכר כבר "קנה" את הימים האלו, כי "שכירות ליומא מכר"
- ^ אבל אין השוכר נאמן לטעון שפרע את דמי השכירות לפני זמן הפרעון, כיוון שזה מיגו דהעזה – כלומר טענת שקר של פרעון באותו יום היא עזות מצח, והימנעות מטענה כזו אינה מעידה על אמיתותה של הטענה השניה.
הערות שוליים
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קפ"ט, סעיף א'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ב, סעיף י"ג.
- ^ ש"ך, חושן משפט, סימן רא סעיף א
- ^ 4.0 4.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ה, סעיף ט'
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף כ"ז עמוד א', ד"ה ומקומו מושכר
ותוספות, מסכת ערכין, דף כ"ט עמוד ב', ד"ה ולא ידענא. - ^ פסקי הרא"ש מסכת בבא מציעא פרק א סימן לא
- ^ ש"ך חושן משפט סימן צה ס"ק ח
- ^ ערך ש"י סימן ק"ץ סעיף א. הרב יעקב כהן, עמק המשפט חלק ה סימן ט"ו
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ח, סעיף ו'.
- ^ 10.0 10.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ד, סעיף א'.
- ^ ט"ז על חושן משפט סימן קצד סעיף א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"א עמוד ב'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ד, סעיף א'. - ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ד, סעיף א'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ב, סעיף י"ז.
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ד, סעיף ב'.
- ^ כתב עת צהר טז, עמוד רפא, "שוכר דירה שרוצה להשכירה לאחר", הרב יעקב אברהם כהן בשם הרב אלישיב
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ד, סעיף א', ומקורו מדברי הנמוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף קיח:/נט. ד"ה גמ'
- ^ סמ"ג עשין ע"ט, עמ' רו
- ^ רבינו ירוחם ספר אדם נתיב כ"א חלק ה', קעט ע"ב.
- ^ 20.0 20.1 ספר יראים סימן רלד [דפוס ישן - מה]
- ^ הגהות מימוניות הלכות רוצח פרק יא הלכה א
- ^ כנסת הגדולה הגהת בית יוסף חושן משפט סימן תכ"ו
- ^ שדה הארץ סימן כ
- ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצוה תקמו-תקמז אות א
- ^ ערוך השולחן סימן שיד סעיף ה
- ^ לבוש חושן משפט סימן שיד סעיף ב.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ד, סעיף ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ב עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"א, סעיף ב'.
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ק"ב עמוד א', ד"ה לא יטלנה.
- ^ ריטב"א בבא מציעא קב עמוד ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תל"ז.
- ^ דעת הר"ן המגיד משנה העיטור ומהר"ם חלאווה
- ^ תוספות, רבינו מנוח על הרמב"ם, רשב"א וריטב"א בבא קמא דף נב.
- ^ חק יעקב, חק יוסף נחלת צבי, אליהו רבה.
- ^ פרי חדש
- ^ משנה ברורה, סימן תל"ז, סעיף קטן ב'
- ^ משנה ברורה, סימן תל"ז, סעיף קטן ד'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תל"ז, סעיף ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תל"ז, סעיף ג'
- ^ משנה ברורה, סימן תל"ז, סעיף קטן י"ב
- ^ שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן פו. שו"ת מגדל שן סימן סא.
- ^ פסקי תשובות אורח חיים סימן תקס אות ג על פי אורחות רבנו ח"ב עמ' קמ"ז בשם החזון איש.
- ^ שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן עא
- ^ 45.0 45.1 45.2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק ה', הלכה ה'.
- ^ סמ"ע, חושן משפט, סימן שטז ס"ק א
- ^ 47.0 47.1 עלון המשפט, 86, עמודים 1-5, "שכירות בתים - השכרת הבית המושכר לאחר", הרב יוסף פליישמן.
- ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שט"ז, סעיף א'.
