שטר אמנה

בדיני ממונות, שטר אמנה הוא שטר שכתוב בלשון שטר הלוואה, אך נכתב בלא הלוואה. והדין הוא שאסור למלוה להשהות את השטר בביתו. שטר זה נקרא 'אמנה', משום שהוא ניתן מתוך אמון הלווה במלווה שלא יתבע ממנו כסף באמצעות השטר שבידיו, אלא אם כן ילווהו.

מקור הדין

יש מחלוקת במקור הדין, והמקורות הם מהמקרא על פי פירוש התלמוד:

אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהליך עולה

— ספר איוב י"א י"ד

דאמר רב כהנא אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר 'אל תשכן באהליך עולה'...משמיה דרב אמרי 'אם און בידך הרחיקהו' זה שטר אמנה ושטר פסים

— כתובות יט. - יט:

יש שחולק על דין זה ומחדש בתלמוד ירושלמי שכל האיסור הוא רק כאשר משהה את השטר לאחר הזמן שקבע שיחזירנו לו.

המניע לכתיבתו

יש שלוש דעות בראשונים מה המניע לכתיבת שטר אמנה:

1. כתבוהו כדי שאם ירצה ללוות לאחר מכן ילווה בו ולא יצטרך לכתוב שטר חדש.
2. כתבוהו לאיזו קנוניא שיגרום להפקיע שעבוד הלואתו של אחר על ידי שטר זה שיהא קדום.
3. כתבוהו כדי שיראה שאינו עשיר, שהרי הוא חייב לאחרים.

דין העדים

נחלקו האמוראים בדין חתימת העדים על שטר אמנה:

• בתלמוד בבלי מבואר בשם רב ששת בריה דרב אידי שאסור לעדים לחתום על שטר אמנה מפני שהוא נקרא "עוולה", או מפני שעל ידי זה הוא מפסיד לאחרים, ששטר זה יהיה קדום לשטרות אחרים של הלוה שלוה מאחרים.

וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

• ובתלמוד ירושלמי מבואר בשם רבי חגי שאין איסור על העדים לחתום עליו, שכיוון שהמחויב בשטר מאמינו - אין איסור בחתימה, והאיסור הוא רק להשהותו.

והעדים חמורים יותר מהכותב עצמו, שהעדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים, משום שאין אדם משים עצמו רשע. אך מלווה שאמר שהשטר הוא שטר אמנה נאמן, שהוא מפסיד לעצמו, ואינו רשע כיוון שבא לעשות תשובה ולהפסיד לעצמו ממון. האחרונים נחלקו האם נאמן רק באופן שאומר שהעדים לא ידעו שהשטר הוא אמנה או גם כשטוען שהיו מודעים לכך

אך אם אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה, ואחר כך התברר להם שזה היה שטר אמנה - שאז אינם משימים עצמם רשעים - נאמנים.

לקריאה נוספת

• הרב אחיקם קשת, קובץ יסודות וחקירות, תשע"ג, ערך שטר אמנה

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28067312שטר אמנה