- ^ מרדכי בבא בתרא סימן תקכט
- ^ מרדכי בבא מציעא סימן שנז בשם מהר"ם מרוטנבורג, רבינו ירוחם סימן י'
- ^ הרמ"א בדרכי משה חושן משפט סימן שטז ס"ק א מצרף את דברי המרדכי בבבא מציעא סימן שמה שכתב ש"לא יוכל להשכירו לקשה ממנו"
- ^ חושן משפט סימן שטז ס"ק א
- ^ הגהות רבי עקיבא איגר חושן משפט סימן שטו
- ^ פתחי תשובה חושן משפט סימן שטז ס"ק א, נתיבות המשפט שם, דרישה שם
- ^ שו"ת הרא"ש כלל א סימן ב, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן שט"ז, סעיף ב'.
- ^ צהר טז, עמוד רפא, "שוכר דירה שרוצה להשכירה לאחר", הרב יעקב אברהם כהן
- ^ הישר והטוב (כתב עת), יד, תשע"ג, צה – צה, "האם צריך לפרש בחוזה בזמננו שאסור לשוכר להשכיר", הרב שריאל רוזנברג
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ב, סעיף ז'.
- ^ ערוך השולחן סימן שטז סעיף ב
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שס"ג, סעיף י'.
- ^ קצות החושן סימן שטז ס"ק ב
- ^ סמ"ע סימן שטז ס"ק ג ע"פ המרדכי בבא בתרא סימן תקכט.
- ^ נתיבות המשפט, סימן שטז ס"ק ב
- ^ פתחי תשובה חושן משפט סימן שטז ס"ק ב
- ^ רמב"ן בקונטרס אחרון לכתובות וכעין זה כתב הרשב"א בבבא מציעא נו:, ובחידושי רבי שמעון יהודה שקופ על בבא בתרא הביא ראיה לצד זה מדברי הרמב"ן בבא בתרא נ.
- ^ שיטת התוספות ד"ה והלכתא בבא מציעא נט:
- ^ קובץ הערות סימן נד, ועיין במחנה אפרים הלכות שכירות סימן ט' שהביא בענין זה מחלוקת ראשונים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ו עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז, סעיף ל"ה.
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף נ"ו עמוד ב', ד"ה והאי ביומיה.
- ^ תרומת הדשן סימן שיח
- ^ שו"ת מהרש"ל סימן מג.
- ^ ש"ך חושן משפט סימן שיג ס"ק א
- ^ ט"ז, חושן משפט, שיג
- ^ בית שמואל, אבן העזר, סימן כח ס"ק מ"ט.
- ^ פתחי תשובה, חושן משפט, סימן ריא ס"ק א.
- ^ ש"ך חושן משפט סימן שלד ס"ק ב
- ^ מחנה אפרים הלכות שכירות סימן ה
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ו עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק י"ג, הלכה ח'.
רי"ף בבא מציעא דף נב. - ^ 82.0 82.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז, סעיף כ"ט.
- ^ דעת רבינו תם הובא בתוספות, מסכת כתובות, דף צ"ח עמוד א', ד"ה אלמנה,
וכן דעת פסקי הרא"ש במסכת בבא מציעא פרק ד הלכה כ"א - ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ו עמוד ב', שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז, סעיף ל"ה
- ^ מרדכי מסכת בבא מציעא פרק הזהב רמז שה
- ^ מרדכי שם, תרומת הדשן סימן שיח
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ז, סעיף ל"ב.
- ^ ארבעה טורים, חושן משפט, סימן רכ"ז סעיף מ"ג
סמ"ע חושן משפט סימן רכ"ז ס"ק נח - ^ סמ"ע, חושן משפט, סימן שי"ב ס"ק א.
- ^ שו"ת הריב"ש סימן תק"י, ושו"ת דרכי נועם (רבי מרדכי הלוי) חלק חושן משפט סימן ד, הובאו ונפסק בקצות החושן סימן שטז ס"ק ג, ובדרכי משה הקצר חושן משפט סימן שטו
- ^ שו"ת ראנ"ח חלק א סימן לח, הובא במשנה למלך הלכות שכירות פרק ה הלכה ה
- ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע"ה.
- ^ רמ"א על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע"ה, סעיף נ"ג
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע"ה, סעיף נ"ט.
- ^ סמ"ע חושן משפט סימן קעה ס"ק קיב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכנים, פרק י"ב, הלכה ח'.
- ^ 98.0 98.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע"ה, סעיף ס'.
- ^ שו"ת הרא"ש כלל א' סימן ב', הובא בארבעה טורים, חושן משפט, סימן קע"ה סעיף צב
- ^ מובא ברבינו ירוחם נתיב י"א ח"ד מא
- ^ סמ"ע חושן משפט סימן קעה ס"ק קיג, וט"ז חושן משפט סימן קע"ה ד"ה השוכר בית
- ^ ש"ך חושן משפט סימן קע"ה ס"ק ס"ב
- ^ ט"ז חושן משפט סימן קע"ה ד"ה השוכר בית
- ^ נתיבות המשפט חדושים סימן קעה ס"ק סה בשם הבית יוסף
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ח, סעיף ה'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק ו', הלכה ה'.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ג, סעיף ג'. - ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק ג', הלכה ז'
משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ה', הלכה א'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ס, סעיף ד'.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ג, סעיף ד'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ"ח, סעיף ה'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר', סעיף ב' - ^ ש"ך חושן משפט סימן שי"ג
- ^ תוספות יום טוב על מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ז
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק ו', הלכה ה'.
- ^ ט"ז חושן משפט סימן שיג
- ^ קצות החושן סימן שיג ס"ק א
- ^ נתיבות המשפט, פתיחה לסימן ר.
- ^ נתיבות המשפט סימן קצב ס"ק ו.
- ^ ב"ח סימן רס אות ג
- ^ ביאור הגר"א חושן משפט סימן רס ס"ק יג
- ^ מחנה אפרים הלכות שכירות סימן ה
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ב, סעיף א'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ב, סעיף א'. ש"ך על השולחן ערוך. קצות החושן סימן שי"ג ס"ק א
- ^ שו"ת מהרי"ט חלק ב - חושן משפט סימן פג
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"א, סעיף ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד א'.
- ^ פלפולא חריפתא מסכת עבודה זרה פרק א סימן כב אות ט
- ^ רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן כב
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"א, סעיף י'.
- ^ ש"ך, יורה דעה, סימן קנא ס"ק יז
- ^ 127.0 127.1 תוספות, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד א', ד"ה אף במקום.
- ^ רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן כב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ד עמוד א'.
- ^ פסקי הרא"ש בבא מציעא פרק ט הלכה כח
- ^ רשב"א בבא קמא דף קיד עמוד א בשם הראב"ד, רמב"ן ור"ן בבא מציעא דף קח עמוד ב – הובאו ונפסקו להלכה בבית יוסף חושן משפט סימן קעה אות לט(ב).
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע"ה, סעיף מ'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"א, סעיף ט'.
- ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף כ"א עמוד א', ד"ה אלפני דלפני.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"א, סעיף י'.
- ^ 136.0 136.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ב, סעיף א' על פי תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"א עמוד ב'.
- ^ קצות החושן סימן שיב ס"ק ב
- ^ ש"ך סימן שי"ב ס"ק ד.
- ^ נתיבות המשפט, ביאורים, סימן שיב ס"ק ד
- ^ שו"ת הרא"ש כלל א סימן ו
- ^ 141.0 141.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ב, סעיף ט'.
- ^ הרב נפתלי נוסבוים, "עליית המחיר למשכיר באופציה להמשך השכירות", הישר והטוב יג, תשע"ב, סב – סב.
- ^ חידושי הר"ן בבא מציעא קא: ד"ה כך שוכר.
ריב"ש סימן תע"ה בשם רב האי גאון.
הרשב"א בתשובה חלק ב סימן רצד. - ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ג עמוד א'.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ז, סעיף ב'. - ^ רש"י, מסכת בבא מציעא, דף ק"ג עמוד א', ד"ה מהימן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ב עמוד ב'.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ז, סעיף א'. - ^ סמ"ע חושן משפט סימן שיז ס"ק ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"י עמוד א'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ז, סעיף ג'. - ^ ש"ך חושן משפט סימן שיב ס"ק יז
- ^ סמ"ע חושן משפט סימן שיז ס"ק יב.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.